מבין ענפי השיח הדוקרניים שבתוכם הסתתר ריצדו לעיני שמעון בלי הפסקה אורות המכוניות שחלפו במהירות על פני הכביש הראשי. מאחוריו האירו כתמיהם החלביים של פנסי הרחוב העטופים באדי ערפל סמיך, ועוד מאחוריהם החושך העבה של הלילה המעונן. נשימותיו חזרו לאט לקצבן הרגיל אחרי הריצה המאומצת שרץ לאורך כל הדרך מהישיבה עד למוצא השכונה. שמעון לא הסתכל אפילו פעם אחת מעבר לכתפיו למרות אוושות הרדיפה שליוו אותו בלי הפסקה ושהיה בטוח שישיגו אותו בכל רגע. רק כעת, כשהשתופף מכווץ מתחת לשיח הבין שהיו אלה קולות נשימתו החפוזה. שבועות תכנן את הלילה הזה עליו החליט סופית אחרי שהוריו הגיעו לישראל. הוא לא היה מסוגל עוד להישאר במקום המוזר אליו הביאו אותו כמעט ישר מהמטוס, אל בין הילדים הזרים שהתבוננו בו מהצד וחלפו על פניו כאילו הוא לא קיים. לא היה מסוגל עוד להריח את ריחות התבשילים הדוחים בבוקר, בצהריים ובערב, ולשמוע את נזיפות הרב-מורה התורן שגער בו בחוסר סבלנות: "תאכל כבר, תאכל!" אבל כשרק קירב את המזלג לפיו, הייתה תוקפת אותו בחילה נוראה. "אני חולה," היה לוחש , קם על סף הקאה ורץ החוצה לחלון הפתוח בפרוזדור.
"אתה תתרגל עוד מעט," רדף אותו קולו של הרב-מורה. בלילות, אחרי שהתפוגגה תחושת הגועל שגאתה בגרונו מהאוכל בישיבה היה מציף את אפו זיכרון הריחות החמים של מטבח אמו הרחוק, שכיווצו את בטנו בתחושת רעב קשה. והיו הבדידות והגעגועים וזכר הדמעות שמילאו את עיניה שהספיגה בשולי מטפחת הראש כשעזב, והיבבות של אחיותיו הקטנות. את הבכי שלו עכשיו אסור היה שמישהו ישמע, חס וחלילה, שלא ילעגו לו למחרת במילים המעליבות בשפה שלהם שהוא לא הכיר ולא הבין, ורק הרגיש לפי הצליל מה הן מתכוונות להגיד. בבקרים היה מתעורר המום למגע ידו הנוקשה של המורה שהוליך אותו כמו בובת עץ מתנייעת לברזייה הדולפת שבחדר הרחצה ואחר כך לבית הכנסת לתפילת הבוקר. הוא הניע את שפתיו כאילו מלמל את הגיית המילים שהמהמו סביבו מבלי שהיה מסוגל לקלוט אותן, מנסה להתחבר בזיכרונו אל תפילות הבוקר בתימן. לישיבה הרכה על שטיחי הרצפה הצבעוניים בחדר התפילה המוארך שבבית הכנסת, שם ישבו כולם, אבא, הדודים, בני הדודים לצד הקירות המבהיקים בצבעיהם הבהירים. נצנוץ נברשת הזכוכית התכולה מעל לראשיהם, הטליתות תלויות על ווי הקירות מסביב, פסוקים מעוטרים על גווילים ממוסגרים תלויים לידם, קופסת הצדקה מונחת על הדוכן המוגבה, ועיני הכול שקועות במילים הקדושות שבסידורים שלפניהם. האוזניים קשובות לכל הגה שנהגה לאט, יחד. כעת, בחושך, במיטה הזרה, הוא מנסה לדלות את המילים ההן מתוך הדי המלל המזמזמים סביבו, לדלות את פני אביו ואחיו הרוכנים מעל לספרים, לנשום את ריח הפיתות הנודף מדלת הבית הפתוחה, את ניחוח ידיה של אמו שמחכה לו ליד מדף האכילה.
"מה החלויימס האלה באמצע התפילה?!" – הצעקה של הרב-מורה באוזניו. עיניו של שמעון נפערות מול פיות הילדים הצוחקים שאצבעותיהם מצביעות על פיו ובורח בדמיונו לשם, לפנים הקשובים של החברים משם, לקולו המתנגן של המורי – "בראשית ברא אלוהים..." ולקולותיהם החוזרים אחריו.
"על מה אתה חושב, בטלן?!" קולו הזועם של הרב-מורה והצחוקים המתפרצים של התלמידים מאחורי כפות הידיים המסתירות את השפתיים.
אחר כך, יותר מאוחר, הוא נדחף לחדר האוכל הרועש, אל אדי התבשיל העולים מקערות החרס ומחניקים אותו. בחילה מציפה את גרונו. "זה האוכל שאוכלים פה. תשב ותאכל כמו כולם!" מכופף הרב-מורה את ראשו בכוח מעל הצלחת שלפניו. אבל שמעון קם בבת אחת ובורח. הרב-מורה מניע אחריו את ידו בייאוש ומתיישב בין הילדים.
לאט-לאט התקרב הרגע שבו הבין שהוא לא מסוגל עוד לשאת את כל זה, שידע שהוא חייב לברוח, אבל כבר ברגע ההחלטה, הכתה בשיפולי בטנו הידיעה שאין לו לאן לברוח והפילה אותו בחזרה למזרן ממנו התרומם בנמרצות דקה קודם לכן.
"אמא ואבא יגיעו בקרוב," אמר לו ניסים באותו ערב נסיעה רחוק. "עכשיו תתארגן במהירות, אנחנו יוצאים מיד," וכבר אבא קורע אותו מנעימה ומרבקה שדבוקות למכנסיו, ומאמא שמסתירה את עיניה הבוכות בשולי מטפחת הראש הרועדת בידה.
" אל תדאג, גם הם יגיעו. יגיעו, יגיעו אחרינו," מזרז אותו ניסים בחוסר סבלנות.
'ואם לא?' חתך פחד פתאומי את בטנו של שמעון.
הוא לא זכר דבר מהנסיעה לשדה התעופה. לאורך כל הדרך לשם עטף את ראשו ערפל אטום, שהמשיך להציף אותו גם במושב המטוס והתפוגג לאט רק אחרי ההמראה כשניסים חלף במעבר לידו, התכופף לשנייה כמו באקראי ולחש לאוזנו : "זהו. עזבנו את תימן," ומיד חזר למקומו הנפרד. רק בתום הנחיתה הסופית שאחרי תחנות הביניים שבדרך, ניגש אליו זקוף קומה ומחייך, הוביל אותו במדרגות המטוס למטה ואמר לו בקול נרגש: "אנחנו בישראל עכשיו, אתה מבין?"
"אבל אין פה בכלל יהודים," לחש שמעון בבהלה כשבהה במאות האנשים שגדשו את האולם הענק אליו הגיעו ובעיניים כלות חיפש ביניהם בעלי פאות כמו שלו ולא מצא.
"כולם יהודים כאן, אתה תבין את זה אחר כך," משך אותו ניסים אחריו במהירות אל מחוץ לטרמינל, שם חיכתה להם מונית שהסיעה אותם בכביש מישורי ארוך בין שדות צהובים צרובי שמש עד בית קומות מוזר בשכונת בתים צפופים. בדירה בקומה השלישית חיכתה לו אשה שנתנה לו חבילת בגדים וכוס תה חם והובילה אותו למיטה בחדרון קטן. שמעון נשכב במיטה מוכה תדהמה ולא קם במשך כל אותו לילה וגם למחרת, חוץ ממספר פעמים בהם הלך אל הברז שבמטבח שמעבר לפתח כדי לשתות מים ולחזור אל העמימות המעורפלת שבין שינה טרופה לערות מפוחדת. אחרי יום נוסף ואולי יותר, הוא לא זכר בדיוק את רצף הזמנים, חזר ניסים.
"באתי לקחת אותך לישיבה," אמר לו. "אתה תהיה שם עד שכל המשפחה שלך תגיע. שם יהיה לך טוב. שם תלמד כמו שהיית רגיל בבית."