״… כאשר היתה שם ליד הים, לגמרי לבדה, היא חשה חוסר נוחות והסירה מעליה את הכול ובפעם הראשונה בחייה, עמדה עירומה באוויר הפתוח, נתונה לרחמי השמש, לרוח שהיכתה בה ולגלים שהזמינו אותה.
כמה מוזר ונורא זה נראה, לעמוד עירומה תחת השמים! כמה נפלא! היא הרגישה כמו יצור שנולד מחדש, פוקח את עיניו לעולם מוכר, שלא ידע מעולם.
האדוות הקיצפיות הסתלסלו ליד רגליה הלבנות והתפתלו כמו נחש בצד קרסוליה. היא נכנסה. המים היו קרים, אבל היא נכנסה פנימה. המים היו עמוקים, אך היא הרימה את גופה הלבן והתקדמה בתנועת חתירה ארוכה. מגע הים היה חושני, חובק בתוכו את הגוף, כמו חיבוק רך והדוק.״ (התעוררות)
קייט שופן נולדה בשנת 1851 למשפחת אצולה עשירה בסט. לואיס, נישאה לבן משפחה קריאולית רמת מעלה, וילדה ששה ילדים… עד שבעלה מת. מותו של בעלה השאיר אותה ללא רכוש, והיא שבה לבית הוריה והחלה לפרסם כתבות וסיפורים, בעיקר בעיתוני נשים. כתיבתה התאפיינה הן בתיאור פרטני וחושפני של אורח החיים בדרום ארה״ב, והן בחושניות שנבעה מנקודת מבטה של אישה.
התרבות הפוריטנית התקשתה לקבל את כתיבתה של שופן. מבקרים ראו בה את המקבילה הנשית לא. ד. לורנס (שגם ספריו הוחרמו). אחרים ראו בה את הגלגול הנשי של גי די מופאסאן הצרפתי. אולם כולם הסכימו פה אחד שיש להחרים את כתיבתה, כיוון שהתייחסה לנשיות, למיניות האישה ולחירותה בדרך שחרגה מההשקפה הפוריטנית.
בשנים האחרונות חוזרים סיפוריה של קייט שופן ותופסים את המקום הראוי להם בראש רשימת הסופרות האמריקאיות שניתצו את חומות הפוריטניות המדכאת והובילו לשחרור הנשים מכבלי הדעה הקדומה.
״וכשביקשה אלברטה להושיט ידיה ושפתיה לגעת באלוהים הגדול והאוהב־כול לימדה אותה האישה הקדושה שלא בידיים ובשפתיים ובעיניים אנחנו משיגים את אלוהים, כי אם בנשמה. עלינו ללטש את הנשמה, לזככה עד לשלמות, ולרסן את הבשר. ומהי הנשמה אם לא המחשבה הפונה פנימה? את הדבר הזה למדה הילדה לשמור מכל משמר — בלא רבב, טהור וכשיר ככל שנשמת אדם יכולה להיות, על מנת שתוכל לקיים מגע עם האל היודע־כול ואוהב־כול ורואה לכל לבב.״ (הנזירה)