“ספר עוצמתי ומטלטל, מגולל בגוף ראשון, על התמודדות של זוג עם מחלת הסרטן של בן הזוג.

לא קל להמליץ על ספר העוסק במחלה הנוראית הזו, ולכן אני ממליצה מראש להתחמש בתעצומות נפש.

גלית כותבת בשנינות, בישירות ובעיקר נוגעת. מילותיה מלטפות ובד בבד דוקרות את נימי הלב. בגבורה רבה היא נאבקת יחד עם בעלה במחלה, לרבות הנספחים הנילווים אליה. גלית משרטטת מאבק מתיש וכואב, של אישה שלא רואה את האור בקצה המנהרה. היא עצובה, מרגישה מיותרת ונטולת תקווה, כשאין תקווה, הכול תפל וחסר משמעות...

המילים נכתבות מלב ליבה של גלית, הן משוחות במכחול, ובגובה העיניים. גלית מצליחה במילותיה לחלחל לקרביים של הקורא, תוך כדי הגשת בוקסים קטנים וחדים, שמותירים כתמים כחולים שטופי דם.

הקשר בין בני הזוג אמיתי, ייחודי, פוצע, מייסר, ומכאיב עד כדי כך, שמצאתי את עצמי בחלקים מסוימים עם עיניים מעורפלות.

קראתי את הספר כיומן, וכל דף היה בשבילי עוד יום, ספוג ברגש, עם אלמנטים ביוגרפיים, ורווי באמוציות ובעיקר התמודדות עם סוף...

כשקוראים את המילים הללו, מפנימים עד כמה החיים נזילים. היום אתה כאן, מחר אתה שם, ולא בטוח אתה יודע מה זה ואיפה זה שם...

קטעים רבים נקראו על ידי יותר מפעם אחת. אהבתי, וכאבתי יחד עם גלית אבגי כהן.

להלן אחד הקטעים מעמוד 159. בחרתי דווקא את הקטע הנוכחי, משום שהוא נקרא על שם הספר, ויש בו המון....

רצית לקרוא אותי.
ואני מחקתי,
כדי לשמור על עצמי.
קראתי את מה שכתבתי לך,
ודמעה בצבצה.
הבנתי, אסור שתקרא.
בעת האחרונה, הפכת קשה נורא.
נסגרת. התכנסת בך.
מה תקרא?
הרי במילא לא תשיב לי מילה.
מה תקרא?
כמה אני אוהבת אותך?
מה תקרא?
כמה לא ברור לי כרגע, ה"בינתיים" ביני לבינך?
מחקתי. כדי לשמור עליי ממך.
"אם את כותבת אל תמחקי," ביקשת יפה.
ואני מוסיפה,
"ולכשתקרא, תן תוקף למקדש הזה, שלי ושלך."
בשורה התחתונה: "חיה את היום כי אולי אין מחר".
מומלץ לקוראים שיש להם תעצומות להתמודד עם בליל רגשות כל כך מורכב.
לי יניני
הוצאת ספרי ניב, פרוזה, 164 עמודים, 2017”