פרולוג
"פשוט תנשמי," אימי נהגה לומר. "עשר נשימות קטנות... תיאחזי בהן. תרגישי אותן. תאהבי אותן."
היא הייתה מדקלמת בשלווה את אותן המילים בכל פעם שצרחתי ורקעתי ברגליי בזעם, כשעיניי יצאו מחוריהן מרוב תסכול או שהייתי מחווירה מרוב חרדה. בכל פעם ופעם. בדיוק באותו האופן. היא הייתה צריכה לקעקע את המנטרה הארורה הזאת על המצח שלה. "אין בזה שום היגיון!" נהגתי לצעוק. מעולם לא הצלחתי להבין מה, לעזאזל, התועלת בנשימה קטנה? מדוע לא נשימה עמוקה? מדוע עשר נשימות? מדוע לא שלוש או חמש או עשרים? נהגתי לצעוק והיא פשוט הייתה מחייכת את החיוך הקטן שלה. באותה תקופה לא הבנתי את זה.
עכשיו אני מבינה.


שלב ראשון
קהות חושים נינוחה


פרק 1
שריקה עדינה... ליבי הולם באוזניי. פרט לכך אני לא שומעת דבר. אני בטוחה ששפתיי נעות, קוראות בשמותיהם. אימא? אבא? אך אני לא מצליחה לשמוע את קולי שלי. גרוע מכך, אני לא מצליחה לשמוע את קולם. אני מפנה מבטי ימינה ומבחינה בצלליתה של ג'ני, אך איבריה נראים מסודרים בתנוחה לא טבעית, גופה נלחץ אל גופי. דלת המכונית קרובה אליה מכפי שהיא צריכה להיות. ג'ני? אני בטוחה שאמרתי את שמה. היא איננה מגיבה. אני מפנה את מבטי שמאלה ולא רואה דבר מלבד אפלה. חשוך מכדי להבחין בבילי אבל אני יודעת שהוא שם, מפני שאני יכולה להרגיש את כף ידו. היא גדולה וחזקה ועוטפת את אצבעותיי אך היא לא זזה. אני מנסה לכווץ את אצבעותיי, אך אני לא מצליחה לגרום לשריריי לנוע. אני לא יכולה לעשות דבר מלבד להפנות את ראשי ולהאזין לליבי הפועם בעוז בחזה שלי כמו פטיש המכה בסדן, בפרק זמן שנראה כנצח.
אורות עמומים. קולות.
אני רואה אותם. אני שומעת אותם. הם אופפים אותי, סוגרים עליי. אני פוצה את פי בניסיון לצעוק, אך אני לא מוצאת את האנרגיה הנחוצה לכך. הקולות הולכים ומתחזקים, האורות הולכים ומתבהרים. אנקת נשימה חלולה, כמו של אדם הנאבק לנשום את נשימתו האחרונה, גורמת לשיערותיי להזדקר.
אני שומעת צליל פיצוח, כאילו מישהו משך בידית להפעלת זרקורי במה; לפתע נשפך אור מכל עבר, מאיר את המכונית בעוצמה מסנוורת.
השמשה המנופצת.
המתכת המעוקמת.
כתמים כהים.
שלוליות של נוזלים.
דם. מכל עבר.
לפתע הכול נעלם ואני נופלת לאחור. מתרסקת לתוך מים קרים, שוקעת עמוק יותר לתוך החשכה, צוברת מהירות שעה שכובד משקלו של האוקיינוס בולע את כל כולי. אני פותחת את הפה בניסיון לשאוף אוויר. קילוח מים קרים מציף במהירות את ריאותיי, ממלא אותי מבפנים. הלחץ בחזה שלי בלתי נסבל, עד שאני כמעט מתפוצצת. אני לא יכולה לנשום... אני לא יכולה לנשום. נשימות קטנות, אני שומעת את הדרכתה של אימי, אך אני לא יכולה לעשות זאת. אני לא יכולה לנשום אפילו נשימה אחת. הגוף שלי רועד... רועד... רועד...
"התעוררי, יקירה."
עיניי נפקחות לרווחה והדבר הראשון שאני רואה הוא מושב אוטובוס בעל משענת ראש דהויה. נדרש לי רגע כדי לחזור לעצמי, להרגיע את ליבי ההולם בחוזקה.
"נאבקת לנשום בכל הכוח." אומר הקול.
אני מסתובבת ומבחינה בגברת, מביטה בי מלמעלה. קמטים של דאגה חורשים את פניה, אצבעותיה המעוותות והזקנות מונחות על כתפי. גופי מתכנס בתוך עצמו בתגובה למגעה עוד לפני שאני מצליחה לעצור את עצמי.
היא מושכת את ידה בחיוך עדין. "סליחה, יקירה. פשוט חשבתי שכדאי שתתעוררי."
אני בולעת רוק ומצליחה לקרקר, "תודה."
היא מהנהנת ומתרחקת לתפוס את מושבה באוטובוס. "זה בוודאי היה חלום בלהות."
"כן," אני עונה, משיבה לעצמי את הרוגע ואת האדישות. "כבר ממש רציתי להתעורר."
***
"הגענו." אני מטלטלת בעדינות את זרועה של ליבי. היא רוטנת ומשעינה את ראשה על החלון. אני לא יודעת איך היא מצליחה לישון ככה, אך בשש השעות האחרונות היא הצליחה ונחרה בעדינות, שביל של ריר מיובש מתפתל כנחש במורד סנטרה. פשוט מקסים.
"ליבי," אני קוראת שוב בחוסר סבלנות, צריכה להסתלק מקופסת השימורים הזאת, עכשיו.
היא משרבבת לעברי את שפתיה ומנופפת בידה כאומרת: אל תציקי לי, אני ישנה.
"אוליביה קלירי!" אני צועקת בזעף. הנוסעים שולחים את ידיהם אל התאים שמעל המושבים כדי לאסוף את חפציהם. "קדימה. אני חייבת לצאת מפה לפני שאני משתגעת!"
אני לא מתכוונת להתפרץ עליה, אבל לא מצליחה להתאפק. אני לא מתמודדת היטב עם מקומות סגורים. בעשרים ושתיים שעות הנסיעה באוטובוס הארור הזה, האפשרות למשוך בידית החירום ולזנק דרך החלון קרצה לי, ויותר מפעם אחת.
סוף כל סוף מילותיי מחלחלות לתודעתה. עפעפיה של ליבי נפקחים ברפרוף, ולרגע היא בוהה בעיניה התכולות במסוף האוטובוסים של מיאמי.
"הגענו?" היא שואלת בעודה מפהקת ומתיישבת כדי להתמתח ולגמוע את הנוף. "אוי, תראי! עץ דקל!"
אני כבר עומדת במעבר, מכינה את תיקי הגב שלנו לדרך. "וואו, עצי דקל! קדימה, בואי נזוז. אלא אם כן את רוצה לבזבז יום נוסף על נסיעה חזרה למישיגן." דבריי מניעים את גופה לפעולה.
עד שאנחנו יורדות מהאוטובוס, הנהג כבר הספיק לפרוק את המזוודות מתא המטען. אני מזהה במהירות את המזוודות התואמות שלנו, שצבען ורוד עז. החיים שלנו, כל חפצינו, צומצמו לכדי מזוודה לכל אחת. זה כל מה שהספקנו לאסוף בשעה שנחפזנו לצאת מביתם של דוד ריימונד ודודה דארלה. זה לא חשוב, אני אומרת לעצמי, כורכת את זרועי סביב כתפיה של אחותי. יש לנו זו את זו. זה מה שחשוב באמת.
"חם פה כמו בגיהינום!" צועקת ליבי. אני מרגישה אגלי זיעה זולגים במורד גבי. זו שעת בוקר מאוחרת והשמש כבר רושפת מעלינו כמו כדור אש. זה כל-כך שונה מהצינה הסתווית שהשארנו מאחור, בגרנד ראפידס. היא פושטת את הקפוצ'ון האדום וגוררת קריאות התפעלות מכמה בחורים הרוכבים על סקייטבורדים תוך התעלמות מהשלט האוסר את כניסתם אל החלק המקורה של החניון.
"את כבר מחזרת אחרי בחורים, ליבי?" אני מקניטה.
סומק עולה בלחייה. היא ממהרת להתחבא מאחורי עמוד בטון.
"את יודעת שאת לא זיקית, נכון? אוי! הבחור עם החולצה האדומה מתקרב אלינו." אני מותחת את צווארי בציפייה.
אימה מבזיקה בעיניה של ליבי והן נפערות לרווחה, לפני שהיא קולטת שאני בסך הכול מתלוצצת איתה.
"תסתמי, קייסי!" היא רוטנת ומכה בכתפי. ליבי לא אוהבת למשוך את תשומת ליבם של בחורים, והעובדה שבשנה האחרונה היא נעשתה פצצה ממש לא עוזרת לה.
אני מחייכת בשביעות רצון בעודי מתבוננת בה מתעסקת בקפוצ'ון שלה. אין לה שמץ של מושג עד כמה היא מרשימה, ומכיוון שאני האפוטרופוס שלה עכשיו, אין לי שום בעיה עם זה. "תישארי תמימה, ליבי. החיים שלי יהיו קלים הרבה יותר אם בחמש השנים הבאות תישארי במצב של חוסר מודעות."
היא מגלגלת את עיניה. "בסדר, גברת-דוגמנית-בגדי-ים."
"חה!" למען האמת, קרוב לוודאי שחלק מתשומת ליבם של הטמבלים האלה מכוונת אליי. בזכות שנתיים של אימוני קיקבוקסינג רציניים פיתחתי גוף חסון וחטוב. גופי, בתוספת שיערי הערמוני ועיניי התכולות, מושך כמויות מסחריות של תשומת לב בלתי רצויה.
ליבי היא הגרסה בת החמש עשרה שלי. אותן עיניים תכולות, אותו אף דקיק, אותו עור אירי חיוור. ישנו הבדל גדול אחד בסך הכול, והוא צבעו של שיערנו. אם הייתם עוטפים את שיערותינו במגבת, הייתם חושבים שאנחנו תאומות. ליבי קיבלה מאימא שלנו את צבע שיערה השחור הבוהק. היא גם גבוהה ממני בחמישה סנטימטרים, אף שאני מבוגרת ממנה בחמש שנים.
כן, כל אדם עם חצי מוח יכול להבין שאנחנו אחיות. אבל פה הדמיון בינינו נגמר. ליבי היא מלאך. כשילדים בוכים, עיניה מתחילות לדמוע; כשמישהו מתנגש בה, היא מתנצלת; היא מתנדבת בבתי תמחוי ובספריות ציבוריות. כשאנשים עושים דברים מטופשים, היא מנסה לתרץ את התנהגותם. אם היא הייתה מבוגרת מספיק כדי לנהוג, היא הייתה בולמת כדי לא לדרוס אפילו צרצר. אני... אני לא ליבי. ייתכן שבעבר הייתי דומה לה יותר, אך עכשיו המצב שונה. אם אני ענן גשם כהה וקודר, היא קרן האור שמבקיעה דרכו.
"קייסי!" אני מסתובבת ומבחינה בליבי, פותחת לרווחה דלת של מונית, גבותיה זקורות אל על.
אין סיכוי שהתקציב המצומצם שלנו יספיק לנסיעה במונית. "שמעתי שלחפש שאריות אוכל בזבל זה לא כיף כמו שכולם מציגים את זה."
היא טורקת את דלת המונית ומעקמת את פניה. "אז שוב אוטובוס, אם כך." היא גוררת את מזוודתה בכעס לאורך המדרכה.
"באמת? רק חמש דקות במיאמי וכבר את מתחילה לקטר? אין לי בארנק אפילו סכום שיספיק לנו עד יום ראשון." אני מושיטה לעברה את הארנק, כדי שתראה בעצמה.
היא מסמיקה. "סליחה, קייסי. את צודקת. אני פשוט מצוברחת."
אני נאנחת ומייד מתחילה להרגיש רע על שהתפרצתי עליה. בכל גופה של ליבי אין אפילו גרם אחד של חוצפה. ברור שאנחנו רבות מדי פעם, אבל תמיד בגללי ואני מודעת לכך. ליבי היא ילדה טובה. היא תמיד הייתה ילדה טובה. שמרנית, קפדנית. אימא ואבא מעולם לא היו צריכים לבקש ממנה משהו פעמיים. כשהם מתו ואחותה של אימי לקחה אותנו אליה, ליבי יצאה מגדרה בניסיון להיות ילדה אפילו טובה יותר משהייתה. אני בחרתי במסלול ההפוך.
"קדימה, מכאן." אני משלבת את זרועי בזרועה ומצמידה אותה אליי, בזמן שאני פותחת את הפתק שבו כתובה הכתובת. אנחנו ניגשות לדלפק המידע בתחנת האוטובוסים. לאחר שיחה ארוכה ומייגעת עם האיש הזקן שמאחורי מחיצת הזכוכית - כולל משחק של חידון תנועות ושרטוט בעט על פני תרשים עירוני שיכלול החלפה של שלושה אוטובוסים - אנחנו יושבות באוטובוס בין-עירוני, ואני מקווה שאנחנו לא בדרכנו לאלסקה.
שמחתי לשבת שוב, כי אני גמורה מעייפות. פרט לתנומה חטופה בת עשרים דקות, בשלושים ושש השעות האחרונות כלל לא ישנתי. הייתי מעדיפה מאוד לנסוע בדממה, אך ידיה של ליבי, הזזות בחיקה בחוסר מנוחה, עד מהרה שמות קץ לרעיון הזה. "מה העניין, ליבי?"
היא מהססת, מקמטת את גבותיה.
"ליבי..."
"את חושבת שדודה דארלה הזעיקה את המשטרה?"
אני מניחה את ידי על ברכה. "אל תדאגי בקשר לזה. אנחנו נהיה בסדר. הם לא ימצאו אותנו, ואם הם ימצאו, נספר לשוטרים מה קרה."
"אבל הוא לא עשה שום דבר, קייס. קרוב לוודאי שהוא היה שיכור מדי מכדי לדעת באיזה חדר הוא נמצא."
נעצתי בה מבט נוקב. "לא עשה שום דבר? שכחת מהזקפה שהזקן המבחיל הצמיד לירך שלך?"
שפתיה של ליבי מתעקלות, כאילו היא עומדת להקיא.
"הוא לא עשה שום דבר, מפני שברחת משם בסערה ונכנסת לחדר שלי. אל תגני על השמוק הזה." ראיתי את המבטים שדוד ריימונד שלח לעבר ליבי בשנה האחרונה. ליבי המתוקה והתמימה. הייתי מרסקת את האגוזים שלו אם הוא היה מעז לדרוך בחדר שלי, והוא ידע את זה. ליבי, לעומת זאת...
"טוב, אני רק מקווה שהם לא יבואו לקחת אותנו בחזרה לשם."
הנדתי בראשי לשלילה. "זה לא יקרה. עכשיו אני האפוטרופוסית שלך, ולא אכפת לי משום ניירת משפטית מטופשת. את לא זזה ממני. חוץ מזה, דודה דארלה שונאת את מיאמי, זוכרת?"
שונאת בלשון המעטה. דודה דארלה היא נוצרייה שנולדה מחדש ונמנית על הזן הקיצוני, המקדישה את כל זמנה הפנוי לתפילה ודואגת לוודא שכל היתר מתפללים או מודעים לכך שהם צריכים להתפלל, אם ברצונם להימנע מגיהינום, מעגבת ומהיריון לא מתוכנן. היא בטוחה שערים גדולות הן בית הגידול של כל הרשע בעולם. היא לא תהיה מוכנה לבקר במיאמי גם אם ישו בכבודו ובעצמו היה עורך שם כנס.
ליבי מהנהנת, מנמיכה את קולה לכדי לחישה. "את חושבת שדוד ריימונד הבין מה קרה? אנחנו עלולות להיקלע לצרות רציניות בגלל זה."
אני מושכת בכתפיים. "אכפת לך אם הוא הבין?"
חלק ממני מצטער על כך שלא התעלמתי מהפצרותיה של ליבי והתקשרתי למשטרה בעקבות ה"ביקור" של דוד ריימונד בחדרה. אבל ליבי לא רצתה להתמודד עם הדוח המשטרתי ועם עורכי הדין ומשרד הרווחה, כי אין שום ספק שהיינו נאלצות להתמודד עם כל העניינים האלה. אולי אפילו עם התקשורת המקומית. אף אחת מאיתנו לא רצתה זאת. סבלנו מזה מספיק לאחר התאונה. מי יודע מה הם היו עושים עם ליבי, בהתחשב בכך שהיא קטינה. קרוב לוודאי שהיו תוקעים אותה עם משפחה אומנת. הם לא היו מוסרים אותה לטיפולי. סווגתי בתור "לא יציבה" ביותר מדי דוחות מקצועיים מכדי שהם יפקידו בידיי חיים של אדם אחר.
אז ליבי ואני עשינו הסכם. לא אדווח עליו אם היא תעזוב איתי. אמש התברר כלילה המושלם לבריחה. דודה דארלה הייתה בכנס דתי שנמשך כל הלילה, לכן ריסקתי שלוש גלולות שינה והוספתי אותן לבירה שדוד ריימונד שתה לאחר ארוחת הערב. אני לא מאמינה שהאידיוט הזה לקח את הכוס שמזגתי ושהגשתי לו בכזאת מתיקות. בשנתיים האחרונות לא החלפתי איתו יותר מעשר מילים, מאז גיליתי שהוא הפסיד את הירושה שלנו בשולחן בלק ג'ק. כשהגיעה השעה שבע בערב, הוא כבר שכב על הספה ונחר, מה שנתן לנו זמן מספיק להביא את המזוודות, לגנוב ממנו את הארנק שלו ואת קופסת הכסף הסודית שדודה דארלה מחביאה מתחת לכיור, ולתפוס את האוטובוס שיצא באותו לילה. אולי בכך שסיממנו אותו וגנבנו את כספו חצינו את הגבול. מצד שני, דוד ריימונד לא היה צריך להתנהג כמו פדופיל מחליא.
***
"מאה עשרים וארבע," הקראתי בקול את המספר הכתוב על הבניין, "זה המקום."
זה אמיתי. אנחנו עומדות זו לצד זו על המדרכה מחוץ לביתנו החדש - בניין דירות בן שלוש קומות בג'קסון דרייב, שקירותיו מעוטרים בקישוטי טיח ובחלונות קטנים. מדובר בבניין נאה עם אווירה של בית חוף, למרות שאנחנו נמצאות מרחק של חצי שעה מחוף הים, אבל אם אני שואפת עמוק מספיק, אני כמעט יכולה לקלוט ניחוחות של מסנני קרינה ושל אצות.
ליבי מעבירה ידה בשיערה השחור, הפרוע. "תזכירי לי שוב איפה מצאת את המקום הזה?"
"com .נואשות למצוא דירה. Www," אני מתלוצצת. לאחר שליבי נכנסה לחדרי בסערה כשהיא ממררת בבכי, ידעתי שאנחנו צריכות להסתלק מגראנד ראפידס. חיפוש ברשת האינטרנט הוביל לחיפוש נוסף, ותוך זמן קצר שלחתי אימייל לבעל הבית והצעתי לו שכר דירה של שישה חודשים במזומן. שנתיים של מזיגת קפה יקר יתר על המידה בסטארבקס - נעלמו כלא היו.
אבל זה היה שווה כל טיפה וטיפה.
טיפסנו במעלה המדרגות והגענו אל קמרון תחום בשער. עכשיו, כשאנחנו קרובות יותר, אני יכולה להבחין בסדקים ובכתמים המשחיתים את חזות הקירות. "התמונה שהופיעה במודעה נראתה מצוין," אני אומרת בזהירות, אוחזת בידית השער ומושכת אותה, רק כדי לגלות שהשער נעול. "האבטחה פה טובה."
"הנה." ליבי לוחצת על פעמון דלת סדוק ועגלגל הקבוע בימין השער. הוא לא משמיע שום צליל. אני בטוחה שהוא שבור. אני כובשת פיהוק בעודנו ממתינות שמישהו יעבור במקום.
שלוש דקות לאחר מכן, אני מחפה על פי בכפות ידיי כדי לקרוא בשמו של בעל הבית, אבל אז אני שומעת צלילי נעליים, פוסעות על הבטון. לפתע מופיע במקום גבר בגיל העמידה, בגדיו מרושלים ופניו עטורות זיפים. עיניו פוזלות, קרקפתו קירחת ברובה, ואני מוכנה להישבע שאוזן אחת גדולה יותר מהשנייה. הוא מזכיר לי את סלות' מהסרט הישן ההוא משנות השמונים שאבא שלי הכריח אותנו לראות, 'הגוניז'. קלאסיקה, כפי שאבא שלי היה אומר.
סלות' מגרד את בטנו הנפוחה ולא אומר מילה. אני מוכנה להתערב שהוא חכם בדיוק כמו תאומו מהסרט.
"היי, קוראים לי קייסי קלירי," אני מציגה את עצמי. "אנחנו מחפשות את הארי טאנר. אנחנו הדיירות החדשות."
מבטו החודר ממוקד בי למשך זמן מה, בוחן אותי בקפידה. בראשי אני חולקת לעצמי שבחים על שלבשתי ג'ינס שיכסה את הקעקוע הגדול למדי שעל ירכי, במקרה שהוא יעז לשפוט אותי. תשומת ליבו מוסטת לעבר ליבי, ועיניו נחות עליה הרבה יותר מדי זמן, לטעמי.
"אתן אחיות, בנות?"
"מה הסגיר אותנו, המזוודות התואמות?" אני משיבה לפני שאני מצליחה לעצור את עצמי. אולי כדאי שתעברי את השער לפני שאת מאפשרת להם לראות איזו חכמולוגית את יכולה להיות, קייסי.
למרבה המזל, שפתיו של סלות' מתעקלות כלפי מעלה. "תקראו לי טאנר. מכאן."
ליבי ואני מחליפות מבטים המומים. סלות' הוא בעל הבית החדש שלנו? לאחר כמה צלילי נקישה וחריקה, הוא פותח עבורנו את השער ומאפשר לנו לעבור. כמעט מתוך חרטה, הוא מסתובב אליי ומושיט לעברי את ידו.
אני קופאת, נועצת מבט באצבעות השמנות האלה, אך לא מושיטה לעברן את ידי.
ליבי מסתערת קדימה בחופזה ואוחזת בידו עם חיוך. אני נסוגה מספר צעדים לאחור כדי שלא תהיה שום אשליה שיש לי קשר כלשהו לידו של הברנש הזה, או ליד של כל אחד אחר. ליבי מצטיינת בלהציל אותי.
אם טאנר מבחין בכך, הוא לא אומר מילה. הוא מוביל אותנו לאורכה של חצר ובה שיחים מטונפים וצמחים מיובשים המכתרים תנור בישול יפני חלוד. "זו החצר המשותפת." הוא מנופף בידו בזלזול. "אם אתן רוצות לעשות ברביקיו, להשתזף בשמש, להירגע, מה שאתן רוצות, זה המקום בשביל זה."
אני קולטת את הקוצים המתנשאים לגובה של כחצי מטר ואת הפרחים נטולי רוח החיים הנטועים לאורך השוליים, ותוהה כמה אנשים באמת חושבים על המקום הזה כמרגיע. המקום הזה היה יכול להיות נחמד, אם מישהו היה מטפח אותו.
"בוודאי יש ירח מלא או משהו כזה," ממלמל טאנר כשאנחנו משתרכות מאחוריו לעבר שורה של דלתות בגוון אדום כהה. בסמוך לכל דלת ניצב חלון קטן, וכל שלוש הקומות נראות בדיוק אותו הדבר.
"באמת? למה אתה אומר את זה?"
"הדירה שלכן היא הדירה השנייה שהשכרתי השבוע באמצעות האימייל. אותו המצב - נואש למצוא מקום, לא רוצה לחכות, מוכן לשלם במזומן. מוזר. אני משער שלכל אדם יש משהו שמפניו הוא בורח."
ובכן, מה תגידו על זה? אולי טאנר בעצם חכם יותר מתאומו מהסרט.
הוא מצביע באצבעו השמנמנה בכיוונה של דירה 1 ד', ואחר כך מוביל אותנו אל הדירה הסמוכה ועליה שלט זהב המורה "1 ג'." טבעת המפתחות העצומה שלו משקשקת בקול בעודו מחפש אחר המפתח המתאים. "עכשיו אני אומר לכן מה שאני אומר לכל הדיירים שלי. יש לי חוק אחד בלבד, אבל זה חוק שעל הפרתו אין שום מחילה. יש לשמור על השקט! אל תערכו שום מסיבות פרועות עם סמים ואורגיות –"
"סליחה, אתה יכול לפרט? מה נחשב אורגיה במדינת פלורידה? שלישייה זה בסדר? ומה אם משתמשים בבובות מתנפחות, כי, אתה יודע..."
טאנר מביט בי בזעף וליבי טופחת לי בחוזקה על עצמות השכמה. לאחר שהוא מכחכח בגרונו, הוא ממשיך בשלו, כאילו לא אמרתי דבר. "בלי שום סכסוכים, משפחתיים או אחרים. אין לי סבלנות לחרא הזה, ואבעט אתכן החוצה כל-כך מהר, שאתן אפילו לא תספיקו לשקר לי. מובן?"
אני מהנהנת ונושכת את לשוני, נאבקת בדחף לזמזם את שיר הנושא משעשועון הטלוויזיה 'טוטו משפחתי' שעה שטאנר פותח את הדלת לרווחה.
"ניקיתי וצבעתי אותה בעצמי. היא לא חדשה, אבל היא אמורה להספיק לצרכים שלכן."
הדירה קטנה ומרוהטת בחסכנות, עם מטבחון המרוצף במרצפות בצבע ירוק ולבן התוחם את הדירה מאחור. הקירות הלבנים רק מדגישים את הספה הפרחונית בגוני חום כהה וכתום. השטיח הזול בגוון ירוק יער וניחוח כדורי הנפטלין משתלבים היטב עם העיצוב הקיטשי, שכמו הגיע משנות השבעים. הדבר שבלט יותר מכל הוא, שהדירה כלל לא נראתה כמו הדירה מהמודעה. איזו הפתעה.
טאנר גירד בראשו המאפיר. "לא מציאה גדולה, אני יודע. שם שני חדרי השינה, וביניהם יש חדר אמבטיה. התקינו בית שימוש חדש לפני שנה, אז..." עיניו הנוקבות והפוזלות מוסטות לעברי. "אם זה הכול..."
הוא רוצה את הכסף שלו. עם חיוך נוקשה, אני מושיטה את ידי אל הכיס הקדמי של תיק הגב שלי ושולפת משם מעטפה עבה. בזמן שאני משלמת לו, ליבי חוקרת את הדירה ביתר יסודיות. טאנר מתבונן בה בעודה צועדת, נושך את שפתו, כאילו ברצונו לומר משהו. "היא נראית צעירה מדי מכדי לחיות ללא השגחת מבוגרים. ההורים שלכן יודעים שאתן נמצאות פה?"
"ההורים שלנו מתים." זה נשמע נוקשה כפי שתכננתי, וזה יוצר את התוצאה הרצויה. תתעסק בעניינים המזורגגים שלך, טאנר.
פניו מחווירות. "אה, הממ... אני מצטער לשמוע." במשך שלוש שניות ארוכות אנחנו עומדים בחוסר נוחות. אני תוחבת את כפות ידיי תחת בתי השחי שלי, מבהירה שאין לי שום כוונה ללחוץ לאף אחד את היד. כאשר הוא סב על עקביו ופונה בכיוון הדלת, אני משחררת אנחה קלה. גם הוא כבר רק רוצה להתרחק ממני. הוא קורא בקול מעבר לכתפו, "חדר הכביסה נמצא בקומת המרתף. אני מנקה אותו אחת לשבוע ואני מצפה מכל הדיירים שיעזרו לשמור על הסדר. אני נמצא בדירה 3 ו', אם אתן זקוקות למשהו." הוא נעלם, מותיר אחריו את המפתח במנעול.
אני מוצאת את ליבי חוקרת את ארון התרופות שנמצא בחדר אמבטיה, שנבנה לגמדים. אני מנסה להיכנס פנימה, אך אין מספיק מקום עבור שתינו. "בית שימוש חדש. מקלחת ישנה ומעוררת בחילה," אני רוטנת, כף רגלי מתחקה אחר מתווה המרצפות המטונפות והסדוקות ברצפה.
"אני אקח את החדר הזה," מציעה ליבי, חולפת על פניי בדרך אל חדר השינה מימין. אין בו דבר פרט לשולחן טואלט ולמיטה זוגית שעליה נמתח סדין בגוון אפרסק. סורגים שחורים תוחמים את החלון היחיד, שפונה אל חלקו החיצוני של הבניין.
"את בטוחה? הוא קטן." גם בלי לראות את החדר השני, אני יודעת שזהו החדר הקטן מבין השניים. זה האופי של ליבי. נטולת כל אנוכיות.
"כן. זה בסדר. אני אוהבת חללים קטנים." היא מחייכת חיוך מעושה. אני יכולה לראות שהיא מנסה להפיק את המיטב מהמצב שלנו.
"ובכן, כשנערוך את המסיבות הפרועות שיימשכו כל הלילה, לא תוכלי להכניס לפה יותר משלושה בחורים. זה ברור לך, נכון?"
ליבי זורקת עליי כרית. "מצחיק."
חדר השינה שלי זהה, פרט לכך שהוא מעט גדול יותר ובו מיטה כפולה עם שמיכה סרוגה, ירוקה ודוחה. אני נאנחת, אפי מתעקל באכזבה. "מצטערת, ליבי. המקום הזה נראה אחרת במודעה. שילך לעזאזל טאנר והפרסום השקרי שלו." אני מנידה בראשי. "מעניין אם נוכל לתבוע אותו."
ליבי משמיעה נחרה. "זה לא גרוע עד כדי כך, קייס."
"זה מה שאת אומרת עכשיו, אבל כשנצטרך לריב על הלחם שלנו עם מקקים..."
"את? רבה? אני בהלם."
אני פורצת בצחוק. יש מעט מאוד דברים שעדיין מצחיקים אותי. הניסיון של ליבי להיות סרקסטית הוא אחד מהם. כשהיא מנסה לדבר באדישות ובקור רוח, בסופו של דבר היא נשמעת כמו אחד השדרנים ברדיו, שמקריין תעלומת רצח קיטשית בדרמטיות.
"המקום הזה מחריד, ליבי. תודי בזה. אבל אנחנו כאן, וכרגע זה הדבר היחיד שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו. מיאמי יקרה להחריד."
כף ידה מחליקה לתוך כף ידי וסוגרת עליה. זו כף היד היחידה שבה אני מסוגלת לגעת. זו כף היד היחידה שאני לא מרגישה כאילו היא מתה. לפעמים אני מתקשה להרפות ממנה.
"היא מושלמת, קייס. היא פשוט קצת קטנה וירוקה ובניחוח נפטלין, אבל אנחנו לא כל-כך רחוקות מחוף הים! זה בדיוק מה שרצינו, נכון?" ליבי מותחת את זרועותיה מעל ראשה ונאנחת. "אז, מה עכשיו?"
"טוב, בתור התחלה, נרשום אותך לתיכון אחר הצהריים, ככה שהמוח הגדול הזה שלך לא יתכווץ," אני פותחת את המזוודה שלי כדי לפרוק את תכולתה. "בסופו של דבר, כשתרוויחי מיליארדי דולרים ותרפאי סרטן, תצטרכי להזרים קצת כסף בכיוון שלי." אני מפשפשת בבגדים שלי. "אני צריכה להירשם לחדר כושר ואחר כך אלך לבדוק כמה בשר משומר וקופסאות שימורים אצליח לקנות באמצעות הגוף הלוהט והמיוזע שלי בפינת הרחוב."
ליבי מנידה בראשה. לפעמים היא פשוט לא מעריכה את חוש ההומור שלי. לפעמים נראה לי שהיא תוהה אם אני מדברת ברצינות. אני מתכופפת כדי להסיר את הסדינים ממיטתי. "ואני ללא ספק צריכה לנקות את כל הטינופת הזאת."
***
חדר הכביסה של הבניין, הנמצא מתחת לדירה שלנו, הוא לא בדיוק משהו שמזכירים בגאווה כשכותבים מכתב הביתה. לוחות של נורות פלורסנט מטילות את אורן הצורם על גבי רצפת בטון בגוון תכלת ירקרק. ניחוח פרחים בקושי מצליח להסוות את ניחוח המושק באוויר. המכונות בנות חמש עשרה שנה לכל הפחות, וקרוב לוודאי שהן תעשנה לבגדים שלנו יותר נזק מאשר תועלת. אבל בשום מקום אין קורי עכביש או חתיכות מוך.
אני תוחבת את כל הסדינים והשמיכות שלנו לתוך שתי מכונות, מקללת את העולם על שהוא מאלץ אותנו לישון על גבי מצעים מיד שנייה. במשכורת הראשונה אשתמש כדי לקנות מצעים חדשים, אני מתחייבת בפני עצמי. אני שופכת תערובת של חומר מלבין ונוזל כביסה ומכוונת את חום המים לטמפרטורה הגבוהה ביותר, מצטערת שאין כפתור של להרתיח-למוות-כל-אורגניזם-חי. זה ללא ספק היה משפר את הרגשתי להפליא.
כדי להפעיל את מכונת הכביסה, יש לשלשל לתוכה שש מטבעות של רבע דולר בכל סיבוב. אני שונאת לשלם למכונות כביסה. לפני כן, ליבי ואני נאלצנו לפנות לזרים בקניון עם מטבעות של עשרה וחמישה סנט, וביקשנו שיעזרו לנו להמיר אותם. אני שמה לב שיש לי בדיוק את הסכום הנחוץ, ומתחילה להכניס את המטבעות לחריץ המכונה.
"יש מכונות שעובדות בחינם?" קול גברי עמוק, המגיע היישר מאחורי, מפתיע אותי עד כדי כך שאני צווחת ומעיפה באוויר את שלושת המטבעות האחרונים שלי. למרבה המזל, התברכתי באינסטינקטים של חתול ואני תופסת שניים מהמטבעות בעודם באוויר. עיניי עוקבות אחר המטבע האחרון בדבקות כשהוא נוחת על הרצפה ומתגלגל לעבר מייבש הכביסה. אני יורדת על ידיי וברכיי ומנסה להגיע אליו.
אבל אני איטית מדי.
"לעזאזל!" לחיי מתחככת ברצפה הקרה כשאני מעיפה מבט מתחת למכונה בחיפוש אחר ניצוץ כסוף כלשהו. אצבעותיי פשוט לא מצליחות להיכנס מתחת ל...
"אם הייתי במקומך, לא הייתי עושה את זה."
"אה, באמת?" עכשיו אני עצבנית. מי מתגנב מאחורי בחורה בחדר כביסה תת קרקעי, חוץ מפסיכופט או אנס? ואולי זה מה שהוא. אולי עכשיו אני אמורה לשקשק מרוב פחד. אבל אני לא משקשקת. אני לא נבהלת בקלות, ולמען האמת, אני יותר מדי עצבנית עכשיו מכדי להרגיש רגשות אחרים. שרק ינסה לתקוף אותי, תצפה לו ההפתעה של החיים שלו. "ומדוע?" אני מצליחה לסנן מבעד לשיניים חשוקות, מנסה לשמור על שלוות נפש. תשמרו על השקט, הזהיר אותנו טאנר. אין בי שום ספק שמשהו בי עורר את חשדו.
"מפני שאנחנו בחדר כביסה קריר ולח, שנמצא מתחת לאדמה, במיאמי. במקומות כאלה מסתתרים חרקים מבחילים בעלי שמונה רגליים ועוד כל מיני יצורים שזוחלים.
אני נסוגה לאחור תוך כדי מאבק ברעד שמטלטל את גופי, כי אני מדמיינת את היד שלי יוצאת מתחת למכונה עם מטבע של רבע דולר ונחש בתור בונוס. מעט מאוד דברים מלחיצים אותי. גלגלי עיניים קטנים ובוהקים וגוף מתפתל זה אחד מאותם דברים.
"מצחיק, שמעתי שגם יצורים מבחילים עם שתי רגליים אורבים במקומות כאלה. קוראים להם שרצים. אפשר לומר שמדובר במגיפה."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*