בפתח המהדורה המחודשת
לאומנותם של המוכפפים: פרתה צ׳טרג׳י על לאומיות בעולם פוסטקולוניאלי1
אריה דובנוב2
I
ב–1984 נחת על שולחנו של הסופר סלמאן רושדי מכתב מדאיג שהודיע לו כי אינדירה גנדהי, ראשת הממשלה ההודית, הגישה נגדו תביעת דיבה. קִצְפָּהּ של גנדהי יצא על האופן שבו תוארה בידי רושדי בספרו ילדי חצות (Midnight’s Children), שראה אור שנים ספורות קודם לכן ושזכה בפרס ״בּוּקר״ היוקרתי. הרומן של רושדי, העוקב אחר קורות חייו של גיבור דמיוני שנולד בחצות הלילה בדיוק עם הכרזת עצמאותה של הודו באוגוסט 1947 (כחודשיים לאחר הולדתו של רושדי עצמו), סיפק תיאור אֶפּי סוחף של העליות והמורדות בתולדותיה של הודו המודרנית תוך ערבוב בין ריאליזם למאגיה. למרות האווירה הקסומה (ואף שגנדהי עצמה לא הוזכרה בשמה אלא יוצגה דרך דמות בדיונית של אלמנה), הפרקים שעסקו בשנים הארוכות לשלטונה של גנדהי (1966-1977 וכן 1980-1984) לא שרו שירי הלל למנהיגת הדמוקרטיה הגדולה בתבל, אלא הציגו את הודו באור בלתי מחמיא, כדמוקרטיה רעועה הניצבת על סף קריסה. רושדי לא היה האינטלקטואל ההודי היחיד שהתבונן במתרחש במולדתו בדאגה הולכת וגוברת. גנדהי עלתה לשלטון כשהיא נישאת על גלי הלאומנות שסחפו את הודו בעקבות ניצחון במלחמה עקובה מדם מול פקיסטן שהתחוללה ערב עלייתה לשלטון (1965); היא צירפה את הודו למועדון המדינות המחזיקות בנשק גרעיני וגם מיהרה להיחלץ לעזרת המורדים הבנגלים במלחמת האזרחים שפרצה במזרח פקיסטן עקב קיפוח כלכלי ודיכוי תרבותי, ושהובילה להולדת הרפובליקה העממית של בנגלדש כמדינה עצמאית ב–1971. בה בעת, בתקופת שלטונה נסקו שיעורי העוני בהודו לשיאים חדשים (סקרים מראשית שנות ה–70 העריכו כי שליש מהאוכלוסייה הכפרית וכמחצית מהאוכלוסייה העירונית חיות מתחת לקו העוני) ושיעורי האנאלפבתיות האמירו אף הם, עדות לכישלון החרוץ של מערכת החינוך הממלכתית. הפער בין הדימוי העצמי של גנדהי, שתפסה עצמה כמנהיגה סוציאליסטית וכאם האומה ההודית, לבין המציאות העגומה, נחשף במהרה כאשר מפלגת הקונגרס שבראשה עמדה החלה לאבד את כוחה האלקטורלי באזורים רבים, בין השאר משום שעוררה תחושת מיאוס כמפלגה מסואבת ומנוונת שפרנסיה לא היססו לנצל לרעה את הכוח שניתן להם. כאשר גנדהי עצמה הואשמה בשחיתות ובניהול בלתי תקין של מערכת הבחירות של 1971 היא סירבה להקשיב להפצרותיהם של המונים שקראו להתפטרותה; במקום זאת הכריזה על פיזור הפרלמנט הנבחר במדינות שבהן פרצו הפגנות פומביות שאיימו להפיל את ממשלתה, ועל העברת השליטה בהן למושלים הכפופים ישירות לממשלה המרכזית. צלילה זו אל עבר התהום הובילה כעבור שנים ספורות להכרזת מצב חירום לאומי שנמשך 21 חודשים (מיוני 1975 עד תחילת 1977). במהלך תקופה קצרה אך אפלה במיוחד זו בתולדות הודו המודרנית הושעו זכויות אזרח בסיסיות, ראשת הממשלה פעלה מתוקף צווים מיוחדים, והרסן הותר מעל כוחות הצבא והמשטרה. אלה עצרו ואסרו רבבות אזרחים שהושלכו לבתי סוהר שהחלו עולים על גדותיהם, בשעה שצנזורה ממשלתית תקיפה שהגבילה את חופש הביטוי והדיווח של כלי תקשורת מקומיים וזרים הובילה לכך שהביקורת החריפה נשתתקה לפתע והוחלפה בקול דממה דקה. בכל אותה עת היה סנג'אי גנדהי, בנה הצעיר של גברת גנדהי, מופקד על פרויקט שאפתני שנועד לגבור על ״השד הדמוגרפי״ ולרסן את גידול האוכלוסייה המהיר בתת–היבשת, שבמהלכו עוקרו מאות אלפי גברים ונשים, חלקם בכפייה וחלקם באמצעות תמריצים בצורת הטבות לחסרי כול, כגון בתים, מגרשים, בארות, הלוואות ומענקים כספיים (מספרם המדויק של האנשים שעברו סטריליזציה נותר בלתי ידוע, ויש המעריכים כי בין 6 ל–7 מיליון בני אדם עוקרו במהלך תקופת החירום לבדה). לא בכדי התמקד כעסה של אינדירה גנדהי על הסופר הגולה באופן הבלתי מחמיא שבו הוא תיאר את מסכת יחסיה עם בנה. רושדי, שידו כופפה, נאלץ למחוק מן המהדורות הבאות משפט העוסק ביחסי הבן והאם הלא–קדושה. הוא הותיר על כנה פסקה המתארת את תסרוקתה המפורסמת של גנדהי - שיער לבן מצד אחד ושיער כהה מצד שני - וקבע שגם תקופת החירום, בהתאמה, כללה חלק לבן - ציבורי, גלוי, מתועד, עניין להיסטוריונים - לצד חלק שחור, מבעית וחסוי שנותר בלתי מסופר.3
צלקות התקופה הטראומטית לא הגלידו עד מהרה, והאינטליגנציה ההודית, שהייתה רחוקה מלהעריץ את גנדהי, החלה חשה ניכור הולך וגובר כלפי מנגנון המדינה הפוסטקולוניאלית. בניגוד לאביה ג'ווהרלל נֶהרוּ, ראש הממשלה הראשון של הודו לאחר קבלת עצמאותה מן הבריטים, גנדהי לא היססה להשתמש בצעדים דרסטיים שערערו על כללי המשחק הדמוקרטי כדי לרסק את יריביה הפוליטיים מתוך מפלגת הקונגרס ומחוצה לה, ולנקוט יד תקיפה תוך שימוש בצבא ובמשטרה כדי למחוץ את הסנטימנטים הבדלניים של קהילות אתניות ודתיות שלא ששו לקבל את מרותו של השלטון המרכזי. המדינה הפוסטקולוניאלית, שנולדה דור קודם לכן תוך שהיא מציגה עצמה כמגשימה הבלעדית של שאיפות ארוכות יומין לחירות ולריבונות, נתגלתה כמכשיר בעל פוטנציאל דכאני וסמכותני לא פחות מן העריצות הקולוניאלית הקודמת, והקשר זה הוסיף צבע ייחודי וקודר במיוחד לשנות ה–60 וה–70 הסוערות. ההיסטוריון רמצ'נדרה גּוּהָא (Ramachandra Guha) מספר על חששותיהם של פעילים פוליטיים, שהתלוצצו במרירות באותם ימים כי בהודו של אינדירה גנדהי נהרוּ שוב יושב בכלא וכותב מכתבים לבתו. ״נשים דיקטטוריות הן תופעה נדירה״, קבע גוהא, ״ובמאה ה־20 דומה שגברת גנדהי הייתה היחידה שהעפילה לדרגה זו״.4 השימוש בתקנות לשעת חירום בידי ממשלת הודו, שריד מן התקופה שבה השלטונות הבריטיים חיפשו כלים לקצוץ באמצעותם את כוחם של המתנגדים לקולוניאליזם, היה בבחינת אירוניה צורמת במיוחד.
ספרו של פָּרתַה צַ'טֶרְגִ'י חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי: שיח משני? (1986) נבט על קרקע לוהטת דומה לזו שממנה צמח הרומן הנודע של רושדי. צ'טרג'י, כמו רושדי, הוא יליד 1947, שנת עצמאותה של הודו, ובדומה לסופר הנודע גם הוא ידוע כיום ברחבי העולם כאחד הקולות הבולטים שצמחו מתוך הפריחה האינטלקטואלית בקרב הוגים מדרום אסיה. הגותו החלה מתגבשת על רקע המאורעות הדרמטיים בבנגל של שנות ה–60 וה–70 של המאה ה־20, ולנוכח הפופולריות הרבה של הגות ניאו–מרקסיסטית בהודו של אותם ימים, אך היא אופיינה בהיעדר דוגמטיות תיאורטית ואידיאולוגית ובשילוב רב–תחומי של תובנות, ממצאים ומתודולוגיות מתחומי האנתרופולוגיה, ההיסטוריה והמחשבה המדינית. צ׳טרג'י נולד וגדל בקולקטה (שנקראה כַּלכּוּתָה, Calcutta, עד 2001) שבמדינת מערב בנגל, והגותו נטועה במרחב זה. הוא למד באוניברסיטת קולקטה במחצית שנות ה–60, יצא ללימודי דוקטור במדע המדינה ויחסים בין–לאומיים באוניברסיטת רוצ׳סטר בארצות הברית, שאותם השלים בשנת 1972, שב עד מהרה לעיר הולדתו והצטרף לסגל האקדמי של המרכז ללימודים במדעי החברה (Centre for Studies in Social Sciences) שבקולקטה. בתקופת השלטון הבריטי נחשבה בנגל לאחד מן המרכזים החשובים של התרבות ההודית, ופעלו בה סופרים ומשוררים דוגמת רבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore), זוכה פרס נובל לשנת 1913, או בָּאנְקִימְצַ'נְדְּרָה צַ'טוֹפּדָיי (Bankimchandra Chattopadhyay), הסופר והסטיריקן שלו הקדיש צ׳טרג׳י פרק שלם בספרו. הדים לפריחה תרבותית זו לא נעלמו מקלקוטה בזמנו של צ׳טרג׳י, אך בנגל שלאחר החלוקה של תת–היבשת בין הודו לפקיסטן בשנת 1947 הפכה למדינת גבול פריפריאלית שנשאה אופי שונה למדי. בשנות ה–60 וה–70, הפערים החברתיים והכלכליים ואי–שביעות הרצון מהשלטון המרכזי בניו דלהי סיפקו כר פורה לעליית הנקסליזם (Naxalite movement) - תנועת שמאל רדיקלית ששאבה השראתה מסין של מאו דְזֶה־דוּנְג ומן המלחמה בווייטנאם, וקראה לאיכרים העניים לאחוז בנשק ולהתקומם נגד בעלי האדמות ונציגי המדינה.5 צ׳טרג׳י העיד על האווירה המתוחה ששררה בעיר כששב מלימודיו מעבר לים: ״[באותה תקופה] התגלו הסימנים הראשונים של הליבה הסמכותנית של המדינה, ובעוצמה רבה מאוד. [....] רבים מחבריי לספסל הלימודים היו מעורבים בתנועה [המאואיסטית], וכשחזרתי חלקם עדיין היו בכלא וכמה מהם נהרגו. מה שעשיתי למעשה היה להשאיר את ההכשרה האקדמית שלי בצד וללמד את עצמי תחומי מחקר שאחרים עבדו בהם״.6
כתביו של צ'טרג'י מעידים על שינוי אוריינטציה זה: בעוד ספרו הראשון, נשק, בריתות ויציבות (1975),7 ביקש להציע תיאוריה מרקסיסטית שאפתנית למאות שנות יחסים בין–לאומיים ללא התמקדות מיוחדת בהודו או בעולם השלישי, ספרו הבא, בנגל, 1920-1947 (1984),8 עוגן מחדש במרחב ובתקופה שצ׳טרג׳י הכיר באופן כה אינטימי, והיה תוצר של מחקר שדה אתנוגרפי ממושך. בחיבור מוקדם זה אפשר לזהות לא רק את ניצני ההתפכחות מן התקוות הנשגבות שנתלו ברפובליקה של הודו ואת הניסיון לאתר את מקורות רוח הנקסליזם הנושבת בעוז, אלא גם את הקושי לנתח את מרידות האיכרים והתהפוכות הדרמטיות בבנגל באמצעות היצמדות דוגמטית אל המשנה המרקסיסטית. מחקר זה, יחד עם הגילוי מחדש של כתביו של אנטוניו גרמשי (Antonio Gramsci), התיאורטיקן המרקסיסטי ודמות מפתח במפלגה הקומוניסטית באיטליה של שנות ה–20, והתגבשותו של חוג החוקרים שהקים את התחום המוכר לנו כיום כ״לימודי מוכפפות״ או ״לימודי מוכפפים״ (subaltern studies), שבו צ׳טרג׳י מילא תפקיד מפתח, הכינו את הקרקע לכתיבת הספר חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי.9 הספר, שנכתב במהלך שנת שבתון באוניברסיטת אוקספורד, לא נועד לקהל הרחב אלא לציבור של מומחים שאינם נרתעים מהשפה התיאורטית הדחוסה, וסופו שחולל מהפכה זוטא בחקר הלאומיות והפך לקלאסיקה. הספר תרם להסטת מרכז הכובד של חקר הלאומיות ממדינת הלאום האירופית אל העולם החוץ–אירופי, הקולוניאלי והפוסטקולוניאלי כאחד, והיה חלוצי באופן שבו דן בלאומיות ההודית בכלל ובמקומן של קבוצות ״מוכפפות״ במיוחד. היסט הפרספקטיבה, באמצעות הצבתה של החוויה ההיסטורית של עמים קולוניאליים מחוץ לאירופה במרכז התמונה, סלל נתיב חדש שאפשר לחוקרים לבחון את הלאומיות כמושג וכתופעה היסטורית ורסטילית, לעומת מחקרים קודמים שבחנו את מידת התאמתן של תנועות לאומיות לרפרטואר מוגבל של דגמים שעוצבו במערב. אך למעלה מכך, זה היה אחד החיבורים הראשונים שנדרשו לפרדוקס הבסיסי: כיצד ייתכן שגם עם הסתלקות המעצמה הקולוניאלית, כלי הדיכוי שהיא המציאה כדי לקצוץ את רגליהם של המורדים שימשו מחדש את הרפובליקה הלאומית הפוסטקולוניאלית?
1. אני חב תודה מעומקא דליבא לגדי אלגזי, איתן בר־יוסף, רואי בר־שדה, רותם גבע, עדי גורדון, הילה דיין, יואב די־קפואה, עמית לוי, ניצן ליבוביץ׳, יובל עברי, דויד מוצפי האלר, גיא מירון, חגי רם ותמיר שורק, על שהקדישו מזמנם כדי לקרוא גרסאות מוקדמות של מסה זו ולהעיר הערותיהם.
2. פרופ׳ אריה דובנוב הוא היסטוריון, ראש הקתדרה על שם מקס טיקטין בלימודי ישראל באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון, ארצות הברית.
3 הרומן ילדי חצות תורגם לעברית פעמיים, לראשונה בידי אהרון אמיר (הוצאת זמורה–ביתן, 1987) ובשנית בידי ארז אשרוב (הוצאת זמורה–ביתן, 2011). הפִּסקה המדוברת שעוררה את זעמה של גנדהי נכללה בפרק 28. רושדי שב ונדרש לפרשה ב–2006, עם צאת מהדורה חגיגית של הספר במלאת 25 שנה לפרסומו. ראו Salman Rushdie, "The Birth Pangs of Midnight’s Children", The Times, April 1 2006.
4 Ramachandra Guha, India after Gandhi: The History of the World's Largest Democracy (New York: Ecco, 2007), p. 491. לדיון בתקופת החירום וניסיון למקמה בהקשר גלובלי ראו גם Gyan Prakash, Emergency Chronicles: Indira Gandhi and Democracy's Turning Point (Princeton: Princeton University Press, 2019).
5 המונח "נקסליזם" נגזר משמו של הכפר נקסלברי, שבו פרצה מרידה ראשונה בשנת 1967. אירועים דרמטיים אלה זכו לייצוג ספרותי הולם בספרה עטור הפרסים של הסופרת ג'וּמְפּה להירי (Jhumpa Lahiri), הבִּקעה, תרגום: מיכל אלפון (תל אביב: עם עובד, 2014), וכן ברומן המצמרר של הסופרת הבנגלית מַהַשְוֵטָה דֵוִי (Mahasweta Devi), אמא של אלף שמונים וארבע, תרגום: ניב סבריאגו (רמת השרון: אסיה, 2012).
6 Nermeen Shaikh, "Partha Chatterjee", in The Present as History: Critical Perspectives on Global Power (New York: Columbia University Press, 2007), pp. 71–93, on pp. 71–72, 74. לרשמים נוספים שלו מהתקופה ראו גם Manu Goswami, "Interview with Partha Chatterjee", Public Culture 25, 1 (69) (2013), pp. 177–189.
7 Partha Chatterjee, Arms, Alliances and Stability: The Development of the Structure of International Politics (Delhi: Macmillan, 1975).
8 Partha Chatterjee, Bengal, 1920–1947: The Land Question (Calcutta: K.P. Bagchi, 1984).
9 ״מוכפפים״ היה המונח העברי שנבחר ב–1995 בתרגום המסה הפרוגרמטית של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", תרגום: עדי אופיר ואיה ברויאר, תיאוריה וביקורת 7 (1995), עמ' 31-75. הודפס מחדש בתוך: יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי: אנתולוגיה של תרגום ומקור (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2004), עמ׳ 135-185. ראוי לציין כי יש כותבים הסוטים מעט מתרגום זה ומעדיפים את המונח ״כפיפים״, כדי לנסות להימנע מהקונוטציות הסבילות העשויות להתלוות למונח ״מוכפפים״.

בפתח המהדורה המחודשת
לאומנותם של המוכפפים: פרתה צ׳טרג׳י על לאומיות בעולם פוסטקולוניאלי1
אריה דובנוב2
I
ב–1984 נחת על שולחנו של הסופר סלמאן רושדי מכתב מדאיג שהודיע לו כי אינדירה גנדהי, ראשת הממשלה ההודית, הגישה נגדו תביעת דיבה. קִצְפָּהּ של גנדהי יצא על האופן שבו תוארה בידי רושדי בספרו ילדי חצות (Midnight’s Children), שראה אור שנים ספורות קודם לכן ושזכה בפרס ״בּוּקר״ היוקרתי. הרומן של רושדי, העוקב אחר קורות חייו של גיבור דמיוני שנולד בחצות הלילה בדיוק עם הכרזת עצמאותה של הודו באוגוסט 1947 (כחודשיים לאחר הולדתו של רושדי עצמו), סיפק תיאור אֶפּי סוחף של העליות והמורדות בתולדותיה של הודו המודרנית תוך ערבוב בין ריאליזם למאגיה. למרות האווירה הקסומה (ואף שגנדהי עצמה לא הוזכרה בשמה אלא יוצגה דרך דמות בדיונית של אלמנה), הפרקים שעסקו בשנים הארוכות לשלטונה של גנדהי (1966-1977 וכן 1980-1984) לא שרו שירי הלל למנהיגת הדמוקרטיה הגדולה בתבל, אלא הציגו את הודו באור בלתי מחמיא, כדמוקרטיה רעועה הניצבת על סף קריסה. רושדי לא היה האינטלקטואל ההודי היחיד שהתבונן במתרחש במולדתו בדאגה הולכת וגוברת. גנדהי עלתה לשלטון כשהיא נישאת על גלי הלאומנות שסחפו את הודו בעקבות ניצחון במלחמה עקובה מדם מול פקיסטן שהתחוללה ערב עלייתה לשלטון (1965); היא צירפה את הודו למועדון המדינות המחזיקות בנשק גרעיני וגם מיהרה להיחלץ לעזרת המורדים הבנגלים במלחמת האזרחים שפרצה במזרח פקיסטן עקב קיפוח כלכלי ודיכוי תרבותי, ושהובילה להולדת הרפובליקה העממית של בנגלדש כמדינה עצמאית ב–1971. בה בעת, בתקופת שלטונה נסקו שיעורי העוני בהודו לשיאים חדשים (סקרים מראשית שנות ה–70 העריכו כי שליש מהאוכלוסייה הכפרית וכמחצית מהאוכלוסייה העירונית חיות מתחת לקו העוני) ושיעורי האנאלפבתיות האמירו אף הם, עדות לכישלון החרוץ של מערכת החינוך הממלכתית. הפער בין הדימוי העצמי של גנדהי, שתפסה עצמה כמנהיגה סוציאליסטית וכאם האומה ההודית, לבין המציאות העגומה, נחשף במהרה כאשר מפלגת הקונגרס שבראשה עמדה החלה לאבד את כוחה האלקטורלי באזורים רבים, בין השאר משום שעוררה תחושת מיאוס כמפלגה מסואבת ומנוונת שפרנסיה לא היססו לנצל לרעה את הכוח שניתן להם. כאשר גנדהי עצמה הואשמה בשחיתות ובניהול בלתי תקין של מערכת הבחירות של 1971 היא סירבה להקשיב להפצרותיהם של המונים שקראו להתפטרותה; במקום זאת הכריזה על פיזור הפרלמנט הנבחר במדינות שבהן פרצו הפגנות פומביות שאיימו להפיל את ממשלתה, ועל העברת השליטה בהן למושלים הכפופים ישירות לממשלה המרכזית. צלילה זו אל עבר התהום הובילה כעבור שנים ספורות להכרזת מצב חירום לאומי שנמשך 21 חודשים (מיוני 1975 עד תחילת 1977). במהלך תקופה קצרה אך אפלה במיוחד זו בתולדות הודו המודרנית הושעו זכויות אזרח בסיסיות, ראשת הממשלה פעלה מתוקף צווים מיוחדים, והרסן הותר מעל כוחות הצבא והמשטרה. אלה עצרו ואסרו רבבות אזרחים שהושלכו לבתי סוהר שהחלו עולים על גדותיהם, בשעה שצנזורה ממשלתית תקיפה שהגבילה את חופש הביטוי והדיווח של כלי תקשורת מקומיים וזרים הובילה לכך שהביקורת החריפה נשתתקה לפתע והוחלפה בקול דממה דקה. בכל אותה עת היה סנג'אי גנדהי, בנה הצעיר של גברת גנדהי, מופקד על פרויקט שאפתני שנועד לגבור על ״השד הדמוגרפי״ ולרסן את גידול האוכלוסייה המהיר בתת–היבשת, שבמהלכו עוקרו מאות אלפי גברים ונשים, חלקם בכפייה וחלקם באמצעות תמריצים בצורת הטבות לחסרי כול, כגון בתים, מגרשים, בארות, הלוואות ומענקים כספיים (מספרם המדויק של האנשים שעברו סטריליזציה נותר בלתי ידוע, ויש המעריכים כי בין 6 ל–7 מיליון בני אדם עוקרו במהלך תקופת החירום לבדה). לא בכדי התמקד כעסה של אינדירה גנדהי על הסופר הגולה באופן הבלתי מחמיא שבו הוא תיאר את מסכת יחסיה עם בנה. רושדי, שידו כופפה, נאלץ למחוק מן המהדורות הבאות משפט העוסק ביחסי הבן והאם הלא–קדושה. הוא הותיר על כנה פסקה המתארת את תסרוקתה המפורסמת של גנדהי - שיער לבן מצד אחד ושיער כהה מצד שני - וקבע שגם תקופת החירום, בהתאמה, כללה חלק לבן - ציבורי, גלוי, מתועד, עניין להיסטוריונים - לצד חלק שחור, מבעית וחסוי שנותר בלתי מסופר.3
צלקות התקופה הטראומטית לא הגלידו עד מהרה, והאינטליגנציה ההודית, שהייתה רחוקה מלהעריץ את גנדהי, החלה חשה ניכור הולך וגובר כלפי מנגנון המדינה הפוסטקולוניאלית. בניגוד לאביה ג'ווהרלל נֶהרוּ, ראש הממשלה הראשון של הודו לאחר קבלת עצמאותה מן הבריטים, גנדהי לא היססה להשתמש בצעדים דרסטיים שערערו על כללי המשחק הדמוקרטי כדי לרסק את יריביה הפוליטיים מתוך מפלגת הקונגרס ומחוצה לה, ולנקוט יד תקיפה תוך שימוש בצבא ובמשטרה כדי למחוץ את הסנטימנטים הבדלניים של קהילות אתניות ודתיות שלא ששו לקבל את מרותו של השלטון המרכזי. המדינה הפוסטקולוניאלית, שנולדה דור קודם לכן תוך שהיא מציגה עצמה כמגשימה הבלעדית של שאיפות ארוכות יומין לחירות ולריבונות, נתגלתה כמכשיר בעל פוטנציאל דכאני וסמכותני לא פחות מן העריצות הקולוניאלית הקודמת, והקשר זה הוסיף צבע ייחודי וקודר במיוחד לשנות ה–60 וה–70 הסוערות. ההיסטוריון רמצ'נדרה גּוּהָא (Ramachandra Guha) מספר על חששותיהם של פעילים פוליטיים, שהתלוצצו במרירות באותם ימים כי בהודו של אינדירה גנדהי נהרוּ שוב יושב בכלא וכותב מכתבים לבתו. ״נשים דיקטטוריות הן תופעה נדירה״, קבע גוהא, ״ובמאה ה־20 דומה שגברת גנדהי הייתה היחידה שהעפילה לדרגה זו״.4 השימוש בתקנות לשעת חירום בידי ממשלת הודו, שריד מן התקופה שבה השלטונות הבריטיים חיפשו כלים לקצוץ באמצעותם את כוחם של המתנגדים לקולוניאליזם, היה בבחינת אירוניה צורמת במיוחד.
ספרו של פָּרתַה צַ'טֶרְגִ'י חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי: שיח משני? (1986) נבט על קרקע לוהטת דומה לזו שממנה צמח הרומן הנודע של רושדי. צ'טרג'י, כמו רושדי, הוא יליד 1947, שנת עצמאותה של הודו, ובדומה לסופר הנודע גם הוא ידוע כיום ברחבי העולם כאחד הקולות הבולטים שצמחו מתוך הפריחה האינטלקטואלית בקרב הוגים מדרום אסיה. הגותו החלה מתגבשת על רקע המאורעות הדרמטיים בבנגל של שנות ה–60 וה–70 של המאה ה־20, ולנוכח הפופולריות הרבה של הגות ניאו–מרקסיסטית בהודו של אותם ימים, אך היא אופיינה בהיעדר דוגמטיות תיאורטית ואידיאולוגית ובשילוב רב–תחומי של תובנות, ממצאים ומתודולוגיות מתחומי האנתרופולוגיה, ההיסטוריה והמחשבה המדינית. צ׳טרג'י נולד וגדל בקולקטה (שנקראה כַּלכּוּתָה, Calcutta, עד 2001) שבמדינת מערב בנגל, והגותו נטועה במרחב זה. הוא למד באוניברסיטת קולקטה במחצית שנות ה–60, יצא ללימודי דוקטור במדע המדינה ויחסים בין–לאומיים באוניברסיטת רוצ׳סטר בארצות הברית, שאותם השלים בשנת 1972, שב עד מהרה לעיר הולדתו והצטרף לסגל האקדמי של המרכז ללימודים במדעי החברה (Centre for Studies in Social Sciences) שבקולקטה. בתקופת השלטון הבריטי נחשבה בנגל לאחד מן המרכזים החשובים של התרבות ההודית, ופעלו בה סופרים ומשוררים דוגמת רבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore), זוכה פרס נובל לשנת 1913, או בָּאנְקִימְצַ'נְדְּרָה צַ'טוֹפּדָיי (Bankimchandra Chattopadhyay), הסופר והסטיריקן שלו הקדיש צ׳טרג׳י פרק שלם בספרו. הדים לפריחה תרבותית זו לא נעלמו מקלקוטה בזמנו של צ׳טרג׳י, אך בנגל שלאחר החלוקה של תת–היבשת בין הודו לפקיסטן בשנת 1947 הפכה למדינת גבול פריפריאלית שנשאה אופי שונה למדי. בשנות ה–60 וה–70, הפערים החברתיים והכלכליים ואי–שביעות הרצון מהשלטון המרכזי בניו דלהי סיפקו כר פורה לעליית הנקסליזם (Naxalite movement) - תנועת שמאל רדיקלית ששאבה השראתה מסין של מאו דְזֶה־דוּנְג ומן המלחמה בווייטנאם, וקראה לאיכרים העניים לאחוז בנשק ולהתקומם נגד בעלי האדמות ונציגי המדינה.5 צ׳טרג׳י העיד על האווירה המתוחה ששררה בעיר כששב מלימודיו מעבר לים: ״[באותה תקופה] התגלו הסימנים הראשונים של הליבה הסמכותנית של המדינה, ובעוצמה רבה מאוד. [....] רבים מחבריי לספסל הלימודים היו מעורבים בתנועה [המאואיסטית], וכשחזרתי חלקם עדיין היו בכלא וכמה מהם נהרגו. מה שעשיתי למעשה היה להשאיר את ההכשרה האקדמית שלי בצד וללמד את עצמי תחומי מחקר שאחרים עבדו בהם״.6
כתביו של צ'טרג'י מעידים על שינוי אוריינטציה זה: בעוד ספרו הראשון, נשק, בריתות ויציבות (1975),7 ביקש להציע תיאוריה מרקסיסטית שאפתנית למאות שנות יחסים בין–לאומיים ללא התמקדות מיוחדת בהודו או בעולם השלישי, ספרו הבא, בנגל, 1920-1947 (1984),8 עוגן מחדש במרחב ובתקופה שצ׳טרג׳י הכיר באופן כה אינטימי, והיה תוצר של מחקר שדה אתנוגרפי ממושך. בחיבור מוקדם זה אפשר לזהות לא רק את ניצני ההתפכחות מן התקוות הנשגבות שנתלו ברפובליקה של הודו ואת הניסיון לאתר את מקורות רוח הנקסליזם הנושבת בעוז, אלא גם את הקושי לנתח את מרידות האיכרים והתהפוכות הדרמטיות בבנגל באמצעות היצמדות דוגמטית אל המשנה המרקסיסטית. מחקר זה, יחד עם הגילוי מחדש של כתביו של אנטוניו גרמשי (Antonio Gramsci), התיאורטיקן המרקסיסטי ודמות מפתח במפלגה הקומוניסטית באיטליה של שנות ה–20, והתגבשותו של חוג החוקרים שהקים את התחום המוכר לנו כיום כ״לימודי מוכפפות״ או ״לימודי מוכפפים״ (subaltern studies), שבו צ׳טרג׳י מילא תפקיד מפתח, הכינו את הקרקע לכתיבת הספר חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי.9 הספר, שנכתב במהלך שנת שבתון באוניברסיטת אוקספורד, לא נועד לקהל הרחב אלא לציבור של מומחים שאינם נרתעים מהשפה התיאורטית הדחוסה, וסופו שחולל מהפכה זוטא בחקר הלאומיות והפך לקלאסיקה. הספר תרם להסטת מרכז הכובד של חקר הלאומיות ממדינת הלאום האירופית אל העולם החוץ–אירופי, הקולוניאלי והפוסטקולוניאלי כאחד, והיה חלוצי באופן שבו דן בלאומיות ההודית בכלל ובמקומן של קבוצות ״מוכפפות״ במיוחד. היסט הפרספקטיבה, באמצעות הצבתה של החוויה ההיסטורית של עמים קולוניאליים מחוץ לאירופה במרכז התמונה, סלל נתיב חדש שאפשר לחוקרים לבחון את הלאומיות כמושג וכתופעה היסטורית ורסטילית, לעומת מחקרים קודמים שבחנו את מידת התאמתן של תנועות לאומיות לרפרטואר מוגבל של דגמים שעוצבו במערב. אך למעלה מכך, זה היה אחד החיבורים הראשונים שנדרשו לפרדוקס הבסיסי: כיצד ייתכן שגם עם הסתלקות המעצמה הקולוניאלית, כלי הדיכוי שהיא המציאה כדי לקצוץ את רגליהם של המורדים שימשו מחדש את הרפובליקה הלאומית הפוסטקולוניאלית?
1. אני חב תודה מעומקא דליבא לגדי אלגזי, איתן בר־יוסף, רואי בר־שדה, רותם גבע, עדי גורדון, הילה דיין, יואב די־קפואה, עמית לוי, ניצן ליבוביץ׳, יובל עברי, דויד מוצפי האלר, גיא מירון, חגי רם ותמיר שורק, על שהקדישו מזמנם כדי לקרוא גרסאות מוקדמות של מסה זו ולהעיר הערותיהם.
2. פרופ׳ אריה דובנוב הוא היסטוריון, ראש הקתדרה על שם מקס טיקטין בלימודי ישראל באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון, ארצות הברית.
3 הרומן ילדי חצות תורגם לעברית פעמיים, לראשונה בידי אהרון אמיר (הוצאת זמורה–ביתן, 1987) ובשנית בידי ארז אשרוב (הוצאת זמורה–ביתן, 2011). הפִּסקה המדוברת שעוררה את זעמה של גנדהי נכללה בפרק 28. רושדי שב ונדרש לפרשה ב–2006, עם צאת מהדורה חגיגית של הספר במלאת 25 שנה לפרסומו. ראו Salman Rushdie, "The Birth Pangs of Midnight’s Children", The Times, April 1 2006.
4 Ramachandra Guha, India after Gandhi: The History of the World's Largest Democracy (New York: Ecco, 2007), p. 491. לדיון בתקופת החירום וניסיון למקמה בהקשר גלובלי ראו גם Gyan Prakash, Emergency Chronicles: Indira Gandhi and Democracy's Turning Point (Princeton: Princeton University Press, 2019).
5 המונח "נקסליזם" נגזר משמו של הכפר נקסלברי, שבו פרצה מרידה ראשונה בשנת 1967. אירועים דרמטיים אלה זכו לייצוג ספרותי הולם בספרה עטור הפרסים של הסופרת ג'וּמְפּה להירי (Jhumpa Lahiri), הבִּקעה, תרגום: מיכל אלפון (תל אביב: עם עובד, 2014), וכן ברומן המצמרר של הסופרת הבנגלית מַהַשְוֵטָה דֵוִי (Mahasweta Devi), אמא של אלף שמונים וארבע, תרגום: ניב סבריאגו (רמת השרון: אסיה, 2012).
6 Nermeen Shaikh, "Partha Chatterjee", in The Present as History: Critical Perspectives on Global Power (New York: Columbia University Press, 2007), pp. 71–93, on pp. 71–72, 74. לרשמים נוספים שלו מהתקופה ראו גם Manu Goswami, "Interview with Partha Chatterjee", Public Culture 25, 1 (69) (2013), pp. 177–189.
7 Partha Chatterjee, Arms, Alliances and Stability: The Development of the Structure of International Politics (Delhi: Macmillan, 1975).
8 Partha Chatterjee, Bengal, 1920–1947: The Land Question (Calcutta: K.P. Bagchi, 1984).
9 ״מוכפפים״ היה המונח העברי שנבחר ב–1995 בתרגום המסה הפרוגרמטית של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", תרגום: עדי אופיר ואיה ברויאר, תיאוריה וביקורת 7 (1995), עמ' 31-75. הודפס מחדש בתוך: יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי: אנתולוגיה של תרגום ומקור (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2004), עמ׳ 135-185. ראוי לציין כי יש כותבים הסוטים מעט מתרגום זה ומעדיפים את המונח ״כפיפים״, כדי לנסות להימנע מהקונוטציות הסבילות העשויות להתלוות למונח ״מוכפפים״.