הדוכס ריצ'ארד לבית ארלינגטון, לא האמין למראה עיניו. במראה הגדולה שמולו,הוא ראה לפתע, את השתקפותה של הנערה שהיתה כל חייו. תלתליה הארוכים בצבע ערמון כהה, נעו מצד לצד, כשהנידה את ראשה וצחקה בקול. את קול צחוק הפעמונים שלה הוא עוד שומע בסיוטיו. הנערה שהיתה מאורסת לו, שעימה עמד להתחתן, עד שביום ארור אחד היא נלקחה ממנו לעד. הוא הרגיש בו ברגע שליבו החל לפעום במהירות כה גדולה עד אשר היה צריך לשאוף שאיפה עמוקה כדי להרגיע את עצמו. זה לא ייתכן, הוא כנראה הוזה. זהו תעתוע של הדמיון, של רצונו העז לראותה, מן הסתם הוא מדמיין את דמותה בכל מקום. זו בטח אשליה, בעוד שנייה היא תיעלם. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, עצם את עיניו וקיווה שברגע שיפקח אותן, היא תיעלם. כשלפתע הוא שמע קריאה, "אזמי, בואי כבר ". הוא פקח את עיניו וראה נערה תמירה בהירת שיער כבת גילה של רוח הרפאים שלו, עומדת לידה, מצחקקת ומושכת בזרועה. "אזמי". כבר שש שנים שהוא לא שמע את השם הזה.
* * *
אזמרלדה היתה כה שמחה באותו הערב. זה עמד להיות הנשף הראשון שלה. הנשף שבו היא עומדת להיות מוצגת בחברה. היא אמנם חשה צביטה קטנה בלב, כשנזכרה באחותה הגדולה, אליזבת' שלא תהיה עימה הערב, והוריה שנשארו בבית, והשאירו את הצגתה בחברה לליידי נורמה אומנתה.
אליזבת' אחותה הגדולה, נפטרה מדלקת ריאות, כחודשיים לפני נישואיה לדוכס ארלינגטון. אליזבת' היתה תמיד כל מה שאזמרלדה רצתה להיות. היא היתה יפה ובטוחה בעצמה. היא אהבה לצחוק ולשמוח, והיתה נחמדה לכל אחד. כולם אהבו אותה, אפילו המשרתים אהבו אותה והיו מוכנים לעשות למענה הכול. כשאליזבת' נפטרה, נדמה היה לאזמרלדה, כי החיים עצמם עזבו את ביתם. אביהן, הלורד הנרי לבית נייטהארט, הפך מאיש שמח וטוב לב, שאוהב להתלוצץ ולשמוח בכל דבר, לאיש שקט, ומכונס בעצמו.
אמה הליידי ג'יין, כמעט ולא יצאה ממיטתה. היא הפסיקה לערוך סעודות רבות משתתפים, שלא לדבר על נשפים נוצצים. בעצם, שכחה היא שיש לה עוד בת. היא גם הפסיקה להגיע לארוחות הערב והצהרים שבהם אזמרלדה, אביה ואומנתה, ליידי נורמה אכלו בשתיקה רועמת. אזמרלדה שהיתה בת שתים עשרה כשאליזבת' נפטרה, היתה ילדה רזה ומנומשת. הדבר הבולט בה ביותר היו עיניה הירוקות כברקת, ולכן קראו לה כך- אזמרלדה. השם הזה לא היה אחד מהשמות המקובלים בתקופה, ובוודאי שלא בקרב האצולה, כך שאזמרלדה מצאה עצמה נדרשת להסברים על השם המוזר, עם הניחוח הזר שניתן לה. אזמרלדה עוצמת את עינייה, ונזכרת בשיחה שכאילו היתה בחיים אחרים.
ליידי ג'יין נייטהארט, אמה של אזמרלדה, אהבה לספר שוב ושוב את אותו הסיפור. על קשיי הנשימה שתקפו את בעלה כשנה לפני הולדתה של אזמרלדה. הוא ניסה טיפולים שונים, שלא צלחו והרופאים הרימו ידיים, והמליצו להם לנסוע לעיירת נופש ומרפא בצפון רומניה. האוויר הרווי של מכרות המלח, ומעיינות המרפא שם יעשו לו טוב, כך הבטיחו. ואכן כבר כשהגיעו לשם, השתפר מאוד מצבו של הלורד. הם הרבו בטיולים ארוכים ברגל לפנות ערב, וככל שחלף הזמן, כך נתחבב עליהם המקום יותר ויותר, כך שהאריכו את שהותם שם בעוד כמה חודשים. ערב אחד, כשיצאו לשוח בטיול בין הערביים שלהם, שמעו הם מוזיקה שערבה לאוזניהם, מנגינה שמחה כזו, שגורמת לך לרצות לשיר איתה. כמכושפים הלכו הם, עד שהגיעו אל מקור המוסיקה, במחנה צוענים, ממש ליד המלון שלהם. הצוענים התכנסו סביב המדורה, שרו, רקדו וניגנו בכינור. ליידי ג'יין שאלה את אחד הצוענים למשמעות השיר, באנגלית משובשת סיפר לה האיש, שהשיר מדבר על אהבה של בחור צעיר לנערה יפה, שעיניה הירוקות כאזמרגד, כישפו אותו.
כשנולדה בתה הצעירה של ליידי ג'יין, הדבר הראשון שראו בפניה היה זוג עיניים שובות לב, וירוקות כאזמרגד. היא נזכרה בשיר היפה, ובו במקום החליטה היא לקרוא לה אזמרלדה. כשהיא נזכרת בשיחותיה עם אמה, אזמרלדה מחייכת עכשיו בעצב, כמה קרובות היו זו לזו, לפני, לפני שהאסון הרס את משפחתם. "את לא מבינה אזמי, " אמה היתה חוזרת ואומרת בכל פעם שבתה היתה מבקשת לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, " זה הגיע אפילו עד חצר המלכות..."
"באמת?" היתה פוערת אזמרלדה זוג עיניים גדולות וירוקות. "כן, באמת. ליידי קתרין שהיא הקרובה ביותר למלכה, סיפרה לי שהמלכה בעצמה אמרה: ' נו אפשר להגיד על הליידי ג'יין הרבה דברים, משעממת היא לא!' " אזמרלדה שוב מחייכת חיוך של עצב כשהיא נזכרת בנימת הנצחון של אמה כשהיתה מספרת לה שוב ושוב וללא לאות, את המקור לשמה.
היו כמובן גם מי שצחקו על חשבונה בגלל השם המוזר, כמה ילדות קטנות וקרתניות שלא הכירו שמות אחרים פרט ל-ג'יין, מרי, קתרין, מרגרט, אן, או אמיליה. שמות נדושים ורגילים חשבה אזמרלדה בכעס. כשהיתה חוזרת לפעמים ממפגשים חברתיים ומספרת שהיו ילדות שצחקו על שמה, אמה היתה מנחמת אותה ומספרת לה שהיא ברת מזל משום שהיא מיוחדת, שכך היא לא תישכח בקלות, כמו עוד ג'יין, או מרי.
מריאן, בתו היפה של לורד הארדהאם שכנם, היא במיוחד אהבה ללעוג לאזמרלדה על שמה. על אף שמריאן היתה בת גילה של אזמרלדה, והן התגוררו בשכנות, מעולם לא התחברו השתיים. היינו בנות חמש בערך, כשהיא כבר התחילה ללגלג על השם שלי, ולהמציא עליי שמות מעליבים, נזכרה אזמרלדה בעצב.
אומנתה ליידי נורמה, נכנסת לחדר, בצעדים מהירים היא חוצה את החדר, "כמה יפה את, ילדתי היקרה", ליידי נורמה שימשה כאומנת שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה. אזמי מחבקת אותה באהבה, ליידי נורמה היא זו שגידלה אותה למעשה, והיא זו שמתפקדת כעת כמבוגר האחראי בבית משפחת נייטהארט. ליידי נורמה נולדה כבת יחידה למשפחת אצולה, לאחר שהוריה נפטרו ואת אחוזת אביה ירש בן דוד רחוק ומזדקן, שלא הכירה והשמועות אודותיו לא נתנו לה מנוח. היא עמדה בפני הברירה להינשא לו, או לעזוב את ביתה. היא החליטה לעבוד למחייתה כאומנת, ולא להינשא לו. על אף שלכאורה בחרה בברירה הקשה יותר, בעבודה, אין יום שלא אמרה תודה על מזלה הטוב, שהגיעה למשפחה שקיבלה אותה באהבה, ונתנה לה לחנך את שתי בנותיה היפות וטובות הלב.
אזמרלדה הביטה אל דמותה שבמראה וניסתה לא להתלהב יתר על המידה. ליידי אמיתית אף פעם לא מראה רגש קיצוני מכל סוג, כך נהגה תמיד להגיד אמה. היא ראתה מולה במראה, בחורה צעירה עם עיניים בוהקות, שתלתליה בצבע הערמון הכהה מקיפים את פני הלב הצחות שלה, ויוצרים מסגרת מרשימה. שפתיה המלאות, רעדו מעט והיא מיהרה לנשוך אותן כדי להסתיר את התרגשותה. שמלתה הירוקה הבהירה, כה התאימה לעינייה, והדגישה את גזרתה היפה. כן, היא בהחלט היתה גאה במה שראתה במראה מולה.
"ליידי נורמה, האם השמלה מוצאת חן בעינייך?" היא לא העיזה להגיד כל מה שבליבה, האם השמלה עליזת הצבע, ובעלת המחשוף המחוצף, הכה אופנתי לא תהווה סיבה לרכילויות ורינונים עליה? האם זה נאות שהיא תצא לבושה במחלצות בעוד אחותה נמקה בקברה, והוריה הפכו למתים- חיים?
"ילדתי היקרה, השמלה יפה, אין ספק, אבל מי שעושה אותה כה מרשימה, היא את. את צריכה לשמוח ולהרגיש טוב. את בחיים. ואין דבר שתוכלי לעשות למען מי שלא." ענתה לה ליידי נורמה בפסקנות, אבל גם היא לא אמרה את מה שעצם רצתה להגיד ושבער בקרבה, כבר מעל שש שנים. הילדה המסכנה משלמת את מחיר טעותם של הוריה. ברור שהם לא רצו שבתם הבכורה, היפה והמוצלחת תחלה קשות ותמות, אבל הם הפכו את מותה לחטאם, ואת העונש האמיתי ספגה בעצם אזמרלדה, שכבר שש שנים חיה בבית ללא חיים.
***
מספר קילומטרים צפונית לאחוזת אביה של אזמרלדה, שכנה אחוזתו העצומה של הרוזן הארדהאם, בתו ליידי מריאן הביטה בדמותה שבמראה וחיוך של שביעות רצון, עלה על פניה. עיניה התכולות כשמיים, ושיערה הזהוב כשמש השתלבו כה יפה עם עורה הצח ושפתיה המלאות, המשורטטות ביד אמן. גופה הדקיק היה חנוט בשמלת המלמלה התכולה שכה הלמה את עיניה. כן, היא הייתה מרוצה למדי. הונו העצום של אביה והנדוניה הנכבדה שהובטחה לה רק העצימו את יופייה, והרבה גברים נפלו לרגליה. וכך בגיל עשרים הפכה מריאן, לאחת העלמות הכי מבוקשות ומחוזרות בחצר המלכה בלונדון. אבל, כשהסיטה מריאן את עיניה מהמראה וראתה מעבר לאופק את צריחי טירתו של שכנם, הדוכס ריצ'ארד ארלינגטון, עננה העיבה על עינייה היפות. הדוכס ארלינגטון נודע בכל האיזור כרווק הכי מבוקש בקרב בני האצולה, מבוקש אך לא נגיש. "הוא עוד ייפול לרגליי." חשבה לעצמה לעצמה בהתנשאות. "הוא עוד יכרע על ברכיו ויבקש את ידי." אם היה משהו שהצליח לגרום למריאן עגמת נפש היה זה יחסו שווה הנפש של הדוכס אליה. מאות גברים ערגו אליה, משוררים כתבו עליה שירים ופואמות, ואפילו הנסיך בכבודו ובעצמו שאל לשלומה ואף רקד עימה בנשף הצגתה בארמון. רק אותו דוכס ארור, הביט בה בעיניו האפלות, וכאילו ראה דרכה, הינהן באדישות והמשיך לדרכו. נראה היה, ששום דבר לא נע בקרבו, שהוא חסין לכל רגש, היא שמעה את כל הסיפורים עליו. איך היה כרוך אחר בתו של הלורד נייטהארט, אחותה הגדולה של אזמרלדה. הם היו מאורשים כשאליזבת', נפלה למשכב ולמרבה הצער החזירה את נשמתה לבורא. מריאן כיווצה את מצחה היפה בהבעת פינוק, אילו היו מטפלים בה כראוי, היתה מבריאה, הרי אנחנו כבר לא בימי הביניים... כנראה שלא דאגו לה מספיק, היא חשבה בארסיות. אם חלילה הייתי אני נופלת למשכב, אבא שלי היה מזעיק את רופאי המלכה כדי לטפל בי. לא חלילה שמותה של אליזבת' היה עונשם של הוריה, היא חשבה בבהלה, בהתחסדות מה. הדוכס נותר רווק, מאות עלמות חן הוצעו לו, אבל הוא דחה את כל הצעות השידוכים שהוצעו לו. ברכילויות מהסוג שעלמה ברמתה של מריאן לא היתה אמורה להקשיב להן, נלחש כי נדר שלא להתחתן לעולם.
***
וילון הקטיפה האדום שליד המראה בחדר הנשפים, כמעט ונתלש כשהדוכס ריצ'רד ארלינגטון נאחז בו מבלי משים. הוא שאף עמוקות כדי להרגיע את ליבו המפרפר. אזמי ? האם היתה זו אזמרלדה, אחותה הקטנה של אליזבת'? הוא עצם לרגע את עיניו וראה בעיני רוחו את הפעם האחרונה שבה ראה אותה. זה היה מרחוק כשהקיף על טקס האשכבה של אליזבת'. אזמרלדה אז כבת שתים עשרה. ילדה צנומה ומנומשת, בשמלה שחורה. שכשהבטת בה בפעם הראשונה, נדמה היה שכל מה שראית היה זוג עיניים גדולות ויפות בצבע הברקת. היתכן שהיא כבר בגיל שמונה עשרה? היא כל כך דומה לאליזבת' כעת, לעזאזל. הוא חש שעוד רגע וילון הקטיפה יתמוטט מעל ראשו. הוא הרפה את אחיזתו ובצעד מהיר אחד, יצא החוצה אל הגזוזטרא. בדרך כלל בנשפים מעין אלו, תמיד היו אנשים בגזוזטרא, זוגות שרצו להתבודד. אלא שהיה זה חודש ינואר קר, והמרפסת היתה ריקה. הדוכס אחז במעקה והלם בו באגרופו. לעזאזל, שש שנים חלפו, והוא חשב שהכאב דהה, שהכאב עומד להישכח, ופתאום רוח הרפאים של אליזבת' רודפת אותו, ומסתבר שאחותה גדלה ונהפכה לבת דמותה. הדוכס החיש את צעדיו, שקוע כל כולו בדמותה של אזמרלדה, והנה מישהו התנגש בו. "שים לב לאן שאתה הולך." הוא פלט בארסיות מבלי לראות במי התנגש. "סליחה, הוד רוממותך, אך צצת פתאום, ולא ראיתי אותך." אל מול עינו ניצבה ליידי מריאן, הבת של שכנו הרוזן הארדהאם, העשיר כקורח. לבושה בשמלת מלמלה תכולה, ובמחרוזת אבני ספיר כחולות שכה הלמה את עינייה, היא אמנם קדה בהתחסדות, אך בעיניה היה ניצוץ משועשע שרק אישה יפה כמותה יכלה להרשות לעצמה. כמה גדלה ויפתה היא, חלפה המחשבה במוחו. זמן רב חלף, מאז החליף עימה מילה, מאז שהיתה כבת שש או חמש ובאה עם אביה לראות את סוסיו האציליים.
"עימך הסליחה ליידי מריאן, אני הוא זה שלא שמתי לב לאן אני הולך. כמובן שלא התכוונתי להעליבך." הוא קד אליה שוב, והמשיך ללכת. אך לאחר כמה צעדים, לא יכול היה שלא להסתובב, ולהביט בה שוב. היא עדיין עמדה שם וחייכה אליו חיוך מרהיב. מבלי לחשוב על כך אפילו, הוא חייך בחזרה ושוב חשב, הזוהי מרי הקטנה, שבהיותה בת שש, כה התלהבה מהסוסים שלי?
מריאן הביטה בדוכס בעודו מתרחק, והחיוך על שפתיה גווע. הוא עדיין מתייחס אליי כאל ילדה קטנה, הוא נדר שלא יתחתן לעולם, עוד נראה את זה חשבה לעצמה ברוגז, וכעסה רק החמיר, אני רק בת השכן שצעירה ממנו בעשר שנים. הוא לא מביט בי כאישה, עד כמה שגדלתי, שאינני עוד ילדה, אני עוד אוריד אותו על ברכיים, שבה ונשבעה לעצמה. בראשה היא כבר החלה לתכנן את הדרך שבה הוא ייפול שבי לרגליה, ממש כמו כל הרווקים האחרים בלונדון.
מריאן לא גילתה את סודה לאף אחד, אבל היא בילתה את רוב יומה בצפייה על ביתו של הדוכס. ומה שלא הצליחה לראות, ביררה וחקרה בדרכים אחרות, מתחת לפני השטח. כך למשל, היא טיפחה את הידידות בין מייגן המשרתת האישית שלה, למשרת צעיר בבית האחוזה של הדוכס. בערמומיות ובתככנות, היא שאלה את המשרתת שלה, שאלות סתמיות כביכול, וכשהמשרתת חזרה אליה עם תשובות שסיפקו אותה, היא קיבלה שכר לעמלה. מריאן נתנה לה שמלות כמעט חדשות שסר חינן מלפניה, מתנות כמו בשמים שקיבלה כשי ממחזרים נלהבים, ושלא אהבה את ריחם, וכן הלאה והלאה, כך שהמשרתת הצעירה והפתיה, נעשתה כה נלהבת להשביע את רצון מעבידתה ושאלה עוד ועוד פרטים על סדר יומו של הדוכס. עד מהרה ידעה מריאן כמעט כל מה שניתן לדעת על הדוכס. מתי הוא משכים בבוקר, מה הוא אוכל לארוחת בוקר, אלו חדשות מחצר המלכות מעניינות אותו, ולאלו הוא אפילו לא טורח להקשיב בכלל. היא ידעה איזה מעיל הוא מרבה ללבוש, ואיך הוא מעדיף לאכול את הביצים שלו בארוחת הבוקר. מה שם הסוסה שעליה הוא רוכב ברכיבת הבוקר, ואלו סוסים הוא מבקש לרתום למרכבתו כשהוא רוצה להגיע ללונדון במהירות. כשהיו כל הפרטים הקטנים אך החשובים על סדר יומו של הדוכס, בידיה היא טוותה את תכניתה בקפידה.
