כשהתעוררתי איתמר כבר לא היה במיטה. בזמן האחרון הוא קם ממש מוקדם, חשבתי באכזבה, והדחקתי את המחשבות האחרות שהזכירו לי עוד אי אלו דברים שלא קרו בזמן האחרון. קמתי בעצלתיים והחלתי לתכנן את המטלה השבועית עבור הטור שלי ב 'רק בישראל'.
תהיתי אם לכתוב בווטסאפ לאיתמר ולקבוע משהו בערב, נדמה שמזמן גם את זה לא עשינו. ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישבנו ואכלנו ארוחת ערב ורק דיברנו, גם סופי השבוע האחרונים לא היו כמו תמיד, איתמר ישן הרבה ובקושי יצא לנו לדבר כמו בשבתות של פעם.
כשפתחתי את החלון והרמתי את התריס, קרן שמש פתאומית נצצה על היהלום הקטן היחיד בטבעת האירוסין שלי, וזה העלה לי זיכרונות מהצעת הנישואין שלו. ביום הולדתי לפני חודשיים בערך הוא עשה מזה טררם גדול - פינה וניקה את הגג של הבניין, העלה לשם שולחן וכסאות, הזמין קייטרינג עם שף ומלצר שיגיש והביא שני נגני כינור שינגנו לנו בזמן הארוחה. הייתי בטוחה שזו הפקה לכבוד יום הולדתי, הרי לא כל יום בחורה חוגגת יום הולדת. כשמצאתי את הטבעת בתוך הקינוח הופתעתי מאוד. אחר כך סיפרתי לו שבאותו הרגע יכולתי לחשוב רק שלמזלי לא בלעתי אותה. אבל הוא פתאום נהיה רגשני להחריד, כרע ברך ואמר שאני האחת והיחידה שלו והציע לי להינשא לו, ברור שהסכמתי. איתמר הוא הגבר הראשון שבו התאהבתי, אבל באמת, לא כמו כל מיני קראשים שהיו לי בצבא או אפילו בתיכון. התאהבויות שנמשכו שתי דקות והכאב בסיומן נמשך חצי דקה. לכן השבתי בחיוב והחלטנו שנתחתן כשתסתיים שנת האבל של אימי.
הכרתי את איתמר בערך חצי שנה לפני שאימא נפטרה וכבר הייתה מאושפזת בבית החולים. אולי משום שהרגשתי באמת לבד בעולם, נתתי לו פתח להיכנס לחיי ולא נפרדתי ממנו כמו שעשיתי לכל מי שיצאתי איתו עד אז. אולי הוא פעל כביכול על פי תוכנית מוכנה מראש ל'הפיל אותי ברשתו' כאילו שידע או שמע שאני לא מחזיקה מעמד עם אף לא אחד יותר משישה שבועות וזה היה בשבילו אתגר לנסות. מיהרתי לבטל מחשבה זו כי הרי איתמר ואני נפגשנו במקרה.
זיכרונות מפגישתנו הראשונה עלו בי. הייתי בדרכי מריאיון עבודה במשרדי אתר החדשות רק בישראל. הגעתי למשרדיהם רק לצורך היכרות רשמית עם העורכים. כשיצאתי מהפגישה איתמר בדיוק נכנס למעלית בדרכו מפגישה במשרד אחר. הדלת כמעט נסגרה, אך אני הושטתי את ידי והשארתי את הדלת פתוחה למענו. חיוך התודה שלו המיס אותי. במשך שתי הדקות שירדנו ביחד במעלית הוא הביט בי ללא הרף עד שהשפלתי עיניי ארצה, ואני ממש לא ביישנית. למרות שהוא לא הסיר את משקפי השמש הרגשתי ממש את עיניו קודחות לתוכי. כשעצרה המעלית הוא שאל אותי אם ארצה לשתות איתו קפה. הסכמתי כי הוא חתיך, גבוה וחסון והחליפה המהודרת שלבש הוסיפה לו נקודות. בזמן שישבנו לקפה הוא נעץ בי עיני תכלת חודרות וזה בכלל המיס אותי. לאחר בערך חצי שנה של דייטינג, כשאימא נפטרה איתמר עבר לגור אצלי.
איתמר פעל בצורה חכמה ומחושבת מההתחלה. הוא היה שונה מכל הגברים שהכרתי. בעוד הם נהגו על פי הפרופיל הרגיל של גבר ממוצע - רוצה אבל לא מראה, מתקשר אבל לא בזמן שאמר, לא מביע רגשות בהתחלה, וכן הלאה. איתמר כנראה סימן אותי למטרה ופעל בנחישות כדי להשיגה. הוא התעקש שניפגש כמעט כל יום, וכשלא היינו נפגשים הוא היה שולח לי הודעות ווטסאפ מחממות לב והראה שאכפת לו ממני. בכל יום היה נוהג לשאול מה אני עושה והתעניין בתוכניותיי. כשמרעיף עליך מישהו אהבה אפילו אם מלכתחילה אינך מעוניין, הרי שאתה מתרגל למחוות הקטנות - סמסים של ברכה בבוקר, טלפון של 'בוקר טוב', תשומת לב הניתנת בשפע, אפילו בדברים הקטנים ביותר.
לאט לאט ההרגל הזה הופך להיות משהו שקיים בחייך, ולאחר זמן קצר אתה כבר לא יכול בלעדיו. אבל בדיעבד, הדבר שפעל לטובתו הרבה יותר היה שהוא לא ניסה להכניס אותי מייד למיטה, כמו כל הגברים שהכרתי לפניו. הוא היה ג'נטלמן ומנומס, וכך קרה שלאט לאט נשביתי בקסמיו ומבלי להרגיש התאהבתי בו, וכשחגגנו חודש להיותנו יחד איכשהו קרה שזו הייתי אני ש'פיתתה' אותו לסקס. כשאיתמר שמע שאימי חולה סופנית הוא שפע אמפתיה כלפיי, והיותו יתום משני הוריו כנראה גרם לי להרגיש כלפיו 'אחוות יתומים'.
הטלפון שלי צלצל, זה נדב, מנהל תוכן הערוצים של רק בישראל. הוא מה שאימא שלי הייתה מכנה בחור טוב, נאה, משכיל ובכלל לא מניאק. נדב בחור מסודר מכל הבחינות. הוא בן שלושים ושתיים, גר בדירה משלו ברמת אביב הישנה ובעל תואר שני במנהל עסקים. ידעתי שהוא לומד עכשיו משפטנות - מסלול מיוחד שעושים בבר אילן לאנשים הרוצים להבין בחוק, אבל לא כדי להיות עורכי דין. כשהכרנו הוא הציע לי לצאת איתו אך סירבתי בנימוס. מזל שהוא מהבחורים הנחמדים האלו שאם את דוחה אותם הם לא רואים בזה עלבון אישי ומקטלגים אותך ישר דיווה או לסבית, כי אין מצב הרי שתדחי מתנת אלוהים חיה כמותם.
אבל לא רציתי לדבר איתו, כי לא היה לי כוח לדבר עם אף לא אחד, הרי בקושי קמתי. אולי הוא יתייאש, חשבתי. אבל הטלפון המשיך לצלצל, לא הכרתי את נדב כמו אחד שמצלצל סתם ובאמת שהוא בחור נחמד מאוד, לכן החלטתי להשיב.
"היי נדב, מה הולך?"
"הכול טוב. מה קורה, רוּבּי? מזמן לא ראיתי אותך פה."
"כן, אני עובדת מהבית, אתה יודע."
"ראיתי משהו שיכול לעניין אותך. ברגע שנתקלתי בזה, מייד חשבתי עלייך."
"וואו, לכבוד הוא לי." קטעתי אותו קצת בציניות. אבל זה לא הפריע לו, "אני יודע שאת מתעסקת כל הזמן בכל מיני המצאות קטנות שמשפרות מכשירים וכאלו אז..."
גיחכתי, "מי שישמע, המצאות. כל מיני טריקים, האקס כמו שאומרים באנגלית."
הוא המשיך, "כן, וואט אבר. בקיצור, נודע לי שיש תוכנית חדשה בערוץ 2 שבה את מציגה את הרעיון שלך מול משקיעים, אנשי עסקים כאלו, ואם זה מוצא חן בעיניהם ונראה להם מוצלח הם מממנים ומוציאים לפועל את הרעיון. אז מה את אומרת, רוצה את כתובת המייל של המפיקים?"
ואיי, הוא ממש רציני הבחור.
"לא." הייתי לקונית לגמרי. לא רציתי את זה. מעניין מה איתמר יחשוב על כך, לא נראה לי שהוא יאהב את החשיפה הכרוכה בתוכנית כזו.
"מה לא?" הוא העיר אותי מהרהוריי.
"לא. אני לא רוצה."
"למה, רוּבּי? זה תפור עלייך."
"מי שישמע."
"מה אכפת לך לנסות?"
"כי..." נאנחתי, לא רציתי לספר לנדב שכבר שבועיים החבר שלי מתחמק ממני, ושקמתי הבוקר במצב רוח מזופת, ממש רע.
"סתם, אני לא רוצה."
"סתם? אין סתם."
אנחה בלתי רצונית שוב בקעה ממני, "מה זה משנה? ממילא לא יקבלו אותי."
"למה את ישר שוללת, רוּבּי? בדרך כלל אין לך חשיבה שלילית."
"אבל..."
הוא קטע אותי, במפתיע הטון שלו היה קצת חסר סבלנות, "היית אצלנו במשרד פעם אחת ויחידה, רצית לשתות מים וכשראית שמתקן הכוסות שלנו שבור לקחת קנקל ריק מאחד השולחנות, גזרת אותו ותוך שנייה סידרת לנו מתקן חדש שעד היום עובד נהדר. אם את זה עשית בשנייה אחת ומבלי לחשוב בכלל, אני בטוח שיש לך רעיונות לדברים אחרים, רעיונות גדולים. מה אכפת לך לנסות?"
בעל כורחי חייכתי, הצחיק אותי הקטע עם מתקן השתייה שלהם. הם התפעלו מאוד מהמהירות שבה עשיתי מתקן מקנקל. ראיתי שהוא לא התכוון לקבל לא.
"טוב, סבבה שיהיה, אבל בטוח שהם לא יקבלו אותי."
"בטוח שיקבלו אותך." הוא נשמע נחרץ.
"המממ, אולי אנסה. נראה. יש איזה משהו שחשבתי עליו."
"את רואה, כך אני אוהב אותך." הוא פלט ומייד נרתע, הבין את מה שאמר, "אני מתכוון, אני אוהב את ההמצאות שלך." בפעם השנייה תוך דקה חייכתי שוב. באמת הנדב הזה נחמד, אבל הוא לא איתמר.
"הכול טוב, נדב. הבנתי אותך. תשלח לי בווטסאפ את המייל שלהם?"
"כן, בטח. תעדכני אותי." הטון שלו היה ענייני ותמציתי. כעת הוא נזהר בלשונו.
"תודה שחשבת עליי. באמת תודה. נצא לשתות יחד בהזדמנות." ניסיתי לפצותו.
"כן, בטח. אז נדבר. ביי." הוא חתך. מסכן, כנראה פליטת הפה שלו גרמה לו למבוכה, הוא באמת ביישן.
למרות שיש לי תואר ראשון בכלכלה וראיית חשבון זה לא העיסוק שלי. למדתי לתואר הזה רק כי אימא שלי ביקשה שאלמד מקצוע כביכול 'מכובד' ובזמן שהייתה חולה רציתי לרצותה. אבל כבר מהיום הראשון כשהתחלתי לעבוד בבנק השתעממתי עד מוות, ולכן לאחר זמן קצר התפטרתי. הודעתי לאימא ואחותי שאין לי כל כוונה לחזור לשם.
בנשמתי אני אומנית. כבר מגיל צעיר כששלחו אותי לחוגים של עבודות יד הרגשתי שזה הדבר שנועדתי לעשות ומה שאני אוהבת ביותר. עבודת כפיים, לעשות כל מיני דברים בידיים גורם לי להרגיש טוב. סוג של תרפיה עבורי, מין תחושה שחשים כמו אחרי ספורט או להבדיל כשעושים אהבה. אחת השריטות שלי היא למחזר חומרים - לעשות קופסות מעיסות נייר, להשחיל המון חרוזים קטנים, ליצור אהילים ומחרוזות ועוד. לאחר שהתפטרתי מהבנק פניתי ללשכת התעסוקה והם שלחו אותי לקורס הכשרה מקצועית - תכשיטנות. למרות שתכשיטנות אינו העיסוק היחידי שלי, בכל זאת הקורס היה בחינם, וגם שילמו לי דמי קיום בזמן שלמדתי.
נשגב מבינתי איך וממי נודע להם, אבל בערוץ הפנאי של רק בישראל, אתר החדשות המוביל במדינה, שמעו שאני עושה כל מיני דברים יפים מחפצים ממוחזרים, ושאלו אם אהיה מוכנה לעשות פינה שבועית הנקראת 'עשה זאת בעצמך' באתר שלהם. ברור שקפצתי על הרעיון, גם לעשות את מה שאני אוהבת, וגם שישלמו לי על כך.
הנחתי את הטלפון בצד, לא לפני ששמתי אותו במצב רטט. רק אם מזי תתקשר אענה. כל השאר יכולים לחכות. מזי אחותי, או בשמה המלא - מזור - היא בן האדם הקרוב ביותר אליי בעולם. מזי גדולה ממני בשבע שנים, ולאחר שלחברה טובה שלה בגן נולדה אחות היא נדנדה לאימא ואבא בלי הפסקה עד שהם 'נכנעו' ועשו אותי. אפילו את שמי היא בחרה. הייתה לה בובה שקראה לה בּוּבּי והיא רצתה לקרוא לי על שמה. כשההורים אמרו שאי אפשר לקרוא לי כך היא הסכימה לוותר לטובת השם רוּבּי, אבן החן שאימא אהבה מאוד. אימא סיפרה שאבא קנה לה טבעת עם אבני רוּבּי לכבוד הלידה ולמזי הוא קנה בובה אחרת, בובת תינוקת כדי שהיא תוכל לטפל בה כשם שאימא טיפלה בי.
מאז שאני זוכרת את עצמי מזי הייתה שם בשבילי. כשהייתי קטנה היא טיפלה בי והשגיחה עליי בזמן שההורים לא היו. הייתי כמו התינוקת שלה, הבובה החיה שלה. לכן מן הסתם, לא הייתה לי אף פעם חברה ממש טובה, כמו BFF חברות שיודעות הכול זו על זו. כזו שאת מתייעצת איתה על כל דבר והיא מצויה בחייך בפרטי פרטים. נכון שיש לי חברות, אבל אף לא אחת מהן מגיעה לרמה של מזי. היא חברה ואחות, ומאז שאימא נפטרה היא תפקדה גם כמו אימא עבורי, האחות הקטנה.
סבא וסבתא המנוחים שלי משני הצדדים התגרשו לאחר שאימא ואבא נולדו. הם נישאו שוב והקימו משפחה חדשה. כשאבא ואימא גדלו ועזבו את הבית הם לא שמרו על קשר עם אחיהם למחצה. כך שתמיד היינו לבד ארבעתנו - המשפחה הגרעינית שלנו. כשהורינו עברו לדירה גדולה יותר ורצו שנישן בחדרים נפרדים התמרדנו והמשכנו לישון באותו החדר. לכן תמיד ידעתי שמזי שומרת עליי. במיוחד, כשהייתי מתעוררת מפוחדת מחלומות מטרידים, חלומות שהרגשתי כאילו קרו במציאות, רק כשראיתי שהיא לידי הייתי נרגעת. את הנפש עצמה פתחנו רק זו לזו. מזי היא הנפש התאומה שלי בחיים ואני שלה.
כשאימא נפטרה זה היה אך טבעי שדירתה תעבור לרשותי, כי מזי כבר גרה עם בעלה אריאל בדירה משלהם. למזלו של אבי הוא קנה דירה ברמת אביב שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים כשמחירי הדירות היו זולים שם. מזי ואריאל עברו לגור בדירתם לאחר נישואיהם, וכשנולדו להם הילדים הם מכרו אותה ועברו לבית חמוד ברחוב הגפן שנמצא בצפון הישן, ממש רחוב אחד מאחורי בית חולים איכילוב.
אי אפשר להגדיר אותי ענייה, כי יש לי קצת כסף בבנק מהירושה שאימא הותירה אחריה וגם דירת ארבעה חדרים בצפון הישן של תל אביב באחד הרחובות הקטנים שליד כיכר המדינה. הדירה שווה היום כמה מיליוני שקלים. אבל עדיין יש צורך לשלם בעד הארנונה, כל מיני תיקונים וכמובן להתפרנס.
בשבעה של אימא מזי לא השאירה אותי לבד, אפילו לא לרגע אחד. טוב, אולי רק כשהלכתי לשירותים. גיא, האחיין הקטן שלי, היה בן שנה, ומזי הייתה בחופשה ללא תשלום מעבודתה כך שהיא טיפלה לא רק בגיא אלא גם בי. אנחנו בכלל לא דומות. היא דומה למשפחה של אבא, ג'ינג'ית אמיתית עם נמשים ועיני תכלת, לעומת זאת אני העתק של אימא, יש האומרים ממש זהה למקור. גם לי יש שיער בהיר, אך בגוון דבשי ועיניי בצבע חום זהוב עם כתמים אחדים ירוקים, בשמש הן ממש ירוקות. מזי צנומה וגבוהה, לעומתה אני נמוכה ובכלל לא צנומה. אם כי, אי אפשר לומר שאני שמנה. במשך כל חיי הייתי צריכה לשמור על תזונה נכונה ולעשות ספורט.
***
אימא אבא, מזי ואני נמצאים בלונה פארק בחופשת הקיץ. המוני אנשים זורמים בשדרות שבין המתקנים. אימא נותנת יד לאבא ולמזי, ומזי נותנת לי. אני זוכרת שאבא רצה להחזיק את ידי, אבל מזי התעקשה שהיא תיתן לי יד. אנחנו מסתובבים בלונה פארק, אני מאושרת כל כך. אבא קנה לי בלון גדול ומקל ענק של צמר גפן מתוק, ואימא הלבישה אותי בשמלה חדשה בצבע ורוד.
