בִּיג בֶּן, לונדון


מגדל השעון הנודע הטיל צל מאיים על הבניינים המפוארים. אור ירח אפרפר השתקף בפני השעון. המחוגים העצומים הצביעו על השעה שלוש וחצי. לונדון הייתה שקטה עכשיו, שקטה כל כך שאילו עמדתם ברחוב אולי הייתם שומעים את גלגלי השיניים נעים בתוך המגדל הרחק למעלה. אך בחשכת הלילה התחלף עד מהרה התקתוק במשהו אחר.


צעדים.


אורם העמום של פנסי הרחוב חשף צללית של אדם שהלכה וגדלה ככל שקול הצעדים גבר. לבסוף הופיעה דמות גבוהה ועצרה מול הגדר המקיפה את ביג בן.


זה היה איש בכובע רחב שוליים ובמעיל ארוך. הוא הביט מעלה בפניו של השעון. לרגע עמד בדממה מוחלטת, כמו פסל ברחוב החשוך. ואז, בזינוק מהיר, הוא דילג מעל הגדר וניגש אל הקיר של מגדל השעון. הוא פשפש בכיסיו עד שמצא לבסוף את מה שחיפש: דלת מתכת קטנה שגודלה כקופסת גפרורים. הוא החליק את ידו החיוורת על גבי אבני הגיר המחוספסות של קיר המגדל ואז, כאילו הקיר מגנטי, הוא קיבע אליו את דלת המתכת הקטנה. הדלת השמיעה שורה של תקתוקים מכניים והחלה לגדול ולגדול עד שהייתה בגודל של דלת רגילה.


האיש הציץ סביבו בזהירות, פתח את הדלת, עבר בה וסגר אותה מאחוריו.


זמן קצר לאחר מכן נפתחה הדלת שוב, והאיש יצא מתוכה. בידיו הוא החזיק משהו שנראה כבד והיה עטוף בבד מלוכלך.


הוא סגר את הדלת. היא התכווצה, והוא תלש אותה מהקיר. האיש הכניס אותה לכיס, הביט סביבו, זינק מעל הגדר ונעלם באפלה.


קול צעדיו הלך ונחלש, ולבסוף השתררה דממה מוחלטת. הרחוב היה שקט עוד יותר משהיה לפני כן.


ביג בן עמד מלכת.


בחדר בקרה סודי במכון למחקר פוסט־אנושי באנגליה החלה נורה אדומה להבהב. מתחת לנורה הייתה תווית קטנה ועליה כתוב: ביג בן, לונדון. טכנאי מבוהל הרים את מבטו. הקפה נתקע לו בגרון ושיעול נורא תקף אותו, אבל עיניו לא עזבו את הנורה המהבהבת.


"תתקשר לגוֹפְמן," אמר בקול רועד. "עכשיו!"


פרק 1


"ויליאם..." אמר קול.


ויליאם התהפך וכיסה את הראש בכרית.


"ויליאם..." חזר הקול ואמר. "אתה חייב לקום."


"רק עוד כמה דקות," נאנח ויליאם. "רק עוד כמה דקות."


"עכשיו, ויליאם!"


הוא התיישב והביט סביבו. השיער שלו היה מבולגן מהשינה, ועפעפיו היו כבדים כמו משקולות. הוא העיף מבט אל המחשב הנייד שעל שידת המיטה. פניו של סבא שלו חייכו אליו מהמסך.


"אמא שלך תתרגז עלי אם אני לא אצליח להעיר אותך בזמן," אמר סבא. ״אתה חייב לקום, גם אם אתה עדיין עייף.״


״אני יודע, אני יודע...״ מלמל ויליאם והוריד את רגליו לרצפה. הרצפה הייתה קרה והוא רצה לחזור להתכרבל מתחת לשמיכות. לפעמים הוא קינא קצת בסבא שלו, שהיה קיים רק בתור תוכנת מחשב ולכן לא היה צריך להתעורר בבוקר.


מכיוון ששני ההורים שלו היו בעבודה, סבא שלו היה אחראי לוודא שוויליאם יגיע לבית הספר בזמן. עכשיו שאבא שלו היה יכול להסתובב בלי כיסא גלגלים הודות לשלד החיצוני שהוא קיבל מהמכון, הוא עבד במוזיאון המקומי. זה היה אותו מוזיאון שבו פיצח ויליאם את הצופן הקשה ביותר בעולם לפני מעט יותר משנה. המקום שבו השתנו חייו מהקצה אל הקצה.


"כמה ימים נשארו?" שאל ויליאם ולבש את הסוודר שלו.


השאלה הזאת הפכה לטקס שהם ערכו בכל בוקר. ויליאם ידע את התשובה, אבל בכל זאת אהב לשמוע את סבא שלו עונה לו. הוא כבר לא היה יכול לחכות לחזור למכון.


"אחד־עשר יום," אמר סבא וחייך. "ולך יש רבע שעה לפני שהאוטובוס עובר בתחנה. כדאי שתכבה אותי."


ויליאם ניגש למחשב.


"שיהיה לך יום טוב," אמר סבא שלו בקריצה. "ואל תסתבך בצרות."


"גם אתה," אמר ויליאם ונופף לו. הוא כיבה את המחשב ושלף מתוכו את הדיסק־און־קי.


ואז הוא ניגש לשולחן הגדול שקיבל מסבא שלו, הניח בזהירות את הדיסק־און־קי בתוך המגירה, שלף מפתח קטן ונעל אותה.


כעבור עשר דקות רץ ויליאם אל מחוץ לביתו. רגע לפני שיצא הוא הספיק למרוח פרוסת לחם בחמאה, וכשפנה אל המדרכה נגס בה נגיסה גדולה ואז עצר בבת אחת. מולו עמד איש. הוא לבש מדים אדומים וחבש כובע שהיה משוך למטה כך שהמצחייה הסתירה את פניו. הוא החזיק חבילה אפורה קטנה.


"ויליאם?" שאל.


ויליאם היסס.


"ויליאם ונטון?" חזר האיש על השאלה ועשה צעד לכיוונו. הוא השמיע קולות תקתוק כשהלך. ויליאם הביט בנעליו של האיש. הן היו שחורות־לבנות. הוא נעל נעלי סטפס?


ויליאם סקר את הרחוב. חוץ ממשאית דואר אדומה, ישנה וחבוטה שחנתה שם, הרחוב היה נטוש לגמרי.


"יש לי משלוח אקספרס חשוב מאוד עבור ויליאם ונטון," אמר האיש. "זה אתה?"


ויליאם הכריח את עצמו לבלוע את הלחם בחמאה שבפיו. "כן," ענה בסופו של דבר.


"יש לך תעודה מזהה?" שאל הדוור.


"אה." ויליאם חיטט בכיס והוציא מתוכו את כרטיס האוטובוס שלו.


"אין לך תעודה עם תמונה?"


"השם שלי כתוב כאן," הצביע ויליאם על הכרטיס.


הדוור מלמל משהו לעצמו, ואז תחב את החבילה בזהירות מתחת לזרועו ובחן את הכרטיס.


"בסדר גמור," אמר אחרי רגע והתרחק צעד לאחור. "אני מאמין לך. כבוד גדול לפגוש אותך סוף־סוף, מר ונטון הצעיר." הוא השתחווה ונקש פעמיים בנעליו על המדרכה. ואז הוא החזיר לוויליאם את כרטיס האוטובוס והושיט לו את החבילה. "בבקשה."


ויליאם לקח אותה והופתע לגלות כמה היא כבדה.


"מה זה?" שאל וניער אותה קצת.


"בעדינות," אמר הדוור. "אמרו לי להיות זהיר מאוד איתה. ואתה צריך להיות לבד כשתפתח אותה."


"לבד?"


ויליאם ניסה להביט בעיניו של הדוור, אבל הצל שהמצחייה הטילה עדיין הסתיר את פניו.


"לגמרי לבד. זה לא ריקוד לשניים."


פתאום שמע ויליאם את האוטובוס מתקרב.


"אני חייב ללכת," אמר והתחיל לרוץ אל התחנה.


"בזהירות," שמע את האיש קורא אחריו.


ויליאם הגיע לתחנה בדיוק ברגע שדלתות האוטובוס נפתחו. הוא עלה, ואז הסתובב והביט לכיוון המדרכה. הדוור עדיין עמד שם והסתכל עליו, אבל עד שוויליאם מצא לו מושב והאוטובוס חלף על פני ביתו, האיש המסתורי נעלם.