לאה גולדברג כתבה את "והוא האור" החל מ-1941, והרומאן הופיע לראשונה ב- 1946. "אין בו ריח שעתיד הוא להיות ספר קלאסי", כתב עליו אחד המבקרים סמוך להופעתו – והנה, הרומאן הזה, שהיה שונה כל-כך מרוב הרומאנים בני זמנו בספרות העברית, הוא אחד הבודדים משנות השלושים והארבעים שיוכלו להוסיף ולרגש את הקוראים בני זמננו. רומאן מפתיע באיכויותיו, שבכוחו לתפוס מקום במלוא רעננותו במחזור-הדם של הספרות החיה.
בקיץ של 1931 חוזרת נורה קריגר בת העשרים משנת לימודים בברלין לחופשת קיץ אצל הוריה. שבים גם שני אחרים: אביה של נורה, הסובל ממחלת-נפש, חוזר מאשפוז, ואמה מנצלת את שובו כדי להשתחרר ולהתגרש ממנו; ואלברט ארין, חברו של האב, מגיע במפתיע מקליפורניה אחרי היעדרות של עשרים-וחמש שנה, וחידה גדולה עוטפת את סיבות בואו.
נורה, הבוחלת בעיר וביהודיה, והחוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם בה, מגיעה כאורחת שעד מהרה תשוב ותצא מכאן וכמי שמשלה את עצמה שבכוחה להיות חופשייה ואחרת וכבר גמרה את חשבונה עם העבר. היא פועמת בחלום רומנטי על חיים אחרים. את אלברט ארין מעולם לא פגשה פנים-אל-פנים קודם לכן, אך הוא היה לגביה אודיסיאוס אפוף הילה. עוד לפני שהיא פוגשת אותו היא מתאהבת בו, אף שלפי גילו היה יכול להיות אביה.
האהבה לארין, שבעיני נורה היא חלק מן הנהייה לחיות חיים אחרים, אינה שונה מן האהבות הנכזבות החוזרות-ונשנות ביומניה של לאה גולדברג לאורך כל חייה: אהבות חד-צדדיות, שכמו נועדו מראש לא להתממש, המיטלטלות בין ייאוש לליבוי-חוזר, אגב היסוסים מתמידים באשר לרגשותיו של הגבר מושא האהבה, שספק אם הוא מודע לסיטואציה. מקובל לראות ב'והוא האור' רומאן אוטוביוגרפי. אך נורה, ויותר ממנה לאה גולדברג הכותבת, מבינות את הגורמים לאופי אהבתה של נורה יותר משהבינה אי-פעם לאה גולדברג ביומניה את אהבותיה שלה.