ספר זה עוסק בקבוצה של משכילים בני ירושלים שפעלה מסוף המאה ה-19 עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. אנשים אלה, אשר גדלו, חונכו, התעצבו ופעלו כמשכילים שוחרי ידע בתקופת השקיעה של האימפריה העות׳מנית ובתחילת ימי המנדט הבריטי, ראו את עצמם כמי שעתידים להיות עילית אינטלקטואלית מובילה בתנועת התחייה העברית, אשר תשלב השכלה ונאורות ״אירופית" עם תודעת-עצמי מזרחית של בני הארץ והמקום. ואולם בפועל הם מצאו את עצמם מתמקחים על תפקידם ומעמדם: בין מבט אירופי שראה בהם ״עדים״ – מקורות סבילים וילידיים של ידע גולמי – לבין דימויים העצמי כ״חוקרים״ משכילים אשר זיקותיהם התרבותיות המגוונות למורשת המזרח ולנאורות האירופית היו להם נכס תרבותי. הם ניסו להגדיר את עצמם מחדש, ללא הצלחה, בתוך ניגודים שנכפו עליהם – מזרח מול מערב, דת מול חילון, מסורת מול קידמה – ונאלצו לראות כיצד הם יורדים מנכסיהם הסמליים אל מול יחס אדיש או סולד ביחס לאוצרות הרוח של יהודי המזרח ועמי ערב, אשר בהיכרות אינטימית עם אורחות חייהם הם ראו, בצדק, הון סִמלי אשר ברשותם.
בין חבריו של חוג זה נמנו, בין השאר, אברהם אלמאליח, יוסף מיוחס, ויחזקאל בנימין יהודה. הספר, המאורגן סביב הדיון בעבודותיהם המונומנטליות, מבקש להשיב לסדר היום המחקרי והציבורי אותם ואת יצירתם המחקרית הענפה והנשכחת ברובה, תוך כדי גילוי מחדש של חומרים רבי-ערך, בחלקם בלתי ידועים כלל.
ספרו החדשני והחשוב של עמוס נוי חורג ממחקר היסטורי של העבר – הוא פועל בהווה ומתוכו. הוא מפרק ומרכיב מחדש קטגוריות של זהות בהקשרן ההיסטורי והדיאלוגי, ומצביע על שפה שתאפשר דרכי מחשבה וראייה אחרות גם של ההווה, כמו גם אופני התפתחות עתידיים ברוח מחקריהם של גיבוריו הנשכחים של ספר חשוב, מרתק ורב-ערך זה.
ד"ר עמוס נוי הוא בוגר התוכנית לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים; לימד במכללת אחווה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב; עוסק במחקר במסגרת המרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית.
