מסעו של אבישי אייל בתערוכה הרטרוספקטיבית שלו בעין-חרוד קשור קשר הדוק למסע שנהגו לערוך אמני סוף המאה ה-19 אל ארצות הלבנט, ובמיוחד אל ארץ הקודש.
בעשרות עבודות על נייר, הפורשות עשייה של כעשרים שנה, הוא מתאר את נופי הארץ בהשתנותם ובהשתנותו שלו כאדם וכיוצר.
ואולם, בניגוד לאותם סיירים אירופים ואמריקאים שיצאו למסע הגדול, מסע ההתבגרות והחניכה של כל בן תרבות הנחשף לנופים אקזוטיים, יוצא אייל למסע נפשי פנימי בעיקרו, שהרקע לו הוא נופי הארץ (גם אם אלה אינם נוכחים בכל עבודה ועבודה).
הבדל זה הוא בעל משמעות רבה כאשר באים לבחון את מכלול העבודה הרחב הזה, שלמרבה הצער היה נסתר עד כה ולא זכה לחשיפה – זו שהוא ראוי לה ולו משום שמדובר במורה המכיר את סודות המקצוע ואינו חושש להשתמש בהם.
עיקרו של גוף עבודות זה, יש לזכור, נוצר דווקא בשנים שבהן יכולת עשייה אמנותית מקצועית לא היתה יתרון בשיח המקומי, ואף להפך. ייתכן כי בשל כך נשארו עבודות אלו במגירות עד היום.
יכולת השימוש ברזי המקצוע, הן ברישום והן בהדפס, אינה הופכת תחת ידיו של אייל למטרה בפני עצמה, אלא מאפשרת לו לצור ספקטרום ביטוי רחב ומגוון, המשתנה מדי כמה שנים, ומרבד שכבות על שכבות של ביטוי אמנותי.
בכל פרק ופרק כפופים אמצעי הביטוי למחשבות ולאופני התיאור הרצויים, הכפופים בעצמם לתכנים ולתימות של העבודות.
אייל חושף את סודות המקצוע בעודו מנצל אותם כדי לחשוף את נפשו ואת התרבות הישראלית על סביבתה המיוחדת ועל הקונפליקטים המייחדים אותה.
סדרת עבודות המדגימה היטב פן זה היא "סדרת רישום דדוקטיבי": על גיליון אחד נחשף בפנינו תהליך היצירה, החל בקונספט וכלה בריאליזם.
בקריאה מקצה הדף לקצהו הולכים ומשתנים הסימנים הקליגרפיים – לעתים בערבית – שניתן לקרוא כמעין כתב סתרים, לובשים בהדרגה צורות ברורות עד שהם מסתיימים בתיאור מדויק של עיפרון, מסמר או מברשת.
הרעיון המופשט לובש צורה ברורה בכלי העבודה של האמן ממש כשם שקריאה של התערוכה בכללותה מאפשרת לזהות את המרכיבים האישיים, הפוליטיים, החברתיים והנופיים ההולכים ומתגבשים מול עיני הצופה.
הסדרות השונות מפיקות תיעוד של פרקי חיים, תוך שהן משחזרות, ולחלופין מפרקות, את הסמלים והסימנים שגיבשו את התרבות שאייל פועל בה. הפוליטיקה והאמנות צועדות יד ביד, וכל אחת מהן תורמת את חלקה להתגבשותן של היצירה ושל החוויה האישית-אוניברסלית.
כך, למשל, בסדרת הדפסים של מנהיגי האומה (בן-גוריון, בגין) המושפעת מעבודותיו של וורהול ומגיבה להן, ולצדה סדרת נופי הנוסטלגיה של טבריה, שבה מפורקות התמונות הישנות לתמונות משנה תוך בחינה ביקורתית של מסורת ההדפסים של ארץ-ישראל.
פעולת המטוטלת שמציע אייל ממחישה את חשיבותה של ההשראה האמנותית ואת חשיבות ידיעתם של מקורות אמנותיים וחוץ-אמנותיים כמקור ליצירה חדשה.
התערוכה מלווה בקטלוג מוצלח, המתעד רבות מהעבודות המוצגות וכולל גם שני מאמרים – האחד של האוצר, סורין הלר, הסוקר את הקשרים בין הביוגרפיה של אייל לעבודות, והשני מאת טלי תמיר, החוקרת את המוטיב הפוליטי ביצירתו של אייל תוך התבוננות בסדרה "כלב ערבי".