“חשוב לי להבהיר שאני לא רוצה שהביקורת תהיה צוהר לוויכוחים והשמצות פוגעניות, זו דעתי וכל אדם חייב לכבד את דעתו של אחר, אתם כמובן יכולים לא להסכים איתה אבל לא אסכים שתרשמו תגובה פוגענית כזאת או אחרת.
ועכשיו, לאחר הקדמה זו, הינה הביקורת עצמה:
מאז ומעולם הגדרתי את עצמי כאדם חילוני שלא כל כך מקפיד על שמירת מצוות.
עם זאת, אף על פי החילוניות שלי תמיד האמנתי באלוהים, משחר ילדותי.
בכל מצב, שמח או עצב, הרגשתי שאלוהים הוא מעין כתף תומכת, תמיד ידעתי שניתן לפנות אליו. וזה היה מרגיע אותי. אלוהים עבורי הוא כמו אב דאגן ששומר עלי ודואג לכוון אותי בדרך נכונה.
לאחרונה יצא לי להרהר לא מעט על אמונה באלוהים, אמונה כללית ובעיקר אמונתי האישית. במה היא מתבטאת?
גם סוגיית התפילה לא קופחה על ידי-האם יש סוגי תפילות שהן יותר משמעותיות מהאחרות?
תראו, אני לא קוראת תהילים, לא משננת פסוקים מן התנ"ך, גמרא והלכה, אבל אני מתפללת, אני מתפללת בדרכי שלי. וכל עוד אני באמת מתכוונת למוצא פי, זה הכי חשוב.
ואף על פי שאני לא מקיימת מצוות כפי שמצופה מאדם יהודי מן המניין, אני מאמינה בכל מעודי באל לא פחות מהאנשים האדוקים יותר בדתם.
כשאני מהרהרת ברצינות מהו האל עבורי, קשה לי לשים את האצבע על הגדרה מדויקת מכיוון שהוא מסמל עבורי כל כך הרבה, את הטוב, את הצדק, את הגבול. למעשה, קשה לי לחשוב על החיים שלי ללא אמונה באלוהים, איך זה אפשרי? זה דבר שנשגב מבינתי.
הסיפורים בספר מחולקים לתת נושאים: חלק אחד העוסק בסגולה, חלק אחר העוסק בלב, חלק נוסף בתפילה וכן הלאה. אני אישית אהבתי מאוד את החלוקה מכיוון שהיא יוצרת סדר ומונעת בלבול.
מרביתן של הדמויות המאכלסות את הספר, אשר נמנות עם רבות מהן דמויות מפתח בהיסטוריה היהודית כגון רבנים וחסידים מוכרים יותר ומוכרים פחות לקהל הדתי, ניחנו באמונה חזקה באל, אהבה אבסולוטית שלו, מעין תשוקה פנימית, אש פנימית הבוערת בקרבם.
את הסיפורים ניתן לקרוא לא לפי סדר, אם כי יש לפעמים סיפורים העוסקים בדמות מסוימת שכבר פגשנו בסיפור קודם, דוגמא לדמות שכזאת הוא ר' יצחק.
חשוב לומר כי הספר לא נכתב על ידי שלמה קרבליך אלא על ידי שמואל זיוון שאסף לאורך השנים סיפורים שסופרו על ידי רבי שלמה ואוגדו לכדי סדרת ספרים שספר זה הוא ספרה הראשון.
אף על פי שהספר מיועד לקהל דתי וחרדי, אני חושבת שגם אנשים שאינם בקיאים ברזי הדת יכולים להנות ממנו ולסגל תובנה או שתיים מן הכתוב. זה בהחלט ספר שלמרות היותו מהנה, לא ניתן בשום אופן לקרוא לו קליל, מי שמכנה אותו כך טועה טעות גדולה, מכיוון שעוד איך ניתן להפיק ממנו חומר למחשבה.
עוד דבר יפה, שלעניות דעתי מאוד מקל את הקריאה לקוראים שפחות מומחים בעניינים אלה, הוא ניתוח מוקפד וענייני של עורך הספר,שמואל זיוון, בכל סוף סיפור. יש ניתוח המסביר ומנמק מה הייתה כוונתו של הרב כאשר סיפר סיפור זה, הן מהבחינה הדתית והן מבחינה כללית.
כעת אעבור לחוויתי האישית מן הספר:
הספר גרם לי לתהות לא מעט, ולהתעמק בסוגיות רבות כמו: מהי אמונה? מהי תפילה? מהי כוונה טובה ורעה?
הוא גרם לי להיחשף אל מהותה האמיתית של התפילה. התפילה איננה רק קריאה מתוך ספר אלא היא צריכה לבוא מעומקו של הלב, אחרת שוויה כקליפת השום.
הסיפורים מגוונים ורבים ולהתחיל למנות אילו סיפורים אהובים עלי ביותר זה בלתי אפשרי וארוך, אבל לפחות אספק לכם הצצה אל מספר סיפורים שהשאירו עלי רושם:
הסיפור הראשון מתאר בחור ישיבה שכולם זלזלו בסגנון תפילתו, לדבריהם היא הייתה שקטה ונוצרה בחופזה, תוך מספר דקות הוא סיים להתפלל וגרם לתמיהה גדולה: זו תפילה זו? כיצד זה ייתכן?
אבל לבסוף מבינים כל חבריו לישיבה שהתפילה שלו היא ועוד איך תפילה כי היא תפילה מן הלב, תפילה שנאמרה באמת ובתמים מן הנשמה, וזההוכחה לעובדה זו הן הדמעות שניגרו על טליתו.
למעשה, מוטיב הדמעות הוא מוטיב חוזר בסיפורים, כל אמונה ותפילה אמיתית כמעט מוכחת על ידי התרגשות גדולה, על ידי התרגשות שמביאה לדמעות.
סיפור אחר שחביב עלי הוא בחור ישיבה שהוא ואשתו דוברי ספרדית ולכן כמעט ואינם מבינים את דבריי הרב, נוצר מצב שבחור זה מבין בטעות דבר אחר, שאלוהים אוכל ולכן צריך להגיש לו בכל שבוע לפני שבת 12 חלות שירוו מהן נחת. וכך היה, הבחור ואישתו משקיעים את כל מרצם בחלות שהן למען האל.
מגיע היום המיוחל והבחור ניגש אל ארון הקדושה ומניח את החלות, בציפייה ובהתרגשות רבה.
במקביל, כשכבר עזב הבחור את בית הכנסת, מגיע השמש של בית הכנסת מיואש ושבור, איך ישרדו את הימים כשאין לו דבר מאכל לבני משפחתו? הוא מתפלל בכל עומק ליבו אל האל ומבקש שיושיע אותו, וראו איזה פלא! הינה מספר חלות נימוחות ועסיסיות למראה, הוא מודה לאלוהיו וחוזר הביתה שמח וטוב לב.
השתלשלות האירועים הזאת נמשכת כמה שנים אחדות עד שמתגלה האמת, וכאן, אני אעצור, אם אתם רוצים לדעת כיצד מסתיים הסיפור, תקראו את הספר.
מלבד סיפורים על אנשי דת אדוקים, צצים פה ושם סיפורים על יהודים שגילו את אמונתם באל "מאוחר", למשל, אישה שכבר עברה הפלות רבות ומייאושה הרב מחליטה לבקש עזרה מהאל- אולי הוא באמת קיים ויעזור לה?
הסיפורים עצמם, אף על פי שנכתבו על ידי אדם דתי לקהל מתאים, הם אוניברסליים כי הם לא רק מתמקדים בדת או באמונה, הם מתמקדים בנו, בבני האדם, בטוב וברע, במהות החיים, מהי מהות החיים שאליו שואף אדם? מה גורם לאדם שמחה אמיתית? מהי בכלל שמחה אמיתית? שבאה מכל הלב, שאינה מזויפת?
אני גם למדתי כמה דברים מן הספר, אחד מהם הוא משמעות השופר, שהשופר מהווה זעקה לאלוהים, השופר הוא בעצם אמצעי נוסף לתקשורת עם אלוהים, מלבד התפילה.
או למשל שהרב רואה עצמו אדם בשר ודם, שליח ותו לא.
מלבד הסיפורים עצמם, לא ניתן לכתוב דעתי על הספר בלי להזכיר את רבי שלמה קרליבך. אומנם לא הכרתי אותו וזו הפעם הראשונה ששמעתי עליו, דרך קריאת הספר, אבל הוא נשמע לי אדם משכמו ומעלה, שבאמת מאמין בסיפורים שסיפר, הוא לא רק סיפר את הסיפורים ובזה תם עניינו, אלא הוסיף את חוות דעתו והעשיר בעזרתה את טיבם של הסיפורים.
הסיפורים טבולים בהתלהבות ואהבה רבה, שמוסיפים ערך לכתוב.
בנימה זו, אסיים את הביקורת בהלך רוח התואם את הביקורת, ואאחל לכולם צום קל וכמובן, גמר חתימה טובה!”
