אחד הספרים המרשימים, המעמיקים והנוגעים שנכתבו כאן על אופייה הלא הרואי של המלחמה, על המתים שאינם עוד ועל החיים ששרדו כמתים המתהלכים בינינו.
א.ה. הונזה כותב על הקרב כביכול בזמן אמיתי, מתוכו וללא תיווך, מנקודת הראות של החי ומזווית הראייה של המת, מתאר את זוועותיו בדיוק ובמסירות כמו משורר הכותב על פריחת הדובדבן.
דמותו של החייל המת הבוחן את החיים שהותיר מאחור, דמות האב שהקריב את בנו ומסרב לקבל את מותו, החברים בקיבוץ החיים ומתנהלים כאילו לא אירע דבר, וההיזכרות במי שהקריב את חייו שהולכת ושוקעת, החבֵרה שעולמה חרב והמפקד שפורק את תאוותו – כל אלה ואחרים מותירים את הקוראים בפני שאלות תהומיות, מרותקים למסופר ושותפים לסערת הרגשות.