באותה שעה, באותו בוקר, באותו סבוב חיים, היה נדמה לשאול שפירו שהוא חי חיים מלאים. או כמעט מלאים. או, לפחות, בזרם המרכזי. הוא היה כמעט משוכנע שהוא מככב בדרמה מורכבת, מוקף גברים רהוטים ונשים יפות, קולט עד הסוף את התפקיד שהוא מגלם, מבין את הסיפור המסובך ומזהה את קו העלילה. הוא טעה, כמובן. חלפו שנים בטרם קלט את גודל הטעות. רק במבט לאחור זיהה את הדמויות שכפו את רצונן על הסיפור שהתפתל והתממש סביבו. זה בכלל לא היה כמו בסרטים. כי בחיים האמתיים שום דבר לא קורה כמו בסרטים. אף פעם אין שם דמות מרכזית מוקפת בכמה דמויות משנה. גם אין קו עלילה עיקרי המפלס דרך בין כמה עלילות פחות חשובות. החיים האמתיים, החיים בכבודם ובעצמם, החיים כמו שהם בחיים, הם תמיד סיפור לא מפוענח המתבהר רק במבט לאחור. שנים. אנשים. שמות. חלומות. פחדים. שאיפות. מחלות. ילדים. הורים. עבר. עתיד וגם ישראל וקליפורניה. בקיצור: ספרו החדש של בני לנדאו.