פעמים רבות במפגשים בין בני נוער נזרקת לחלל האוויר השאלה "איזו מוזיקה אתה שומע". כששאלה זו נשאלת ברור לשני הצדדים שמה שמונח על הכף הוא הרבה יותר מסתם החלפת מידע על טעמים מוזיקליים. התשובה וחילופי הדברים שיבואו בעקבותיה יעידו, במידה רבה, מיהם בני השיח ולפי התשובה ישקלו שני הצדדים את היתרונות והחסרונות החברתיים בהתחברות והאם יש בסיס להמשך הקשר.
הספר הנוכחי עוסק בשאלה תמימה לכאורה זו: "איזו מוזיקה שומעים צעירים בישראל כיום", וליתר דיוק – "איזו מוזיקה שומעים צעירים יוצאי אתיופיה בישראל כיום". בעזרת ניתוח הטעמים המוזיקליים של בני הנוער והפרשנויות שהם עצמם מעניקים לטעמים אלו מבקש הספר לבחון שאלות רחבות יותר של זהות, מיצוב בחברה הישראלית והמשמעות הסמלית של מוזיקה שחורה עבור צעירים אלה.
דוד רטנר לוקח אותנו למסע שעובר בין ברוקלין, קינגסטון ואדיס אבבה, ולעבר שכונות מגוריהם של הצעירים בישראל; מסע שבו מוזכרים בנשימה אחת היילה סלאסי וטופאק שאקור, פרנץ פאנון ובוב מארלי, פייר בורדייה ואייל גולן. בתוך כך זוכה הקורא להצצה נדירה ובלתי מתווכת אל עולמם של צעירים יוצאי אתיופיה בישראל של ימינו; הצצה אל החלומות והשאיפות של הצעירים, אל הקשיים והאכזבות שהם חווים, אל תפיסותיהם המרתקות ביחס לחברה הישראלית ואל התפקיד החשוב שהטעמים המוזיקליים שלהם ממלאים בכל אלה.
זהו ספרו הראשון של דוד רטנר, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בן גוריון. כיום עובד רטנר על ספרו השני אשר עוסק בתנועות הפוליטיות ובמחתרות שפעלו בשנות ה-70 וה-80 באתיופיה.