"תמיד תפסו אותי כאסטרונאוט שמעופף בחלל. בסופו של יום - זה אני, עם כל החפצים שמפוזרים סביבי ועם הריחוף התמידי. אבל בתוך כל זה, אני מחובר כעת לצינור חמצן - לאמנות, שבאמצעותה
אני יכול לבטא את עצמי בצורה כנה, ברורה ואמתית, ושבזכותה אני יכול לנשום ולהמשיך לחיות. במשך שנים הרגשתי שאני לא טוב בכלום, ופתאום נפתח לי שער ואני מצליח. זאת המתנה הגדולה שקיבלתי בחיים, וזה מה שעושה אותי שונה לטובה מהרבה אנשים סביבי."
ההשקה בין לקויות למידה ובעיות במיקוד הקשב והריכוז לבין יצירה אמנותית נמצאת במרכזו של ספר זה המתבסס על עדויותיהם של סטודנטים לאמנות ב"בצלאל" וניתוחן, והבוחן את ההבעה האמנותית כנקודת פריצה לחופשי מהווייה חוסמת ומתסכלת וכצומת של שינוי וצמיחה. עדויות הסטודנטים מציגות את הדרכים האינדיבידואליות הייחודיות בעזרתן הצליחו לעקוף את מחסומי החולשות שלהם לקראת חיים יצירתיים ואינטלקטואליים. המונולוגים המצוטטים הושמעו במסגרת קורס שפותח כחלק ממערך התמיכה ללקויי למידה באקדמיה, שמטרתו העמקת הידע בתחום ובחינה מחודשת של תהליכים המתחוללים בנפשו של הסטודנט הסובל מליקויים אלה.
לצד מקבץ האמירות - מילוליות וחזותיות - המהווה המחשה מרתקת של אופי הקשיים, כמו גם את עומק ורוחב היכולות, מחזיק הספר מאמרי מבוא וסיכום מחקריים.
שלי הרשקו היא דיקנית הסטודנטים ב"בצלאל", בעלת תואר שני בחינוך לאמנות, מרצה ב"בצלאל" ומורה לאמנות בחינוך המיוחד.
ד"ר עמלה עינת היא חוקרת, סופרת ומומחית בכירה בתחום ליקויי למידה. מספריה בנושא: "מפתח לדלת נעולה" (2000), "הורים מול מחסום הדיסלקציה" (2003), "כתב אישום" עם ד"ר תומר עינת (2006), "נחיתה קשה" (2006), "וכשאני לעצמי - מה אני?" (2011) ועוד.