ראשית דבר
התשובה הכי קצרה לשאלה ששואל ספר זה ("איך להיות נחמדים יותר לעצמנו"), היא לנהל את הגנון הפנימי ולתת מענה לסובלים הקטנים שבתוכנו.
התשובה הארוכה יותר לשאלה ששואל ספר זה ("איך להיות נחמדים יותר לעצמנו"), היא לגלות מי אנחנו באמת, לקבל את כל היבטי הנפש שלנו, כולל הלא-סקסיים, להבין כיצד הם שולטים בנו וכיצד הם באים לידי ביטוי במציאות חיינו, ומשם - להעניק להם את הריפוי שהם מבקשים ושלו הם זקוקים.
עכשיו נשאל, "איך שתי התשובות הללו קשורות לנחמדות?" ובכן, כדי שנוכל להיות בפועל נחמדים יותר לעצמנו (במחשבה, בדיבור ובמעשה), עלינו ללמוד כיצד לאהוב את עצמנו קצת יותר ממה שאנחנו אוהבים כרגע. אהבה עצמית נובעת בבסיסה מקבלה עצמית (לקבל את עצמנו כפי שהננו ברגע הווה נתון). קבלה עצמית מתאפשרת בזכות חמלה עצמית, וזו בתורה עונה על השאלה, למה זה ככה? למה הדברים הם כמו שהם? (למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? למה אנחנו מדברים כמו שאנחנו מדברים? למה אנחנו חושבים כמו שאנחנו חושבים? ולמה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים?). רק כשנהיה מסוגלים לענות על השאלות האלו נהיה מסוגלים להבין עם הלב (ולא עם השכל וההיגיון), את הסיבות והמניעים העמוקים יותר לאמונותינו ורגשותינו, ומשם את הסיבות והמניעים העמוקים יותר לתגובותינו והתנהגותנו, כלומר את הסיבות והמניעים העמוקים יותר לסבל שלנו. החמלה תוביל לקבלה, שתוביל לאהבה, שתוביל לנחמדות.
במילים קונקרטיות יותר - אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה כל פעם שמציעים לנו עזרה/מתנה/תשורה כלשהי אנחנו ישר אומרים: "לא תודה". אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה כשמחמיאים לנו אנחנו ישר מוצאים דרך לבטל או לגמד את המחמאה. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו כל הזמן מבקרים או שופטים את האחרים. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא מסוגלים לבקש עזרה. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו כל כך כועסים בשנייה שאנחנו נכנסים לרכב ועולים על הכביש וישר מתחילים לקלל את כל העולם ואחותו. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא מצליחים לצאת בערב להליכה ונשארים, שוב, לרבוץ על הספה למרות שהבטחנו לעצמנו בפעם האלף שהערב נעשה זאת. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא באמת מצליחים להיגמל מהסיגריות. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא מרוצים מהחיים למרות שלכאורה יש לנו את כל מה שרצינו. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה ההורים שלנו עדיין מעצבנים אותנו למרות שיצאנו מהבית לפני 20 שנה וכבר מזמן סלחנו להם על העבר. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא באמת מצליחים לשנות את התזונה שלנו לבריאה יותר לאורך זמן. אם נוכל, סוף-סוף, להבין למה אנחנו לא מצליחים להתמיד בשום דבר על אף הרצון הטוב והנכונות שכן היו שם בתחילת הדרך - אזי נוכל, מתוך אותן נפילות אסימונים (שענו על השאלה "למה זה ככה? למה אנחנו מתנהגים ככה?"), לפתוח את הלב לעצמנו. כשהלב ידע, אנחנו נחמול על עצמנו. כשהלב ידע, אנחנו נקבל את עצמנו. כשהלב ידע, אנחנו נאהב את עצמנו יותר. כשהלב ידע, אנחנו נהיה נחמדים יותר לעצמנו. זו המשוואה שנלמד ליישם:
חמלה עצמית -> קבלה עצמית -> אהבה עצמית -> נחמדות לעצמנו
עכשיו נשאל, "איך השחרור מהסבל והנחמדות, הנחשקים שניהם, קשורים לגנון הפנימי שעימו פתחנו את הדיון?" ובכן, זה המקום לפתוח את הראש (ואת הלב) ולהפנים שיש בתוכנו גן ילדים שלם. להפנים שכל ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיינו הבוגרים הן בעצם החלטות שמתקבלות על ידי אותם ילדים שנמצאים בגנון הפנימי שלנו ואנחנו בכלל לא מודעים לכך. בגדול, לילדים יש תכונות נהדרות כמו לדוגמה סקרנות עצומה לעולם, שמחת חיים, אופטימיות, דמיון מפותח או יכולת להיות בכאן ובעכשיו. עם זאת, לילדים יש גם תכונות שלא תומכות חיים בוגרים (מפחדים ו/או נבהלים בקלות רבה. זקוקים נואשות לגורם חיצוני לצורך תחושות ביטחון, שייכות והכרה בערך), ובנוסף, הם חסרים ידע והתנסות בחיים עצמם ואיך מתנהלים בהם (הידע המתבקש על משכנתא, בנקים, ביטוחים, חשבונות, חוזים, כל מה שקשור לניהול מערכות יחסים אישיות, משפחתיות, זוגיות ומעבר...). האבסורד הוא שאותן תכונות ילדותיות שלא תומכות חיים בוגרים זה בדיוק מה שבפועל מנהל אותנו מבלי שנהיה אפילו קרובים למודעות לדבר. מצב די מגוחך, לא?
לא סיפרו לנו ש...
זה הזמן לשאול, "אם זה כל כך בסיסי וכל כך משפיע על החיים שלנו, אז למה מעולם לא סיפרו לנו על זה?" ואכן זו שאלה טובה ואין באמת תשובה קצרה או פשוטה. לא סיפרו לנו על עוד הרבה דברים בסיסיים להתנהלות האנושית התקינה והמאוזנת, כמו לדוגמה על עומק ועוצמת השפעת החיבור בין הגוף, הנפש והרוח, במסגרתו התודעה שלנו משפיעה על המציאות ברמה הפיזיקלית (הכוונה שלנו משפיעה על חלקיקי החומר והתנהגותו ואפקט "הצופה" הוא הוכחה מדעית לכך), התודעה שלנו משפיעה על המציאות ברמה הביולוגית-ביוכימית (הגוף שלנו מתנהג בהתאם למה שאנו מאמינים בו ואפקט "הפלסבו" הוא הוכחה מדעית גורפת לכך), והתודעה שלנו משפיעה על המציאות ברמה הנפשית (הנפש שלנו, באמצעות התגובות וההתנהגות שלנו, יוצרת מציאות התואמת את המחשבות/אמונות/מסקנות והרגשות שלנו - אם אנו שונאים מישהו או משהו אנו מגיבים בצורה אחרת מאשר אם אנו אוהבים אותו). כלומר, אנחנו משפיעים על מציאות חיינו ברמות עוצמתיות שאיננו מודעים אליהן בכלל, והאבסורד הוא שברוב המקרים אנחנו אפילו מאמינים בדיוק בהיפך מכך - שאין לנו שום שליטה על החיים ו/או יכולת שינוי שלהם.
גם לא ממש הדגישו בפנינו מספיק1 עד כמה שליטתו של התת-מודע על החיים שלנו היא אבסולוטית, על כך שהוא בכלל הבוס האמיתי שמנהל את הדברים, על כך שכל מה שאנחנו יודעים ומודעים אליו מוערך בסך הכול ב-5% ממה שקורה באמת, ושכל שאר 95% הם הממלכה הבלתי מעורערת של אותו תת-מודע (ונרחיב עליו בהמשך, ראו סעיף "התת-מודע כענן וירטואלי"). כרגע רק נגיד, בפשטות, שהתת-מודע מכיל ומורכב מכל מה שאי פעם קרה לנו וממסקנות ואמונות ביחס לאותם אירועים שקרו לנו, כאשר לא מעט מאותן מסקנות ואמונות הן מסולפות או מגבילות או מוטעות מאחר שהן מבוססות על תפיסת העולם של הילדים שהיינו. הפסיכואנליטיקאי הידוע קרל יונג הפליא להסביר זאת בפשטות בציטוט האלמותי שלו: "עד שלא תהפכו את התת-מודע למודע הוא ימשיך לנהל אתכם ואתם תמשיכו לקרוא לזה גורל" (על איך מזהים מה קורה שם בתוך התת-מודע ואיך הופכים אותו למודע, נרחיב ונדגים לכל אורך הספר).
כבר יצאו כמה ספרים ברחבי העולם שבהם סופר לנו על אותו ילד פנימי שחי לנצח בתוך כל אחד מאיתנו2, שיש להתחבר אליו, שיש לחבק ולאהוב אותו, כי הוא בעצם מי שאנחנו, כי הוא זה שמגיב לכל אותם אירועים מאתגרים שקורים לנו.
אז מה חדש כאן בעצם?
החדשנות שמביאה המודעות לגנון הפנימי שלנו מובעת בשתי דרכים:
הראשונה - קיומו של גן ילדים שלם - מדובר לא בילד פנימי אחד כי אם בגן ילדים המכיל 40-30-20 ילדים (כל אחד והתמהיל הייחודי שלו), והגנון הזה הולך איתנו לכל מקום - לפגישות עבודה, למכון, לאוניברסיטה, לג'ימבורי עם הקטנים שלנו או לחופשות בחו"ל - אי אפשר להיפטר ממנו - הוא עושה רילוקיישן ומגיע איתנו לכל מקום שאליו אנו הולכים, כי הוא בתוכנו.
השנייה - חובת הניהול היא עלינו - אנחנו חייבים ללמוד לנהל אותו ולחנוך אותו בעצמנו. הנחיצות של ידע וכלים אלו בחייו של כל אחד מאיתנו היא אבסולוטית. אנחנו גם חייבים להכיר בקיומו של הגנון הפנימי שלנו (להכיר את אותם ילדים "שבאים כל בוקר לגן"), וגם חייבים לאהוב אותם ולחנוך אותם. למה? הכי בפשטות - כי אנחנו רוצים להשתחרר מהסבל ותכלס, אין מישהו אחר שיעשה זאת עבורנו. לכן זה התפקיד שלנו:
אנחנו חייבים לעבוד בזה (לנהל את הגנון), אם אנחנו רוצים לשלוט יותר על החיים שלנו, בפרט על אותם אוטומטים התנהגותיים ותגובתיים שקופצים מעצמם, לרוב מנוגדים למה שאנו רוצים במודע.
אנחנו חייבים לעבוד בזה (לנהל את הגנון), אם אנו רוצים להשיג יותר הרמוניה ושלווה בחיים שלנו.
אנחנו חייבים לעבוד בזה (לנהל את הגנון), אם אנו רוצים להצליח לשנות את חיינו ובעיקר את מה שכואב בהם וגורם לנו לסבל יומיומי (מכעיס, מפחיד, מדאיג, מעצבן, מביש, מייאש...).
אנחנו חייבים לעבוד בזה (לנהל את הגנון), כי רק סדר פנימי מוביל לסדר חיצוני (הסדר הנכון של הדברים תמיד יהיה מהפנים החוצה).
אנחנו חייבים לעבוד בזה (לנהל את הגנון), אם אנחנו רוצים ללמוד כיצד להתחיל לאהוב יותר את עצמנו כדי להצליח להיות יותר נחמדים לעצמנו, בפועל.
1. ד"ר ג'וזף מרפי בספרו הנודע ופורץ הדרך, "כוחו של תת המודע", בהחלט ניסה לעשות זאת בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
2. חלק מהספרים שעוסקים בילד הפנימי: "הילד שבך", מאת לוציה קפצ'יונה. "השיבה אל הילדות", מאת ג'ון בראדשו. "התעוררות הילד האלוהי", מאת ריק פילפס (בעל גוון רוחני יותר).
