“אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה (ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח+ספר יחזקאל, פרק י"ח, פסוק ב')
את ספריו של פרופ' דב בהט לא הכרתי עד שהגעתי לספר הנוכחי. משיטוטים במרשתת הסתבר לי שמאחוריו לא מעט מאמרים, מחקרים וספרים נוספים.
ככל שהצלחתי לעמוד על אופן כתיבתו של פרופ' דב בהט, מזוהה בכתיבתו המציאות הארץ-ישראלית וחבורותיה.
כמנתח שכבות גיאולוגיות, פרופ' דב בהט ניתח ב"רומן עברי-גרמני" את הדמויות, ויצק אותן אט אט. לי היא הזכירה את הטקס המלווה למלאכת מזיגת יין לגביע.
כתיבתו היא כפסיפס. החלקים שזורים לדיוקנן של הדמויות, והן מוגשות לקורא ללא כחל ושרק. סגנון כתיבתו מזכיר את עבודת הגיאולוג, וכאן בדיוק ניכרת השפעת התמחותו של פרופ' דב בהט על יצירתו הנוכחית.
אז מה יש לנו כאן?
החלק הראשון מתחיל יואכים פון קראוס, שבשלב מאוחר יותר עוברת ל"יוחי". יוחי עלה לארץ מגרמניה. מה גרם לגרמני נוצרי ממשפחה אנטישמית לעלות לארץ הקודש?
כשיוחי היה בן עשר, הוא ביקש מאימו שתרכוש לו כדורגל שחשק בו. אימו ענתה לו שאין לה כסף, כי צריך להעביר את הכסף ליהודים. משפט שגרם ליוחי להרהר, כמה "בני-מזל" היהודים הללו שמקבלים כסף. ככל שחלף הזמן, סקרנותו גברה והוא החל לקרוא כל דבר שקשור ביהודים.
שקט שרר במשפחה הזו, מתוך השתיקה התברר ליוחי שעל סבא פריץ לא מדברים. למה? כי הוא היה הגנרל פרדריך פון קראוס, ועוזרו של היינריך הימלר (ימ"ש). ככל שהוסתר מיוחי מידע על העבר של המשפחה, כך הבשילה החלטתו לעלות לישראל.
בין סיוריו בירושלים ות"א, יוחי בחר להשתקע בבית שווארצקופף, ע"ש ד"ר בנימין שווארצקופף, שעלה מגרמניה לפני מאה שנה והתנחל ליד גבעת העמק. עם מותו של הד"ר, הבית ננטש ובני המשפחה התפזרו ברחבי הארץ.
לימים סא"ל בדימוס יאיר סלע החליט לנבור במסמכי הבית, ולמצוא את היורשת החוקית. הוא מצא את ד"ר שלונסקי שהתגוררה בניו-יורק. יאיר סלע רכש את הבית, והבטיח לשמור את שם הבית: "בית ד"ר בנימין שווארצקופף".
את הבית יאיר סלע הפך לבית טיפול לקשישים יוצאי השואה. יוחי קיבל את המשרה לטפל בקשישים, לאחר שהשתתף בקורס מזורז לטיפול בקשישים, במרכז הרפואי ע"ש "רבין". בתום הקורס שמומן על ידי יאיר סלע, יוחי שב לעבוד ב"בית ד"ר בנימין שווארצקופף".
מעבידו, יאיר סלע העריך את האידאליזם של יוחי, במיוחד שהאחרון ראה בעבודתו שליחות קודש. יוחי הסתפק במגורים, מזון, דמי כיס, ומעולם לא התלונן על כך שדמי הכיס לא הועברו לו במועד.
באחד הימים התבשר יוחי שבנוסף לטיפול בקשישים, הוא יקבל משימות נוספות באולם החתונות, שיאיר סלע בנה בסמוך ל"בית ד"ר בנימין שווארצקופף". העבודה באולם החתונות גילתה ליוחי את פרצופו האמיתי המחוספס, והלא הוגן של יאיר סלע. למרות זאת, ככל שחלף הזמן והתאהבותו של יוחי לארץ, יוחי בחר לעזוב את המשרה ולהתנדב לשירות הצבאי.
חלקו השני של הספר התמקד בדמותה של מרים וולף, דור שלישי למשפחה ממערב אירופה שנמלטה ברגע האחרון. מרים התברכה בגובה ויופי, וזכתה להיות בת הזקונים של נורית ויצהר. היא התברכה בכשרונות רבים, והסבה להוריה נחת לרוב עד גיל 13. החל מגיל 13, משהו השתנה בהתנהגותה של מרים שגרם לדאגה. אפילו צלילה-אחותה החלה לדאוג למרים, והדליפה למרים מה הוריה שוחחו ביניהם.... "הם מתלוננים שאת כבר לא מביאה מדליות וגביעים כמו שפעם היית מביאה הביתה, אמרה צלילה למרים אחותה. "אין דבר. שיתלוננו. זה לא צריך לעניין אותך. את לא חיה בשביל להביא להם כבוד." (עמוד 26). התירוץ שבחרה מרים להסתגרותה, היה החסך באהבה ותשומת לב מצד הוריה, שהיו עסוקים בבניית הקריירה שלהם.
תסמיני גיל ההתבגרות הלכו והעמיקו אצל מרים, עד כדי כך שגם הסבתא הלנה החלה לדאוג, והסבתא בדרכה שלה סללה שביל גישה לליבה של מרים. הקשר בין הסבתא למרים הלך והעמיק, והן מצאו שפה משותפת במהלך השיחות ביניהן. באותן שיחות שמעה מרים על סלובקיה, הגזרות הנאציות, היחס ליהודים, השנאה, האנטישמיות שבעבעה מתחת לשכבות הנראות וההצקות לילדים היהודים... "אני לא פחדתי מהם, סיפרה סבתא הלנה למרים. תמיד הייתי הולכת לבית הספר עם מקל ביד והייתי מחזירה להם! טוב לפעמים הם בכל זאת היו יותר חזקים ממני, אז יצא שקיבלתי יותר מכות מאשר נתתי, אבל לפחות אף פעם לא שתקתי להם." (עמוד 35)
בעידודה של הסבתא מרים חזרה ללמוד, להצטיין והתגייסה לצה"ל. בתום השרות ובניגוד לחבריה, מרים החליטה לא לצאת לטיול לדרום אמריקה, הודו או תאילנד, אלא לנסוע לבד לסלובקיה למסע שורשים.
בסלובקיה מרים טיילה באתרים שהוזכרו בשיחותיה עם הסבתא. היא פגשה אנשים ואפילו הייתה מעורבת באירוע לא נעים. השיבה לארץ לתוך זרועות הוריה שהמתינו לה בשדה התעופה היתה נעימה, אבל כאן היא התבשרה בבשורות איוב. האור בקצה המנהרה הבליח במפגשה האקראי עם יוחי בקפטריה של האוניברסיטה.
מכאן ואילך ובחלקה השלישי של העלילה פרופ' דב בהט, מהדק את שתי הדמויות ל"בועה אחת" מול עולם אכזרי ועד לסופה המפתיע.
הספר "רומן עברי-גרמני" חולש על מנעד של נושאים: היסטוריה, ארכיאולוגיה, פוליטיקה, אנטישמיות, יהודים, ערבים, נוצרים מול יהדות, נצרות, והאסלאם. הוא אף שולח את ידו לאומנות, מוזיקה, מערכות יחסים, סודות, מאבקי כוח, נופי הארץ, טבע, מבצעים צבאיים, הפיוס הגרמני, מלחמת האזרחים בסוריה ועוד.
הכתיבה של פרופ' דב בהט נוקבת, שנונה, מרתקת, מתוחכמת וללא סנטימנטים ושופעת סיבי נוסטלגיה. שירטוט הניגוד בין הדמויות משכנע, ומעלה על פני הגדה את הפצעים של החברה הישראלית. לדעתי, ספר נהדר המותיר את הקורא עם געגוע לארץ ישראל, ומציף את פצעיה של החברה הישראלית על פני שכבת האפידרמיס.
אם שואלים אותי, לצערי הפצעים עמוקים והם כבר מזמן פצעים שהתנחלו בשכבת השומן התת-עורי של החברה הישראלית. מה שבטוח שאנחנו לא בשלב של מריחת משחה אנטיביוטית, הגענו כנראה לשלב שצריך טיפול פולשני...
מאוד אהבתי את התמימות של יוחי שכבר לא קיימת בשנת 2018, ומנגד התאהבתי במרים הסקרנית שהיתה גוש של אהבה ונתינה.
עיצוב הכריכה עם האיור של קטיה בריודין- מקסים בעייני ותואם את התוכן והמסר.
הספר הוקדש לידידו של דב בהט, פרופ' פיטר בנקביץ מפוטסדם שבגרמניה, אשר הייתה לו את הזכות לחקור איתו עם רעייתו לאורך שנים, את סודות שבירתם של סלעי הגרניט הואריסקי, במעמקי המחצבות ההבסבורגיות במרכז אירופה.
בשורה התחתונה: "היו ימים חבר"... המילים בעברית לשיר נכתבו על ידי מוקי הרטבי (מקור השיר – רוסי).
סקרנים לדעת איזה סוד אימא של מרים הסתירה? ו/או מה קרה למרים בסלובקיה? ו/או איך יוחי הסתדר עם הצבריות המחוספסת? ו/או איך מרים ויוחי התמודדו מתוך הבועה מול האטמוספירה? תקראו!
לי יניני
הוצאת טוטם, פרוזה מקור, 196 עמודים, 2017”
