דינה בת העשרים וארבע אינה יודעת פחד מהו, אינה מודעת ליופיה הקיצוני, ומתקשה לפענח רמזים וקודים חברתיים. היא לא מבינה עד הסוף מדוע בני האדם מבצעים תנועות גוף מסויימות במקום פשוט לומר באופן ברור מה הם רוצים ולמה הם מתכוונים.
בילדותה, כשאובחנה אצלה תסמונת אספרגר, המומחים התקשו להעריך כיצד תתפתח, אבל בטיפולו המסור והאוהב של אביה המאמץ, קובי, דינה פרחה. הוא שלימד אותה כיצד עליה לנהוג במצבים משתנים, מה נכון לומר ומה משמעות המחוות השונות של האנשים סביבה.
היא שיתפה אותו בכל פרט בחייה, גם אחרי שיצאה לחיים עצמאיים, שכרה דירה משלה ורכשה אופנוע.
עד ללילה המסויט ההוא, כשחזרה מפגישה עם חברתה החדשה, עובדת ניקיון ערביה, סמוך למחסום הצבאי של קלקיליה. היא גמרה אומר לא לשתף איש בניסיון האונס שחוותה.
נאמנה להחלטתה, היא פותחת בחקירה עצמאית חובבנית לכאורה, ומצליחה באינטואיציה פרטית ומתוך היגיון משלה, לעלות על מסלול התקדמות מקביל לחקירת המשטרה.
מכאן מסתבכת העלילה לסיפור מתח שיש בו אישה צעירה בעלת לקויות רגשיות, איש משטרה שמתאהב בה, שני אבות מודאגים ומסע מסוכן בסמטאות טירה ושכם. רק הקורא מכיר בסכנה. דינה כצפוי לא יודעת לזהות אותה. וכאן טמון כל הקסם, כי דווקא בחוסר המודעות הזה לסכנה, למשיכה בין גברים לנשים, לצווים חברתיים וליתרונותיה הבולטים – היא נקייה מדעות קדומות, מרתיעה מיותרת ומבעיות אגו, כמו שאולי כולנו היינו צריכים להיות במידה מסויימת.
