בַּאֲלַכְסוֹן
אֲנִי רוֹאֶה אֶת גּוּפִי יוֹשֵׁב,
צָף וּמִתְבּוֹנֵן
כְּמוֹ אָדָם נוֹסָף בַּחֶדֶר.
יוֹשֵׁב עַל הַכֻּרְסָא, סִיגַרְיָה בְּיָדוֹ,
גְּרוֹנוֹ יָבֵשׁ כְּמוֹ שְׂפָתָיו וְהוּא שׁוֹתֶה.
שׁוּב הִגִּיעַ לְעוֹד מַצָּב מְהֻרְהָר נָעִים מַגְעִיל,
בָּעֵט שֶׁלּוֹ הוּא חוֹרֵט בַּדַּף, מְוַדֵּא שֶׁהַכְּתָב אָכֵן נִכְתַּב
שֶׁהַבּ' דּוֹמָה לְבּ' וְלֹא לְכּ'
שֶׁהַלֵּב שֶׁלּוֹ, מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת, אֵינוֹ נִטְרָף.
שיריו של ענן קניג נכתבים באלכסון.
לא נמצא בהם מוטיבים המקבילים זה לזה, מעגלים משיקים, לא נמצא בהם תנועות הולכות ובאות — אלא אלכסונים: קוים ישירים שחוצים את העולם בדרך אחרת. מהי הדרך האחרת? לפי עולמו של קניג, כמעט הכל. הוא כותב רקוויאם מפעים לדולפינריום ("אֶת הַתֻּפִּים לָקְחוּ הַמַּטְקוֹת, / הַחוֹל הָרַךְ כְּבָר אֵינוֹ מְחַמֵּם אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי / תַּחַת שִׁמְשִׁיּוֹת שְטְרָאוּס לְלֹא סוֹף."), מחזור שירים שלם על נסיעות הזויות, חסרות מפלט, באוטובוסים מבולבלים ("וגם שכחתי / לשאול לאן הוא נוסע / ומתי, אם בכלל, מגיעים"), כותב על לאה גולדברג כפי שאיש לא העז לכתוב עליה קודם לכן ("זֶה טוֹן- טוֹן-טוֹן / זֶה יַקִינְטוֹן / וְזֶה גַּם בְּגַנֵּנוּ הַקָּטוֹן / וְלֹא יִקְרֶה כָּזֶה אָסוֹן"), כותב על שקיעה ("רַק הַטֵּרוּף נִמְרָח בִּצְבָעִים"), על בדידות ("זֹאת לֹא בְּתוּלָה / מִחוּץ לַמִּשְׁכָּן, / שָׁרָה אֶת שִׁיר הַקִּיּוּם") ועל משפחתו הקרובה, בשירים ישירים, מזעזעים ופוצעי לב ("דּוֹד שֶׁלִּי נֶהֱרַג וְאָז הִתְאַבֵּד"). ואין גם שמיים, ספר ביכוריו של ענן קניג, הוא כף יד פרושה לרווחה. כל מושגי החופש, החירות ופריצת הגדרות, מהדהדים בו והופכים למעוף יצירתי גדול, סוחף וחד־פעמי.
יקיר בן־משה