“כאן כתוב שקוראים לך דניאלה היילי אמיתי? היילי? מה זה ההיילי הזה? שם שהכנת לרגע שתכבשי את העולם, את הוליווד?”
“היילי הוא שביט שעובר במסלול כדור הארץ אחת לשבעים וחמש שנה בערך.
ובלילה שנולדתי בו, תשעה בפברואר, אלף תשע מאות שמונים ושש, כל מי שהביט אל הרקיע היה יכול לראות אותו.
רק להרים את העיניים ולהסתכל…”
הוריה של דניאלה חשבו שהשם שהעניקו לה יהפוך אותה למין כוכב שביט נדיר כזה.
ואכן, אם תקלידו את שמה בגוגל, תעלו 27 אלף תוצאות חיפוש.
היא שחקנית יפה ונחשקת.
היא חיה בתל אביב.
היא טסה לטוקיו כדי לשחק בסרט.
היא עוצרת בפריז כדי לחפש את הבלוגרית שכמו מדברת מגרונה.
אולי היא מבקשת קשר.
אולי היא מבקשת להבין את חייה.
אולי היא מבקשת להבין מה פירוש הדבר, להיות כוכב שביט.
הרי “כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו כשהיא מעלה לפניה את השם היילי, הוא שבפעם הבאה שבה יחלוף במסלול כדור הארץ, באלפיים שישים ואחת, ההורים שלה כבר לא יהיו פה.
וגם היא, גם היא תהיה כבר אחרי הכל.
ההישגים שלה כבר יהיו מאחוריה, וכך גם האהבות והתשוקות, וכל השיאים, והיופי.”
ביד בטוחה ובלשון חדה ופיוטית, ערן שגיא מלווה את היילי במסע של חיפוש עצמי, של עונג וכאב, של חושניות ושל קהות רגשית, של היקסמות מזוהר ושל פקפוק בו.
קולו הוא קול חשוב של מתבונן חומל בתרבות ההולכת ומתכסה באשליה ומחפשת לעצמה מזור.
“(היילי)” הוא הרומן השלישי של ערן שגיא, אחרי “זה קורה מהר” (2011, כנרת זמורה ביתן) ו”אקלים” (2014, כנרת זמורה ביתן).