1


כריסטו ראוולי התבונן בעורך-הדין המשפחתי באי-אמון. "זו בדיחה של אחד באפריל שלא בעונתה?" שאל בקימוט מצח.


רוברט לודלו, שותף בכיר בלודלו אנד לודלו, לא הגיב בבדיחות הדעת. כריסטו, בנקאי השקעות מוביל שהתמחה בהון סיכון ושהיה עשיר כקורח, לא היה גבר שכדאי להקניט. אם היה לו חוש הומור, רוברט טרם נתקל בו. כריסטו, בניגוד לאביו המנוח, גייטאנו ראוולי, שמן הסתם לא היה זכור לטוב, התייחס לחיים ברצינות רבה.


"אני חושש שזו לא בדיחה," אישר רוברט. "אביך הוליד חמישה ילדים עם אישה באירלנד –"


כריסטו נדהם למשמע הדברים. "אתה רוצה להגיד לי שכל השנים האלו שהוא נסע לאחוזה באירלנד למסעות דיג...?"


"אני חושש שכן. נדמה לי שהבכור מבין הילדים בן חמש-עשרה –"


"חמש-עשרה? אבל זה אומר..." כריסטו חשק את שפתיו החושניות ועיניו הכהות התלקחו מכעס לפני שיכול היה לפלוט הערה גסה שלא מותאמת לאוזניו של איש מלבד אחיו. הוא תהה מדוע הוא מופתע בכלל מהוכחה נוספת לרדיפת השמלות הידועה לשמצה של אביו. אחרי ככלות הכול, לאורך חייו חסרי האחריות השאיר גייטאנו שורה של אקסיות מיוסרות וכעוסות ושלושה בנים חוקיים, אז מדוע שלא תהיה גם מערכת יחסים שגרתית פחות שמעוטרת אף היא בילדים?


כריסטו כמובן לא היה יכול לענות על השאלה הזאת משום שהוא בחיים לא היה מסתכן בהבאת ממזר לעולם, והוא הזדעזע לגלות שאביו עשה זאת חמש פעמים. במיוחד כשהוא מעולם לא טרח לגלות עניין קל שבקלים בבנים שכבר היו לו. אחיו הבוגרים של כריסטו, ניק וזאריף, יוכו בתדהמה ויתחלחלו בדיוק כמוהו, אך כריסטו ידע שהבעיה תרבוץ רק על כתפיו שלו. התפרקות נישואיו של ניק פגעה בו קשה, וחלקו של כריסטו עצמו בהתמוטטות עדיין הדיר שינה מעיניו. באשר לאחיהם הצעיר, בתור השליט החדש של מדינה במזרח התיכון, לא הגיע לזאריף להתמודד עם הסקנדל הציבורי הענקי שיעוררו מעשיו הבלתי מוסריים של גייטאנו אם התקשורת הנוחה להזדעזע שם תשמע על הסיפור.


"בן חמש-עשרה," הרהר כריסטו וחשב שגייטאנו כנראה בגד באמו של זאריף לכל אורך נישואיהם מבלי שהיא היתה מודעת לכך בכלל. זו לא מציאות שזאריף ירצה שתתפרסם בראש חוצות. "אני מתנצל על התגובה שלי, רוברט. ההתפתחות הזאת מהווה זעזוע רציני. אמם של הילדים – מה אתה יודע עליה?"


רוברט זקף גבה מאפירה. "יצרתי קשר עם דניאל פטרי, מנהל האחוזה באירלנד, וערכתי בירורים. הוא אומר שמבחינת הכפר, האישה, מרי ברופי, נראתה מזמן כמקור לחרפה ולמבוכה," אמר כמעט בהתנצלות.


"אבל אם היא היתה הזונה המקומית, היא התאימה בול לגייטאנו," לחש כריסטו לפני שהצליח לכבוש את הדעה חסרת הזהירות הזאת, פניו הנאות והרזות קודרות. אך זה לא היה סוד מבחינת משפחתו של גייטאנו שהוא העדיף נשים נועזות ומופקרות על-פני נשים הגונות. "אילו אמצעים נקט אבי כדי לדאוג לגדוד הילדים הזה?"


"זו הסיבה שהחלטתי בסוף להביא את העניין לתשומת לבך." רוברט כחכח בגרונו במבוכה. "כמו שאתה יודע, גייטאנו לא הזכיר את האישה או את הילדים בצוואתו."


"אתה רוצה להגיד לי שאבי לא נקט שום אמצעים כדי לדאוג להם?" שאל כריסטו באי-אמון. "הוא הביא לעולם חמישה ילדים עם ה... האישה הזאת לאורך שנים רבות, ולמרות זאת לא השאיר להם שום כסף?"


"אפילו לא אגורה למישהו מהם... מעולם," אישר רוברט באי-נוחות. "חשבתי שאולי הוא ערך איזה הסדר פרטי כדי לדאוג להם, אבל מסתבר שלא כי קיבלתי מהאישה פנייה בנוגע לתשלומי לימודים. כמו שאתה יודע, אביך חשב תמיד על ההווה, לא על העתיד, ואני משער שהוא הניח שהוא יחיה עד שנות השמונים שלו."


"ובמקום זה הוא מת בגיל ששים ושתיים, טיפש כמו תמיד, והפיל את התסבוכת הזאת עלי," סינן כריסטו שאיבד כל סבלנות ככל שנודע לו יותר על המצב. "אני אצטרך לבדוק את העניין אישית. אני לא רוצה שהעיתונאים ישמעו על הסיפור."


"כמובן," הסכים רוברט. "ידוע שהתקשורת נהנית לספר מעשיות על גברים עם הרבה נשים ופילגשים."


כריסטו היה מודע היטב לעובדה זו, והוא חרק בשיניו הלבנות הישרות, ועיניו הכהות התלקחו בזעם לזהב טהור. אביו היווה מבוכה מספקת בחייו. הרתיחה אותו המחשבה שגייטאנו עלול להתגלות כמבוכה גדולה אף יותר אחרי מותו.


"אני מקווה שאפשר יהיה למסור את הילדים לאימוץ ושכל העסק הלא נעים הזה ייקבר בשקט," הודה כריסטו בקול חלק כזכוכית.


משום מה רוברט נראה מוטרד מעט מהרעיון, אך הוא מיהר לעטות על פניו הבעה נעימה. "אתה חושב שהאם תסכים לזה?"


"אם היא הטיפוס הרגיל של אבי, היא תשמח לעשות כבקשתי תמורת ה... פיצוי הראוי." כריסטו בחר את המילה בקרירות רומזנית.


רוברט הבין את כוונתו וניסה לשווא לדמיין תרחיש שבו תמורת המחיר הנכון אישה תסכים למסור את ילדיה לאימוץ. לא היה לו ספק שלכריסטו היתה סיבה לדעת על מה הוא מדבר, ופתאום הוא היה אסיר תודה שלא חי חיים שהפכו אותו לציני כל-כך באשר לטבע האנושי והחמדנות. מצד שני, כמי שטיפל בענייניו הפיננסיים של גייטאנו במשך שנים, הוא ידע שכריסטו הגיע ממשפחה לא מתפקדת ויתקשה להבין את עומק האהבה והנאמנות שמבוגרים רבים מרגישים כלפי צאצאיהם.


כריסטו, שכבר היה לחוץ בגלל הנסיעה העסקית שלו לשווייץ, יישר את כתפיו הרחבות והרים את הטלפון שלו כדי לומר לעוזרת האישית שלו, אמילי, להזמין לו טיסה לדבלין. הוא יפתור את העניין הדוחק הזה במהירות ואחר-כך יחזור מיד לעבודה.


"אני שונאת אותם!" שחררה בל קיטור בהתפרצות חסרת אונים, פניה היפות מביעות להט כעוס. "אני שונאת את כל הראוולים!"


"אז תצטרכי גם לשנוא את האחים והאחיות שלך," הזכירה לה סבתה באירוניה. "ואת יודעת שזה לא מה שאת מרגישה –"


בל השתלטה במאמץ על מזגה החם ובחנה את סבתה בהתנצלות. איסה היתה אישה רכה וקטנה ששערה אפור כפלדה ועיניה הירוקות בגוון דומה לשל בל. "העורך-דין הארור הזה אפילו לא ענה למכתב של אמא בנוגע לתשלומים לבית-הספר. אני שונאת את כולם שם כי הם מאלצים אותנו להתחנן בשביל משהו שיש לילדים זכות לקבל!"


"זה לא נעים," הודתה איסה קלי בצער. "אבל אנחנו צריכות לזכור שהאדם שאחראי לכל המצב האיום הזה הוא גייטאנו ראוולי –"


"אני לעולם לא אשכח את זה!" נשבעה נכדתה בלהט וזינקה לעמידה בתסכול כדי להתהלך אל החלון שהשקיף על הגינה האחורית הזעירה.


וזו בהחלט היתה האמת. בל סבלה מהצקות אכזריות בבית-הספר בגלל מערכת היחסים של אמה עם גייטאנו ראוולי ובגלל הילדים שילדה לו. המון אנשים הסתייגו מלראות אישה מנהלת רומן ממושך ופורה עם גבר נשוי. אמה, מרי, סומנה כמופקרת, ובל כמתבגרת רגישה נאלצה לשאת את התווית המשפילה הזאת יחד עם אמה.


"הוא כבר איננו," הזכירה לה איסה שלא לצורך. "וכך למרבה העצב גם אמך."


כאב מוכר התעורר מתחת לעצם החזה של בל בגלל אובדן נוכחותה החמה והאוהבת של אמה בבית המשפחה, ופניה הכעוסות התרככו. עבר רק חודש מאז שאמה מתה מהתקף לב, ובל עדיין לא התאוששה מההלם שהסבה לה פטירתה הפתאומית. מרי היתה אישה חייכנית וצחקנית בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, שכמעט אף פעם לא היתה חולה. עם זאת היא סבלה מלב חלש, ומסתבר שהרופא הזהיר אותה לא להסתכן בהיריון נוסף אחרי לידתם הקשה של התאומים. אך מתי מרי ברופי הקשיבה לשכל הישר, שאלה את עצמה בל בכאב. מרי הלכה בדרכה שלה, יהיה המחיר אשר יהיה, ובחרה בתשוקה על פני מחויבות, והלידה של ילד שישי גברה על מה שיכול היה להיות שנים רבות של חיים זהירים ושקטים.


יאמרו מה שיאמרו על מרי ברופי – והיו יותר מדי אנשים מקומיים שעיקמו את האף לנוכח הרומן הממושך שלה עם גייטאנו – מרי היתה אישה חרוצה וטובת לב שמעולם לא אמרה מילה רעה על אף אחד ושתמיד היתה הראשונה להציע עזרה לשכן בצרה. כמה מהמבקרים הקולניים ביותר של אמה הפכו במהלך השנים לבסוף לחבריה כשהתוודעו לאופייה העדין. אך בל מעולם לא דמתה לאם שלדעתה היתה נתונה לדיכוי: היא אהבה את אמה ושנאה את גייטאנו ראוולי בגלל קמצנותו והאנוכיות השקרנית והמניפולטיבית שלו.


טאג כמו חש במתח שבאוויר ויילל לרגליה. היא שלחה ידה מטה כדי להרגיע את הכלב המשפחתי, ג'ק ראסל קטן בצבעי שחור ולבן שעיניו המעריצות החומות הגדולות היו ממוקדות בה. אחרי שהתיישרה, שערה הבוהק גולש על כתפיה הדקות, בל הדפה מעיניה המאומצות תלתל מקורזל סורר של רעמתה האדמדמה ותהתה מתי תמצא זמן להסתפר, ואיך לעזאזל תשלם על כך כשהכסף נדרש לצרכים בסיסיים הרבה יותר.


לפחות הבקתה שלמרגלות שביל הגישה המפותל המוביל אל בית מייהיל היתה שלהם. גייטאנו נתן להם אותה שנים קודם לכן כדי להעניק לאמה תחושת ביטחון שקרית. אך כמה תועלת הביא להם גג מעל ראשם כשבל עדיין לא יכלה לשלם את החשבונות? ולמרות זאת הומלסיות היתה גרועה הרבה יותר, הודתה בצער ופיה הנדיב התרכך. בכל מקרה, סביר להניח שהיא תיאלץ למכור את הבקתה ולמצוא להם מקום מגורים זול וקטן יותר. לרוע המזל יהיה עליה להיאבק בכל הכוח כדי שהילדים יקבלו את מה שהגיע להם בצדק. גם אם אחיה היו לא חוקיים, היתה להם זכות חוקית לדרוש את חלקם בעיזבון של אביהם המנוח, ותפקידה היה לנהל את המאבק הזה עבורם.


"את חייבת לתת לי לקחת חסות על הילדים עכשיו," אמרה איסה לנכדתה הבכורה בתקיפות. "מרי היתה בתי והיא עשתה טעויות. אני לא רוצה לעמוד בחיבוק ידיים ולראות אותך משלמת את המחיר עליהן –"


"יהיה לך קשה מדי עם הילדים," מחתה בל, כי סבתה אולי היתה חסונה ובריאה, אך היא היתה בת שבעים, ובל חשבה שאסור שסבתה תישא בנטל כזה.


"את למדת באוניברסיטה רחוקה מכאן כדי להימלט מהמצב שאמך יצרה, ואת תכננת לנסוע לעבוד בלונדון מיד בתום הלימודים," הזכירה לה איסה בעיקשות.


"זה העניין בחיים... הם משתנים בלי אזהרה," התחמקה בל באירוניה. "הילדים איבדו את שני הוריהם בתוך חודשיים והם חסרי ביטחון. הדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה שגם אני איעלם."


"ברונו ודונטה לומדים שניהם בפנימייה, כך שהם מחוץ למשוואה, מלבד בחופשות," טענה סבתה, שסירבה לוותר על הוויכוח. "התאומים לומדים בבית-ספר יסודי. רק פרנקו בבית והוא בן שנתיים, ובקרוב יתחיל ללכת לגן –"


זמן קצר אחרי מות אמה חשבה בל מחשבות דומות וחשה אשמה איומה להודות, אפילו בינה לבינה, שהיא מרגישה לכודה בגלל קיומם של אחיה ואחיותיה הקטנים והצורך שלהם בטיפול אוהב תמידי. סבתה, איסה, השמיעה את הצעתה הנדיבה, ובל שמרה אותה כאופציה בירכתי מוחה כי האמינה שזו יכולה להיות אפשרות ממשית. אך זה היה לפני ששקעה בשגרה היומיומית השוחקת של טיפול באחיה ולבסוף הבינה כמה עבודה קשה נדרשת ושהמחשבה שסבתה תתפוס פיקוד היא פנטזיה אנוכית. הנטל יהיה גדול מדי בשביל איסה, כאשר היו ימים שהוא היה גדול מדי אפילו בשביל בל שהיתה בת עשרים ושלוש.


מישהו דפק בקול על הדלת האחורית, ושתי הנשים קפצו בהפתעה. בל פתחה את הדלת בקימוט מצח ונרגעה כשראתה חבר ותיק מחכה על המדרגה. מארק פטרי ובל למדו יחד בבית-הספר, ומארק היה אחד מחברי האמת הבודדים שלה.


"תיכנס," הזמינה את הגבר כהה השיער ודק הגוף הלבוש בג'ינס. "שב. קפה?"


"תודה."


"מה שלומך, מארק?" שאלה איסה בחיוך מזמין.


"אני בסדר גמור. בל היא זו שמדאיגה אותי," הודה מארק בכבדות והעיף בנכדתה של איסה מבט של הערצה גברית בלתי מוסווית. "תראי, אני פשוט אגיד את זה. שמעתי את אבי מדבר בטלפון הבוקר והוא כנראה דיבר עם מישהו ממשפחתו של גייטאנו ראוולי. אני חושב שזה היה הבן הבכור, כריסטו–"


בל התאבנה לשמע השם המוכר והניחה ספל קפה על השולחן בשביל מארק. "למה אתה חושב ככה?"


"כריסטו הוא מנהל העיזבון של גייטאנו, ואבא שלי נשאל על אמא שלך, וכמובן הוא אפילו עוד לא יודע שמרי מתה. אף אחד לא טרח להגיד לו שהיא נפטרה כשהוא ואמא התארחו אצל הדוד שלי באוסטרליה –"


"טוב, אבא שלך ואמא שלי לא היו בדיוק חברי נפש," הזכירה בל למארק גלויות. במהלך השנים היתה עוינות רבה בין מנהל האחוזה, דניאל פטרי, לבין סוכנת הבית של מייהיל, מרי ברופי. "אז למה שמישהו יציין את זה בפניו?"


כריסטו ראוולי, חשבה בל בתרעומת. הבנקאי הנפוח והבן הבכור החתיך שאף פעם לא חייך. במשך השנים היא ערכה באינטרנט חיפושים תכופים על חיי האהבה הסבוכים של גייטאנו, בהתחלה מתוך סקרנות אך בהמשך כדי לגלות את התשובות לשאלות שאמה הבוטחת המסכנה מעולם לא העזה לשאול. היא ידעה על הרעיות, על הבנים ועל הרומנים השערורייתיים והבינה במהרה שגייטאנו היה אדם הרסני ורמאי שהילך קסם על המין הנשי ושהשאיר בעקבותיו רק הרס וחרטות. יתרה מזאת, מכיוון שגייטאנו התחתן רק עם נשים עשירות, לאמה המסכנה לא היה סיכוי להביא אותו אל מזבח חתונה.


"העניין הוא שכנראה משפחתו של ראוולי החליטה שהם רוצים שהילדים שנולדו לגייטאנו עם מרי יאומצו –"


"יאומצו?" קטעה אותו בל, נדהמת בגלוי מהצעה זו שנחתה עליה כרעם ביום בהיר.


"אין ספק שמשפחתו של האיש רוצה להשתיק את כל הסיפור," אמר מארק בהעוויה. "ואיזו דרך טובה יותר יש כדי לטייח הכול? זה ירחיק את הסיפור מהעיתונאים ויקשור את כל הקצוות הרופפים –"


"אבל הם לא קצוות רופפים – הם ילדים עם משפחה ובית!" טענה בל בייאוש. "למען השם, הם צריכים להישאר יחד!"


מארק, שהיה נבוך מההתפרצות הרגשית הזאת, כחכח בגרונו. "את האפוטרופוסית החוקית של הילדים?"


"נו, מי עוד יש?" שאלה בל בהתרסה.


"אבל לא כתוב על נייר רשמי שאת האפוטרופוסית שלהם, נכון?" דחק בה מארק בצער כשעיניה הירוקות הצלולות הורמו אל עיניו בחרדה פתאומית. "תיארתי לעצמי שלא. כדאי שתפני לעורך-דין לגבי המצב שלך בהקדם האפשרי ותגישי בקשה לקחת חסות על הילדים, עם כל הביורוקרטיה הנדרשת... אחרת את עלולה לגלות שלמשפחתו של גייטאנו יש זכות משפטית רבה יותר מאשר לך לקבוע מה יקרה להם."


"אבל זה מגוחך!" התנגדה בל. "לגייטאנו לא היה שום קשר לילדים גם כשהוא היה כאן."


"לא לפי החוק. הוא שילם על הלימודים של הילדים הגדולים יותר, והוא העביר את הבקתה לידי אמך," הזכיר לה מארק עם כל הדקדקנות האופיינית ללימודי המשפטים שלו. "הוא אולי היה אבא מחורבן, אבל הוא כן דאג לדברים החיוניים, מה שאולי יכול לספק לבנים של גייטאנו זכות גדולה משלך לקבוע מה יקרה לילדים מעכשיו."


"אבל גייטאנו השאיר את כל החמישה מחוץ לצוואה שלו," ציינה בל וזקרה את סנטרה בהתרסה.


"זה לא משנה. החוק הוא שקובע," התחמק מארק. "אף אחד לא יכול לקחת מהם את זכותם מלידה."


"אימוץ..." בל צנחה בכבדות בחזרה בכיסאה, עיניה עדיין המומות. "זה רעיון מטורף. הם לא היו מצליחים לנסות לעשות שטות כזאת אם אמי היתה עדיין בחיים!" קראה במרירות. "אף אחד לא היה יכול להגיד שלאמא שלהם אין זכות לקבוע מה יקרה להם."


"הלוואי שמרי היתה מאריכה ימים כדי להתמודד עם כל זה," נאנחה איסה בהסכמה מיוסרת. "אבל אולי בתור הסבתא של הילדים תהיה לי זכות להביע דעה?"


"קשה לי להאמין," התערב מארק. "לפני שעברת לגור כאן אחרי מותה של מרי, הילדים מעולם לא גרו איתך."


"אני יכולה להעמיד פנים שאני אמא..." לחשה פתאום בל.


"להעמיד פנים?" ראשה של איסה פנה לעבר האישה הצעירה יותר באי-אמון. "אל תדברי שטויות, בל."


"למה זה שטויות? כריסטו ראוולי לא יודע שאמא מתה, ואם הוא חושב שהיא עדיין בחיים, לא סביר שהוא ינסה להתערב בהסדרי המגורים שלהם." בל הרימה את ראשה גבוה, משוכנעת בצדקתה.


"אין סיכוי שתוכלי להעמיד פנים שאת אישה בשנות הארבעים שלה!" מחה מארק בצחוק נבוך.


בל התאמצה לחשוב. "אבל אני לא צריכה להיראות כאילו אני בשנות הארבעים שלי... אני צריכה רק להיראות מבוגרת מספיק כדי להיות אם לילד בן חמש-עשרה, ובגיל שבו נשים יולדות בימים אלה אני יכולה בקלות להיות בתחילת שנות השלושים שלי," טענה.


"זה יהיה טירוף לנסות לבצע הטעיה כזאת," אמרה לה סבתה בניסיון לרפות את ידיה. "כריסטו ראוולי בטוח יגלה את האמת."


"איך? מי יספר לו? הוא בן למשפחת ראוולי – הוא לא יסתובב ויציג למקומיים שאלות חטטניות. לא תהיה לו שום סיבה להטיל ספק בזהות שלי. אני אאסוף את השיער שלי, אתאפר בכבדות, זה יעזור –"


"בל... אני יודעת שאת מוכנה לעשות הכול, אבל זו הונאה אדירה," אמר מארק ביובש. "תחשבי על מה שאת אומרת."


דלת המטבח נפתחה ופעוט מוצץ אצבע עם רעמת תלתלים שחורים דידה פנימה. הוא ייצב את עצמו לעומת ירכה המכוסה בג'ינס של בל וטיפס בסרבול אל חיק אחותו. היה ברור לו שהוא יתקבל בברכה. "עייף," אמר לה, המילה מובלעת. "חיבוק..."


בל ערסלה בעדינות את פרנקו, אחיה-למחצה הצעיר ביותר, והוא מיהר לפתל את גופו הקטן החמים והמוצק לעומת גופה. "אני אקח אותו למעלה לישון," לחשה ונעמדה שוב במאמץ משום שהוא היה כבד.


בל השכיבה את פרנקו בעריסתו לצד מיטתה ולרגע עמדה והביטה החוצה מהחלון האחורי שהשקיף על הנוף הציורי של בית מייהיל, אחוזה ג'ורג'יאנית אפורה חיננית שהיתה מוקפת בדונמים של שטחים ירוקים על רקע של יערות האלונים העתיקים. אמה היתה אלמנה, ובל היתה רק בת שמונה כשמרי התחילה לעבוד כסוכנת הבית של גייטאנו ראוולי.


אביה של בל היה שתיין אלים, שנודע בניבולי הפה שלו ובנטייתו להיקלע לתגרות. לילה אחד הוא נדרס על-ידי מכונית כשהיה שיכור ורק מעטים התאבלו על מותו. בל לא היתה אחת מהם. היא היתה מבועתת ממזגו החם המרושע ומאגרופיו האלימים. האם והבת האמינו שהן פותחות בחיים חדשים ומבטיחים כשמרי הפכה לסוכנת הבית במייהיל. אולם למרבה הצער, מרי התאהבה נואשות בבוס החדש שלה, ושמה הטוב נהרס מהרגע שהאח למחצה הראשון של בל, ברונו, נולד.


מישהו כמו כריסטו ראוולי, הרהרה בל במרירות, לא יכול להבין איך חיים אנשים אחרים פחות ממוזלים. כריסטו היה נאה, מבריק ומצליח ביותר. הוא גדל בפקעת זהובה של כסף, בנה של נסיכה איטלקייה עשירה מאוד שנודעה כמארחת חברתית מובילה. אביו החורג היה בנקאי הונגרי, ביתו היה ארמון ונציאני, והוא למד בבית-ספר אקסקלוסיבי שאותו סיים כשהוא עמוס בעיטורים אקדמיים ואתלטיים. לא פלא שכריסטו היה כוכב מצליח מסנוור בכל תחום של חייו. אחרי ככלות הכול, הוא לא חווה מעולם השפלה, התעלמות או לעג, והיא היתה משוכנעת שהוא מעולם לא נדרש להתנצל על זהות הוריו.


מצד שני, ברונו היה רק בן שלוש-עשרה כשגייטאנו האשים את בנו לראשונה שהוא הומו, משום שזו היתה הדרך היחידה של גייטאנו לפרש את הרצון הבוער של ברונו להפוך לאמן. אחיה הקטן של בל היה הרוס לשמע ההאשמה ההרסנית הזאת מצד האב שאותו רצה נואשות להרשים. אומללותו הגוברת בבית-הספר, שם סבל מהצקות, הסתיימה בניסיון התאבדות. בל עדיין הצטמררה משום שהיתה כה קרובה לאבד את אחיה הקטן לתמיד. ברונו היה זקוק למשפחתו לשם תמיכה. ברונו, בדיוק כמו אחיו, היה זקוק לאהבה ולמחויבות כדי לצמוח למבוגר מסופק שמסוגל להסתדר בחיים. אין דבר שבל לא היתה עושה כדי להבטיח שאחיה יישארו מאושרים ומאוחדים.


מארק סיים למסור את אזהרתו, והוא בדיוק עמד לעזוב כשהיא חזרה למטה.


"אני אתחיל להכין את ארוחת הערב," הכריזה סבתה של בל.


"את לא באמת מתכוונת לנסות להעמיד פנים שאת מרי, נכון?" שאל מארק בפתח.


בל יישרה את כתפיה הדקות. "אם זה מה שיידרש כדי להחזיק את המשפחה יחד, אני אעשה את זה בן רגע!"


אור הערב דעך במהירות כשמכוניתו של כריסטו פנתה לבסוף אל שביל הגישה הארוך המוביל אל מייהיל.


הוא מעולם לא ביקר בעבר במקום המסתור האירי של גייטאנו משום שגייטאנו מעולם לא הזמין מישהו מקרובי משפחתו לבקר אותו שם וגם לא מישהו אחר. אביו מעולם לא טרח לתחזק מערכות יחסים, וברגע שהוא השתעמם, הוא עבר לרעות בשדות ירוקים יותר ומחק את כל קשרי העבר.


אישה שכלב קטן רץ לרגליה חצתה את המדשאה הקדמית הרחבה. כריסטו קימט את מצחו; הוא לא אהב מסיגי גבול. אך מקץ רגע הוא לטש עיניים בענן של תלתלים בוהקים שריחף לאחור מפנים מדהימות בצורת לב, ושם לב שחולצתה הרפוייה התעופפה ברוח ומסגרה את שדיה המלאים השופעים וחלקיק של בטן שטוחה חיוורת, חושפת את מכנסי הג'ינס הקצרים שחבקו את אחוריה והדגישו את רגליה החטובות והארוכות מאוד. היא עצרה את נשימתו, והדופק במפשעתו הגיב בהתלהבות משתוללת. הוא חרק שיניים וניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה בילה עם אישה, וכשלא הצליח להיזכר, האשים בכך את ריגושו הפתאומי. במציאות, כריסטו תמיד בחר בעבודה על פני סקס, כי העבודה אתגרה ודרבנה אותו, בעוד שסקס היה בעיניו אימון שמטרתו רק להפיג מתחים.


הוא פתח במפתח את דלת העץ המסיבית ודילג מעל ערימה של מכתבים סגורים כדי להיכנס אל אולם הכניסה הגדול שאריחיו שחורים ולבנים. המאבטחים שלו, רייף וג'ון, חלפו על פניו. "אנחנו נבדוק את הבית."


שכבת אבק דקיקה כיסתה את הרהיטים שבטווח ראייתו, וכריסטו לא הופתע כשרייף דיווח שהבית ריק. מצד שני, למה בדיוק הוא ציפה? לגלות שמרי ברופי וחמשת ילדיה מתגוררים בבית? כן, זה בדיוק מה שהוא ציפה לגלות, וזו הסיבה שהוא השתמש במפתחות שלו כדי להדגיש את העובדה שיש לו זכות כניסה. הוא פסע בחדרים השקטים ולבסוף מצא את עצמו במטבח. המקרר הריק עמד פתוח לרווחה, וקול של ברז מטפטף נשמע. פיו הנאה השתפל כשהבחין בטלפון שעל הקיר. אחד המקשים סומן כ"משק בית". הוא הרים את הטלפון ולחץ על הלחצן בכוח רגוז.


"כן?" הגיב קול נשי נטול גוף כשהוא כמעט איבד תקווה לזכות למענה.


"זה כריסטו ראוולי. אני בבית עכשיו. למה הוא לא הוכן להגעתי?" דרש לדעת בקוצר רוח.


מעבר לטלפון נדרכה בל לשמע הטון המהדהד מקוצר רוח של הקול העמוק והקודר, ועיניה הירוקות נצצו פתאום באור מסוכן כמו אזמרגדים באש. "אולי זה בגלל שהמשכורת של סוכנת הבית נפסקה ביום שבו המסוק של מר ראוולי התרסק?"


כריסטו לא היה רגיל לתשובות מתחכמות ופיו החושני הרחב התקשה. "אני לא נתתי הוראה כזאת."


"טוב, זה לא באמת משנה עכשיו, נכון? למרבה הצער, אף אחד לא עובד בחינם," אמרה לו בל ביובש.


כריסטו כבש קללה. הוא היה עייף ורעב ולא היה לו מצב רוח להתנצחות. "אני מבין שאת סוכנת הבית?"


זה היה רגע האמת, קלטה בל, ולשבריר שנייה היא היססה. תמונה של אחיה המשוכנים בבית-יתומים במדרון החלקלק המוביל לאומנה לפתה את בטנה ועוררה בה בחילה. "אה... כן," אמרה בקול מתוח.


"אז תזיזי את עצמך לבית ותבצעי את עבודתך. אני יכול להבטיח לך שתקבלי שכר נאה עבור זמנך," הודיע לה כריסטו בקשיחות. "אני צריך אוכל ומצעים –"


"יש כמה חנויות בכפר. בוודאי חלפת על פניהן בדרך לבית," מחתה בל.


"אני אשמח לשלם לך כדי שתבצעי את המטלות האלה בשבילי," התחמק כריסטו חלקלקות לפני שהחזיר את הטלפון אל הקיר ותהה אם זה צעד חכם להחזיר סוכנת בית חצופה לתפקידה הקודם. הוא פטר את העניין ממוחו אחרי שהזכיר לעצמו שהוא מתכנן להישאר שם רק ימים ספורים כדי לארגן את מכירת הבית. סוכנת הבית תהיה מקור מועיל למידע מקומי, הרהר.


לאחר השיחה היתה בל במצב רוח הרבה יותר נרגש. אחרי הכול, זה עכשיו או לעולם לא. היא לא יכולה להציג את עצמה כבתה של מרי ואז לשנות את דעתה. או שהיא תעמיד פנים שהיא אמה, או שהיא תיגש למייהיל ותגיד לכריסטו ראוולי שסוכנת הבית/המאהבת לשעבר של אביו מתה. אך כשחשבה על התועלת שאולי תביא לילדים אם תעמיד פנים שהיא אמם, ספקותיה התנדפו והיא נחפזה למעלה ותהתה בקדחתנות מהי הדרך הטובה ביותר לבגר את הופעתה.


הדבר הראשון שעשתה היה לפשוט את מכנסיה הקצרים ואת חולצתה. אחרי שפשפשה במלתחה שלה, היא מצאה חצאית נמתחת קצרה וחולצת טי ארוכה. אמה מעולם לא נעלה נעלים שטוחות או לבשה ג'ינס, ולבל היתה רק חצאית אחת. בל דבקה בהרגלים של מרי ברופי כאילו הם יתגלו כקמע למזל טוב, והיא נעלה נעלי עקב גבוהות והתלבשה בחיפזון. לאחר מכן ניגשה לחדר הרחצה, הסיטה את שערה לאחור והעוותה פנים אל עורה החיוור כחרסינה, שתכופות היא חשדה שגרם לה להיראות אפילו צעירה משנותיה. בוודאי אם היא תאסוף את שערה ותפריז באיפור, היא תיראה מבוגרת יותר. גבותיה התחברו כשנזכרה באיפור העיניים המעושן שחברה שכנעה אותה לנסות כשיצאו לבלות ערב אחד, והיא חפרה עמוק בתיק האיפור שלה אחר הציוד הדרוש.


היא התמרחה בנדיבות בצלליות השונות, טשטשה את הגבולות בקצה אצבעה והוסיפה המון אייליינר. טוב, היא בהחלט נראתה אחרת, הודתה באי-נוחות כשהשתמשה במסקרה לפני שהוסיפה סומק ללחייה והבליטה את פיה בגלוס ורוד בוהק.


"התכוונתי לקרוא לך לארוחת הערב..." איסה קלי קפאה במסדרון הזעיר ולטשה עיניים בנכדתה שירדה במדרגות. "לאן את הולכת ככה?"


בל התאבנה. "למה? אני נראית מוזר?"


"טוב, אם תתכופפי, סביר להניח שתהיה לי תצפית על התחתונים שלך," העירה איסה בהסתייגות.


שתיקה מביכה השתרררה, שתיקה שנקטעה בתוך שניות ברעש של פתיחת הדלת האחורית וסגירתה. קולות ילדים שמורמים בוויכוח צווחני הפרו את הדממה וילד וילדה כהי שיער בני שמונה נכנסו בסערה כשהם עדיין מטיחים זה בזה עלבונות.


"אם לא תפסיקו לריב, אתם תלכו לישון מוקדם הלילה," הזהירה בל את התאומים, פייטרו ולוצ'יה.


התאומים סגרו את פיותיהם, הרכינו את ראשיהם הסתורים וחלפו במרוצה במדרגות על פני אחותם הגדולה.


"עכשיו את יכולה להגיד לי למה את לובשת חצאית," לחצה איסה על בל.


"כריסטו ראוולי התקשר... הוא זקוק לסוכנת בית." בל הסבירה במהירות מה נאמר בשיחת הטלפון. "אני צריכה להיראות מבוגרת לפחות בעשר שנים מגילי."


כשבל דיברה, איסה בחנה אותה בחרדה. "את לא יכולה להעמיד פנים שאת מרי... זה רעיון מטורף. בחיים לא תצליחי."


בל זקרה את סנטרה. "אבל שווה לנסות אם כך כריסטו ראוולי ייאלץ להקשיב למה שיש לי לומר. מסתבר שהוא לא יודע כלום על אמא. אני לא חושבת שהוא מבין בכלל שהיא היתה סוכנת הבית של אביו."


"קשה לי להאמין שהוא לא יודע על זה כלום," טענה איסה בהרהור. "זה יכול להיות מהלך פיקחי. מטבע הדברים הוא ירצה לפגוש את אמם של הילדים בהקדם האפשרי. אבל אני לא רוצה שתלכי לשם כדי לכרכר סביב האיש, לערוך לו קניות, לבשל לו ולהציע את מיטתו, במיוחד כשאת לבושה ככה!"


"מה רע בלבוש שלי?"


"זה עלול ליצור אצל האיש רושם מוטעה."


"קשה לי מאוד להאמין לזה," הגיבה בל והחליקה בקפידה את החצאית הנמתחת על ירכיה הדקות. "למיטב ידיעתי, הוא לא חולה מין כמו אבא שלו."


איסה חשקה את שפתיה. "זאת הערה כל-כך מזלזלת, בל."


"זו עובדה, לא שמועה נבזית."


"גייטאנו היה אביהם של הילדים. הוא אולי לא היה אב מי יודע מה, אבל עדיין אסור לך לדבר עליו ככה כשהילדים עלולים לשמוע אותך," נזפה בה סבתה בתקיפות.


בל האדימה במבוכה כי ידעה שיש אמת בטענה של סבתה. "אני יכולה לשאול את המכונית שלך, סבתא?"


"כן, כמובן." איסה קלטה באיחור שבל הצליחה להסיט את הדאגה שלה מהתרמית שתכננה להנחית על כריסטו ראוולי, והיא הניחה יד עוצרת על דלת הכניסה לפני שבל יכלה לפתוח אותה. "תחשבי על מה שאת עומדת לעשות, בל. ברגע שתנסי להוליך את האיש הזה שולל, לא תהיה דרך חזרה, ולאיש תהיה זכות מלאה לכעוס מאוד על כולנו כשהוא יגלה את האמת... דבר שבסופו של דבר מוכרח לקרות," טענה בחשש.


"כריסטו הוא בן למשפחת ראוולי, סבתא... פיקח, ערמומי וחסר מצפון. אני זקוקה ליתרון כדי להתמודד איתו, והדרך היחידה שלי להשיג את היתרון הזה היא להעמיד פנים שאני אמא."