1


השם התנוסס לפניו, ובמושב האחורי של הלימוזינה נדרך גופו החזק של לוק. הוא ידע מה עליו לעשות. להתעלם מזה. להמשיך בנסיעה בלי מבט לאחור. לשכוח מהעבר ולהשלים עם העתיד שמחכה לו. אך הקול האפל של מצפונו נשכח כשהוא רכן לפנים לדבר עם הנהג שלו, כי לפעמים הסקרנות היתה חזקה מכדי שיתעלמו ממנה.


"תעצור את המכונית," הורה בקשיחות.


המכונית עצרה ברחוב השקט של בלגרביה בלונדון, רחוב מלא במסעדות יוצאות דופן ובחנויות מעוצבות בטוב טעם. אך רק אחת מהן צדה את עינו – דבר שהיה מפתיע, מפני שלוצ'אנו לא היה אדם שראה בקניות תחביב. הוא לא היה צריך. אפילו התכשיטים היקרים שנקנו בדיסקרטיות כמזכרות ניחומים למאהבות זנוחות נרכשנו בשמו על-ידי אחד מהעובדים הרבים שלו.


אך כבר תקופה ארוכה לא היו שום רכישות של תכשיטים ושום מאהבות שבורות לב לפייס. הוא קיבל על עצמו להתנזר שנתיים ממין – לא ממש בשמחה, אלא מפני שהבין שזה משהו שעליו לעשות. והוא עמד באתגר. פיו התקשח ממשחק המילים הלא מכוון. הוא תיעל את האנרגיות הרבות שלו לעבודתו. הוא התיש את גופו הקשה עם כושר. מוחו היה צלול, חזק וממוקד – אולם הוא תהה איפה הריכוז שלו כעת כשקרא את שתי המילים שרצו באותיות מהודרות מעל החנות שמעבר לכביש.


ליסה ביילי.


הוא הרגיש את הפעימה הפתאומית במפשעתו כששמה לחש לו בזיכרונו כפי שקולה הרך לחש פעם הפצרות בהולות באוזנו כשננעץ עמוק בתוכה. ליסה ביילי. המאהבת הכי לוהטת שהיתה לו אי פעם. המעצבת המוכשרת עם המבט היציב. המפתה בעלת השיער הגולש והקימורים הנפלאים.


והאישה היחידה שהעיפה אותו ממיטתה.


לוק התנועע במושבו ברגע לא אופייני של הססנות משום שלמאהבות לשעבר היה פוטנציאל להיות מסובכות – וסיבוכים לא היו דרושים לו כרגע. הוא צריך להקיש על הזכוכית ולומר לנהג שלו להמשיך לנסוע. להמשיך בדרכו לשגרירות ולהתמודד עם כל הבירורים של הרגע האחרון לפני שיחזור לביתו באי אחרי החתונה. הוא חשב על מה שמחכה לו במרדוביה, וקיפאון פתאומי ירד עליו. היתה לו חובה למלא, או נטל לשאת. תלוי בנקודת ההסתכלות, והוא העדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה במקום על החצי הריק – מי יכול להאשים אותו?


מבטו חזר אל חזית החנות, וזה היה הרגע שבו ראה אותה חוצה את אולם התצוגה. הלמות ליבו התגברה כשהבחין במפל תלתליה. היא פנתה קלות – מציגה את תפיחת שדיה המרהיבים. תאווה נשלחה בחץ חד אל מפשעתו ונותרה שם.


ליסה ביילי.


עיניו הצטמצמו. היה משונה לראות אותה כאן בחלק היוקרתי הזה של העיר – הרחק מהאזור האופנתי העכשווי יותר בלונדון שבו דרכיהם הצטלבו לראשונה, בסטודיו הזעיר שבו עיצבה את בגדיה.


הוא אמר לעצמו שזה לא משנה למה היא כאן, כי לא אכפת לו. עם זאת, הוא היה זה שהורה לנהג שלו לבחור במסלול הזה, נכון? והכול מפני ששמע איזו אישה מזכירה את שמה וגילה שליסה ביילי התקדמה בחיים. לשונו השתרבבה החוצה על שפתיים שיָבשו פתאום. מה כבר יקרה אם יקפוץ ויגיד שלום, לזכר ימים עברו? האם זה לא מה שמאהבים לשעבר עושים? והאם זה לא ישכנע אותו – כאילו הוא נזקק לשכנוע – שהוא התגבר עליה?


"תחכה בהמשך הרחוב," אמר לנהג שלו ופתח את הדלת בעצמו כדי לצאת אל המדרכה. במרחק מטרים דיסקרטיים ספורים עצרה מכונית נוספת עם שומרי הראש שלו, אך לוק שלח אליהם סימן כמעט בלתי מורגש כדי להבהיר להם לשמור על מרחק.


השמש של אוגוסט קפחה על ראשו, ולא היתה שום לחישת רוח בעלי העצים בכיכר הקרובה, למרות העובדה שהשעה חמש הלכה והתקרבה. העיר נלכדה בגל חום כה עז, עד שבמבזקי החדשות הציגו סרטונים של אנשים שטיגנו ביצים על המדרכה והשתרעו פרקדן בפארקים העירוניים במצבי עירום שונים. לוק השתוקק לחזור לקרירות הממוזגת של הארמון שלו במרדוביה. שם יונים לבנות המו בגנים המפורסמים וניחוח הוורדים היה מתוק הרבה יותר מאדי התנועה המחניקים שאפפו אותו כאן בעיר. אלמלא מסיבת החתונה של קונאל דוולין בסוף השבוע הזה, אולי הוא היה מקדים את טיסתו. חוזר הביתה כדי לאמץ את עתידו החדש – דבר שהוא התכוון לעשות במלוא המסירות.


הוא פתח בדחיפה את דלת החנות ושם היא היתה, שפופה לצד מתלה שמלות כשמחט בידה וסרט-מידה מקיף את צווארה – כפי שרופא אולי היה נושא מסכת.


"שלום, ליסה," אמר ולשונו התעקלה סביב המילים כפי שהתעקלה פעם סביב שדיה הרכים.


ליסה נשאה את מבטה וצמצמה את עיניה לעומת האור. בהתחלה היא לא זיהתה אותו, אולי מפני שהוא היה האדם האחרון שציפתה לראות, או אולי משום שהיא היתה עייפה וזה היה סופו של יום ארוך. יום חם בשלהי אוגוסט, כשרוב האנשים היו בחופש והעיר היתה מוצפת בתיירים שלא באמת רצו לקנות בגדים מהסוג שהיא מכרה.


היא הרגישה את התכווצות התקווה הנוסקת כשפעמון הדלת השמיע את צלצולו הקטן המתכתי ודמות גבוהה חסמה לרגע את שמש הקיץ המסנוורת כשהאיש נכנס לחנות. היא היתה אמורה לסגור בקרוב – אבל מה זה משנה? אם מדובר בלקוח, מבחינתה הוא יכול להישאר עד חצות! היא תדליק את החיוך הכי טוב שלה ותשכנע אותו לקנות לאשתו מלא שמלות משי. כשהוא התקרב אליה, התעורר בה רושם של כוח וחושניות, והיא ניסתה להרחיק את הציניות מחיוכה כשחלפה בדעתה המחשבה שגבר כמוהו צפוי יותר לקנות שמלה לפילגש מאשר לאשתו.


אך אז הוא אמר את שמה והיא התאבנה, משום שלאף אחד לא היה מבטא כמו שלו. היא הרגישה את הכיווץ המכאיב של ליבה ואת שטף החום הפתאומי שזרם אל שדיה. המחט שהחזיקה נפלה על השטיח והיא מצאה את עצמה חושבת במעורפל שמעולם לא נפלה לה מחט. אך מקץ רגע המחשבה התפוגגה והמחשבה היחידה שנותרה במוחה היתה שלוק עומד בחנות שלה. שמו המלא היה הנסיך לוצ'אנו גבריאל לאונידס – ראש בית סורנזו המלכותי העתיק והשליט של נסיכות מרדוביה.


אך לליסה לא היה אכפת שהוא נסיך. היא הכירה אותו פשוט כלוק. האיש שהפלא ופלא הפך למאהב שלה. שהציג לפניה את האושר הגופני ולימד אותה שאין לו גבולות. הוא גרם לה להרגיש דברים שהיא לא האמינה שהיא מסוגלת להרגיש. דברים שהיא לא רצתה להרגיש למען האמת – כי יחד עם התשוקה הגיע הפחד. פחד מפני פגיעה. פחד מפני האכזבה והבגידה שנשים חוו תכופות – וזה הפחיד אותה. הוא אמר לה שהוא לא מחפש אהבה או מחויבות וזה התאים לה, עד שהוא התחיל להיות יקר לה.


היא עשתה את מיטב המאמצים להסתיר את רגשותיה הגוברים והצליחה, עד ליום שבו התחוור לה שהיא במאבק אבוד נגד ליבה. וזה היה הרגע שבו השכל הישר שלה התערב והיא נרתעה ממנו – כמו מישהו שמרים מחבת ומגלה שהידית חמה מדי. לא היה לה קל להגיד לו שזה נגמר – וגם לילות הנדודים שלאחר מכן לא היו קלים. אבל זה היה עדיף על פני שיברון לב, והיא לא התחרטה לרגע על החלטתה. כי גברים כמו לוק היו מסוכנים – זה היה חלק מהדי.אן.איי. שלהם.


מבטה רפרף עליו והיא מיד נעשתה מודעת לסקס-אפיל העוצמתי שהקיף אותו כמו הילה. שערו השחור היה קצר מכפי שזכרה, אך עיניו היו כחולות כשהיו. אותו כחול ספיר בוהק – מזמין כמו בריכת שחייה ביום חם. עיניים שפשוט רצית לצלול לתוכן.


הוא נראה מטופח כהרגלו. חליפתו האיטלקית הנאה היתה נטולת קמט וחולצת המשי שלו היתה פתוחה בצוואר וחשפה משולש מגרה של עור משיי. ליסה הצטערה שהרגישה חום ואי-נוחות כאלו. שלא היתה לה הזדמנות לסרק את תלתליה הסוררים או למרוח קצת שפתון על שפתיים שהרגישו פתאום צחיחות.


"לוק," אמרה, והשם נשמע כה נכון, אף שחלפו שנתיים מאז אמרה אותו. שנתיים ארוכות מאז נשפה אותו בהנאה כשהוא מילא אותה וגופה התנפץ בעוד אורגזמה חסרת אונים סביב חדירתו החזקה. "אתה..." היא בלעה את רוקה. "אתה האדם האחרון שציפיתי לראות."


הוא סגר אחריו את דלת החנות וליסה העיפה מבט מעבר לכתפו ותהתה איפה שומרי הראש שלו. מן הסתם אורבים מחוץ לטווח ראייה. מנסים להתמזג בסביבה היוקרתית באמצעות התבוננות בחלונות או הסתתרות בצללים הכהים של פתח חנות כשפיקחו על מי שמתקרב לבוס המלכותי שלהם. ואז היא ראתה שתי מכוניות שחורות נמוכות, שחלונותיהן כהים, חונות בהמשך הכביש, והיא נזכרה בפרוטוקול שנוגע לאיש הכריזמטי הזה.


"כן?" שאל רכות.


קולו היה קטיפה ופלדה, וליסה הרגישה שטף של תשוקה שעורר בה קוצר נשימה פתאומי. פטמותיה התקשו ועורה נמתח לעומת חזיית התחרה שלה. היא הרגישה את זרם החום הפתאומי אל איבר מינה. וזה לא היה הוגן. איך הוא הצליח לעורר בה תגובה כזאת באמצעות מבט יחיד?


אז תשמרי על קור רוח. תתנהגי כאילו הוא לקוח. אולי הוא היה לקוח – להוט להזמין את אחת משמלות המשי שלה לאחת מחברותיו הרבות מספור. אחרי ככלות הכול, האם לא כך הכירה אותו, כשהוא נכנס לחדר העבודה שלה בקרבת שוק בורו ולא היה לה מושג מי הוא? העיצובים שלה בדיוק התחילו לזכות בהצלחה – בעיקר מפה לאוזן ובזכות דוגמנית שלבשה את אחת השמלות שלה להקרנת בכורה של סרט. כל מיני אנשים התחילו לבוא לראות אותה, כך שזה לא היה מפתיע כל-כך לראות את הגבר המרשים, שחור-השיער, עם דוגמנית בלונדינית יפהפייה על זרועו.


היא זכרה איך הבלונדינית ניסתה להסב את תשומת ליבו אל אחת משמלות הקרם הרקומות שליסה עיצבה באותו הזמן ושנשים לבשו לעתים כשמלות כלה. וליסה זכרה שנשאה את מבטה והבחינה בהעוויה קלה על פניו של לוק. איכשהו היא הבינה שכוונות הנישואים של נשים לא היו זרות לו, ועיניהם נפגשו ברגע של שותפות לא רצונית, עד שהיא הסבה את מבטה, נבוכה ומבולבלת מעט.


אך משהו קרה באותו שבריר שנייה של תקשורת אילמת. משהו שהיא לא יכלה לגמרי להבין. הוא זרק את הבלונדינית זמן קצר לאחר מכן ופתח במצור על ליסה – בסערה של מחוות אקסטרווגנטיות ונחישות להכניס אותה למיטתו. הוא מיקד בה את כל הכוח הבוער הזה, ובהתחלה היא חשבה שהיא חולמת – במיוחד כשגילתה שהוא נסיך. אך היא לא חלמה. הפרחים המדהימים שהחלו להגיע מדי יום לבית המלאכה שלה העידו על עושרו ועל כוונותיו. ליסה ניסתה לתעב אותו – כי ידעה שאין לה מקום לצד מישהו כמוהו. אך מסתבר שהוא לא באמת רצה אותה לצדו – הוא רק רצה אותה מתפתלת מתחתיו, או מעליו, או דחוקה אל הקיר, ובסוף היא נכנעה. מובן שהיא נכנעה. ספק אם אישה כלשהי היתה מצליחה לעמוד בפני המשיכה העזה של הנסיך הים-תיכוני.


הם יצאו – אם אפשר לקרוא לזה כך – שישה שבועות. שבועות שחלפו בטשטוש של חושניות. הוא אף פעם לא יצא איתה לאחד האירועים הנוצצים שהוצגו על כרטיסי ההזמנה הנוקשים שנערמו על אח השיש בביתו המפואר, שבו ביקרה רק פעם אחת, תחת מעטה החשכה. הוא לא שש לבלות במקום שבו לא היתה מיטה בהישג יד, אך לליסה לא היה אכפת. כי באותם שבועות היא למדה את כל מה שהוא ידע על סקס, והידע שלו היה נרחב. היא מעולם לא חוותה דבר כזה – לא לפני, ובוודאי לא אחרי.


הזיכרון התבהר כשהיא הבינה שהוא עומד בחנות שלה ועדיין מקרין אותה גבריות מושכת שעוררה בה רצון לגשת אליו ולנשק אותו. והיא לא יכלה להרשות לעצמה לחשוב ככה.


"אז סתם עברת בסביבה?" שאלה בנימוס כשהתכופפה והרימה את המחט שהפילה.


"טוב, לא בדיוק," אמר. "שמעתי בעקיפין שעברת מקום וסיקרן אותי לראות איך התקדמת. נראה שעשית דרך ארוכה." עיניו נצצו כשהביט סביב. "זה שינוי נסיבות מרשים, ליסה."


היא חייכה. "אני יודעת."


"אז איך הפכת ממעצבת שיקית לחלק מהממסד?"


ליסה שמרה על הבעת פנים ניטרלית כשפגשה במבטו הסקרני, ועל אף שלא היתה חייבת לו שום הסברים, היא בכל זאת מצאה את עצמה מספקת לו הסבר. הוא קרוב לוודאי לא יעזוב עד שהיא תספר לו והיא רצתה שהוא יעזוב, כי הוא עורר בה אי-נוחות כשעמד שם והשתלט על החנות הקטנה שלה. "מכרתי בגדים באינטרנט ודרך בית המלאכה שלי – אבל זה היה רחוק ממרכז העיר מכדי לקסום לנשים שקונות את הבגדים שלי."


"ו...?"


היא משכה בכתפיה. "ואז, כשצצה ההזדמנות לחכור חנות באזור הזה, קפצתי עליה." זו היתה החלטה גרועה כמובן, אף שלקח לה זמן להבין את זה. היא לא ידעה שאסור לחתום על חוזה שכירות יקר אם אתה לא בטוח שתוכל לעמוד בהוצאות, והיא בחרה בפטרון תומך שלא ידע הרבה על תעשיית האופנה. אך היא נישאה ונסחפה על גל התשואות שקיבלו השמלות שלה, והיא היתה זקוקה לפרויקט חדש שימלא את החלל שנותר בליבה אחרי עזיבתו של לוק. ואז כשאחותה הכריזה שצפוי להיוולד לה תינוק, הרצון של ליסה להגדיל את הכנסתה הפך ממהלך קרייריסטי מנפח אגו להכרח...


הוא סקר במבטו את החנות. "הצלחת יפה," העיר.


"כן. יפה מאוד." השקר החליק בקלילות מתורגלת על לשונה, אך ההצדקה שלה היתה שהיא בסך הכול מגנה על עצמה, אף שלא היה לה ברור כל-כך ממה. חוץ מזה, כולם יודעים שאם אדם מפאר את עצמו, יש סיכוי שאנשים יתחילו להאמין בו. "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך?" היא הפנתה אליו את חיוכה המסנוור ביותר. "אתה רוצה לקנות שמלה?"


"לא, אני לא רוצה לקנות שמלה."


"אוה?" היא הרגישה את פעימת ליבה הלא סדירה. "אז?"


הוא חייך חיוך מנצנץ. "למה אני כאן?"


"נו, כן."


באמת למה? לוק התבונן בה. כדי להוכיח שאין לה משמעות מבחינתו? שהיא סתם איזו פתיינית סתורת-שיער שגרמה לו להתלהט ולהיות מיוחם – לפני שגירשה אותו.


אבל האם לא זה מה שעצבן אותו, אפילו עכשיו? שהיא עזבה בלי מבט נוסף, למרות הציפייה שלו שהיא תחזור אליו בזחילה כדי להגיד לו שעשתה את טעות חייה. גאוותו נפגעה כפי שמעולם לא נפגעה קודם, כי אף אישה מעולם לא דחתה אותו, ואי-האמון שלו הפך במהירות לתסכול. עם ליסה הוא הרגיש כמו גבר שהגלידה שלו נלקחה ממנו כשחצי מהגביע עדיין מלא.


כשמבטו שוטט עליה, הייחודיות של הופעתה הלמה בקרביו. הוא יצא עם כמה מהנשים הנחשקות ביותר בעולם – נשים יפהפיות שרגליהן הארוכות האינסופיות העניקו לו את הגובה שהוא העדיף בבנות-זוגו למיטה. אבל ליסה לא היתה גבוהה. היא היתה קטנטונת, עם שדיים מלאים נהדרים שמשכו אליהם עיני גברים בכל בגד שלבשה, למרות כל ניסיונותיה להסתיר אותם. היא לא היתה אף אחד מהדברים שלרוב אהב, ועם זאת היה בה משהו שהוא לא הצליח לעמוד בפניו, והוא לא עדיין לא הצליח להבין מה היה הדבר הזה.


היום היא לבשה שמלת משי פשוטה בעיצובה שלה. הצבע הירוק הדגיש את הזהוב-ירוק המיוחד של עיניה, והשמלה הסתיימה בדיוק מעל ברכיה החשופות. שערה הארוך המתולתל היה מוחזק בצדדים בסיכות קליפס בדוגמת שריון צב, כביכול בניסיון לאלף את התלתלים המקורזלים. אולם שום אילוף לא יכול היה להסתיר את גולת הכותרת שלה – צבע שיער קרמלי עשיר ומבריק שתמיד הזכיר לו קליפות אגוזי לוז. קנוקנת שיער בוהקת חמקה מהסיכות ונחה לעומת עורה החלק.


אך פתאום הוא הבחין בדבר מה נוסף. בצללים הכהים שמתחת לעיניה ובכיווץ הרפה של שפתיה. היא נראתה כמו אישה שלא ישנה מספיק ודואגת יותר מדי.


למה?


הוא פגש בשאלה שבעיניה. "אני מגיע לעתים קרובות לחלק הזה של העיר, וזה נראה לי מטורף לא להיכנס להגיד שלום."


"אז עכשיו עשית את זה."


"עכשיו עשיתי את זה," הסכים ומוחו לקח אותו לכיוון מסוכן יותר. הוא מצא את עצמו נזכר במרקם המשיי של ירכיה, ואיך הוא שירך עליהן נשיקות איטיות. בסומק הוורדרד שהתפשט על שדיה כשנרעדה באורגזמה. והוא תהה מדוע הוא מענה את עצמו בזיכרונות שמעוררים את היצר המיני שלו ומקשים עליו לחשוב בהיגיון.


פיו התקשה. במהרה חייו יתקדמו במסלול צפוי שהיה בלתי נמנע למי שנולד עם דם מלכותי. ועם זאת, שריד כלשהו של האיש שהוא לעולם לא יהיה קרא לו כעת בקולה של בת-ים – ושמה של בת-הים הזאת היה ליסה ביילי. כי היא היתה אישה שסיפקה אותו כמעט בכל מישור. שמעולם לא כפתה עליו את רצונה או באה אליו בדרישות כפי שנשים כה רבות ניסו לעשות. האם זו הסיבה שהסקס היה מדהים כל-כך – משום שהיא גרמה לו להרגיש כה משוחרר?


ופתאום הרעב שכפה על עצמו בשתי שנות ההתנזרות שלו כירסם בחושיו. תיאבון שהוכחש במשך זמן כה רב איים כעת להכניע אותו, והוא לא הרגיש רצון לעצור אותו. איזה נזק ייגרם ממפגש מתוק אחרון לפני שהוא יאמץ את חייו החדשים ואת כל האחריות הנלוות? האם זה יפטור אותו מהזיכרון הבלתי מרפה של האישה הזאת אחת ולתמיד?


"הגעתי עכשיו מארצות-הברית ואני כאן למסיבה שתיערך בסוף השבוע," אמר. "וביום שני אני טס למרדוביה."


"כל זה מרתק מאוד, לוק," העירה ביובש. "אבל אני לא מבינה איך זה קשור אליי."


לוק צחק קצרות, כי איש מעולם לא דיבר איתו בכנות כמו ליסה, וגם לא התייחס אליו בישירות כזאת. והאם זה לא אחד מהדברים שתמיד הקסימו אותו אצלה – שהיא היתה כל-כך חידתית? שום רגש דרמתי לא עלה על פניה החיוורות. תווי פניה היו קרירים כאילו פוסלו משיש. הפעם היחידה שההבעה השלווה הזאת התערערה היתה כשהוא עשה איתה אהבה. רק אז חומות ההגנה שלה התמוססו. הוא אהב לגרום לה לצרוח ולזעוק את שמו. הוא אהב לשמוע אותה משתנקת כשננעץ בה עמוק.


הוא חייך כעת ונהנה מהרטט המיני ביניהם. "וחשבתי אולי לבקש ממך טובה," אמר.


"ממני?"


"טוב, אנחנו חברים ותיקים, נכון?" הוא ראה את אישוניה מתרחבים בהפתעה ותהה איך היא תגיב אם יאמר לה ישירות את המחשבה שמוחו השתעשע בה.


אני רוצה לעשות איתך סקס פעם אחת אחרונה כדי שאוכל לשכוח ממך. אני רוצה להצמיד את השפתיים שלי לפטמות הנפלאות האלו וללקק אותן עד שתתפתלי. אני רוצה לכוון את עצמי לתוך החום ההדוק שלך ולדהור עלייך עד שכל התשוקה שלי תתרוקן.


הדופק שלו הלם בקול באוזניו. "ולא בשביל זה יש חברים ותיקים – כדי לבקש אחד מהשני טובות?" מלמל.


"אני משערת שכן," אמרה בקול מהוסס, כאילו התקשתה לקשר בין מערכת היחסים שלהם למילה חברות.


"אני זקוק לבת-זוג," הסביר. "מישהי שתבוא איתי לחתונה מפוארת. לא לטקס עצמו – כי מאלה אני שומר מרחק ככל האפשר – אלא לקבלת הפנים שתיערך לאחר מכן."


עכשיו הוא זכה לתגובה.


"נו, בחייך, לוק," אמרה בשקט. "אתה צריך בת-זוג? דווקא אתה מכל האנשים? אני לא מאמינה שאתה חוזר למאהבת ישנה כשיש בוודאי כל-כך הרבה חדשות שם בחוץ. נשים בטח עומדות בתור ארוך כדי לצאת איתך – אלא אם כן משהו השתנה בקיצוניות ועברת שינוי אישיות מוחלט."


הוא השיב לה בחיוך ותהה מה היא היתה אומרת אילו ידעה את האמת. "אני לא יכול להכחיש שיש לא מעט נשים שישמחו להתלוות אליי," אמר. "אבל אף אחת מהן לא מפתה אותי מספיק כדי שאקח אותה."


"אז למה שלא תלך לבד?"


"לרוע המזל, זה לא כל-כך פשוט." הוא העיף מבט דרך החלון, שם יכול היה לראות את הצורות המוצללות של שומרי ראשו עומדות לצד אחת הלימוזינות הממתינות. "אם אני אופיע בלי אישה, זה ישאיר אותי במצב פגיע."


"אתה? פגיע?" היא פלטה נחרת צחוק קטנה. "אתה פגיע בערך כמו נמר סיבירי!"


"מטפורה מעניינת," הרהר. "כי מהניסיון שלי, חתונות הן שטח ציד מעולה בשביל נשים."


"שטח ציד?" חזרה אחריו, כאילו לא שמעה אותו נכון.


"אני חושש שכן." הוא משך בכתפיו ללא התנצלות. "יש נשים שרואות את הכלה ורוצות להיות במקומה, לכן הן מסתכלות סביב כדי למצוא לעצמן את המועמד הכי מתאים."


גבותיה התקמרו. "ואני משערת שאתה המועמד הכי מתאים?"


לוק הביט בקנוקנת השיער שעדיין נחה לעומת לחייה החיוורת ורצה ללפף אותה סבב אצבעו. הוא רצה להשתמש בה כחבל ולמשוך אותה אליו עד ששפותיהם יהיו במרחק סנטימטרים בלבד. ואז הוא רצה לנשק אותה. הוא העביר מעט את משקל גופו לרגל השנייה. "אני חושש שהעובדה שאני נסיך מציבה אותי בקטגוריה הזאת, במיוחד בקרב נשים מסוימות."


"אבל אתה חושב שאיתי תהיה בטוח?"


"ברור שאני אהיה." הוא עשה אתנחתא. "היחסים שלנו הסתיימו מזמן, וגם כשהם היו בשיאם אף אחד מאיתנו לא שגה באשליות לגבי העתיד. את קרוב לוודאי היית האישה היחידה שבאמת הבינה את זה. את יכולה להגן עליי מפני טורפות." הוא חייך. "ויכול להיות כיף לבלות את הערב יחד. כי אנחנו מכירים אחד את השני מספיק כדי להרגיש נוח ביחד, נכון, ליסה?"


ליסה הביטה בו. נוח? הוא מטורף? הוא לא הבין שהלב שלה פמפם כמו בוכנה מהרגע שהוא נכנס לחנות? ששדיה היו כה נפוחים עד שהיא הרגישה כאילו עלתה מידה בחזייה? היא נשמה עמוק באיטיות. "אני חושבת שזה רעיון גרוע," אמרה בפסקנות. "רעיון גרוע מאוד. ועכשיו אם לא אכפת לך – אני עומדת לסגור."


היא ניגשה אל הדלת והפכה את השלט לסגור, ורק בדיעבד תהתה אם אותה פעולה פסקנית דחפה אותו פתאום לנסות גישה אחרת, משום שלוק היה עקשן גדול. כי לפתע הוא התחיל להסתובב בחנות כמו נמר בכלוב. הוא פסע אל אחד המתלים, רפרף באצבעותיו על שורת שמלות המשי, הבעה מהורהרת על פניו כשפנה להביט בה.


"החנות שלך נראית שקטה ביותר בשביל מה שאמור להיות אחר-צהריים עמוס של יום עבודה," העיר.


היא ניסתה לא להתגונן. לחקות את המבט הקריר שהוא כיוון אליה. "והנקודה שלך היא?"


"הנקודה שלי היא שחתונה של החברה הגבוהה תספק לך הזדמנות מצוינת להציג את הכישרון שלך." עיניו הכחולות נצצו. "יהיו שם הרבה אנשים בעלי השפעה. את תוכלי ללבוש את אחד העיצובים שלך ולסנוור את האורחים האחרים – לא ככה זה עובד? אם תשתמשי בקלפים שלך כמו שצריך, אני בטוח שתוכלי לרכוש הרבה לקוחות חדשות."


וכעת ליסה באמת התפתתה, כי העסקים לא היו במצב מי יודע מה. בלשון המעטה. העסקים סבלו מהאטה רצינית, והיא לא ידעה אם הדבר נובע מהמצב המפוקפק של הכלכלה או מהאפשרות המפחידה יותר שהבגדים שלה פשוט יצאו מהאופנה. היא מצאה את עצמה מביטה בעגמומיות במגזינים שהציגו שמלות דומות מאוד לשלה – רק ברבע מהמחיר. נכון, רוב השמלות הזולות יותר היו מוויסקוזה ולא ממשי, אך לאחרונה היא התחילה לתהות אם לנשים באמת אכפת מדברים כאלה.


היא חזרה ואמרה לעצמה שהירידה ברווחים שלה היא עונתית – האטה של קיץ שתתחלף בקרוב בקולקציית הסתיו החדשה, והיא התפללה שכך יהיה. כי היתה לה אחריות עכשיו – אחריות רבה – שאכלה את חשבון הבנק שלה כמו להקת ארבה שפושטת על שדה תירס. היא חשבה על בריטני, אחותה הקטנה האהובה. בריטני, שנכשלה בקולג' והפכה לאם לטמסין המקסימה. בריטני, שהיתה תחת שליטתו של ג'יייסון, אביה של טמסין. ליסה עזרה ככל יכולתה, אבל המשאבים שלה לא היו אינסופיים, ונוסף על כך ג'ייסון לא היה להוט במיוחד להרוויח כסף אם לשם כך נדרש להפעיל את השעון המעורר מדי יום. בדיוק כפי שנראה שעיניו נדדו כל אימת שבחורה נכנסה לקו ראייתו. אך בריטני נתנה בו אמון, או כך לפחות היא טענה.


טעם מר מילא את פיה של ליסה. אמון. האם קיים גבר עלי אדמות שאפשר לתת בו אמון – ולמה לעזאזל שאישה כלשהי תרצה אי פעם לקחת את הסיכון?


"אני כל-כך שמח שאת מהרהרת בהצעה שלי בכובד ראש," אמר לוק, הערתו העוקצנית קוטעת את מחשבותיה. "למרות שאני חייב לומר שלרוב לא לוקח לנשים כל-כך הרבה זמן להגיב להזמנה לצאת איתי."


"אני בטוחה שלא."


"למרות שאולי הן היו עושות את זה אם הן היו קולטות כמה גבר נהנה להישאר באוויר," הוסיף רכות. "אם הן היו יודעות כמה מושך הבלתי צפוי יכול להיות."


ליסה הביטה בו. האינסטינקט אמר לה לסרב, אך קולו של השכל הישר היה פתאום חזק יותר. הוא דחק בה להפסיק להתנהג כאילו מיליוני הצעות כאלו נקרות בדרכה. היא חשבה על חתונה שבה משתתף מישהו כמו לוק ועל כל האורחים העשירים שיהיו שם. נשים עם מספיק כסף כדי להרשות לעצמן לקנות שמלות. נשים שלא יחלמו ללבוש ויסקוזה. זה בוודאי יהיה טירוף מצדה לוותר על הזדמנות כזאת – גם אם פירוש הדבר לבלות את הערב עם גבר שסימל אך ורק סכנה. היא בלעה את רוקה. והתרגשות, כמובן. אסור לה לשכוח את זה. אבל היא יכולה לעמוד בפניו. היא עמדה בפניו פעם והיא תוכל לעשות זאת שוב.


"מי מתחתן?" שאלה בהיסח הדעת.


הוא לא הצליח להסתיר את חיוך הניצחון שלו. "גבר בשם קונאל דוולין."


"איל הנדל"ן האירי?"


"שמעת עליו?"


"אני קוראת עיתונים כמו כולם."


"הוא מתחתן עם אישה בשם אמבר קרטר."


ליסה הנהנה. כן. היא ראתה גם תמונות של אמבר קרטר – ברונטית יפהפייה ובתו של איל תעשייה כלשהו. מישהי כמותה תהיה מקושרת להפליא, עם חברות שאולי יעניין אותן לקנות שמלה של ליסה ביילי. והאם החתונה הזאת לא יכולה לשרת מטרה נוספת בו-זמנית? אולי אם היא תבלה קצת זמן בחברת לוק, היא תוציא אותו מהמערכת שלה אחת ולתמיד? תגרש חלק מהזיכרונות החולמניים שלה ותיתן משנה תוקף לחלק מהסיבות האחרות שהיא גמרה איתו. יועיל לה להיזכר ביהירות הבסיסית שלו ובצורך המובנה שלו בשליטה. כמו כן, בזמן שהיא חלקה עמו את מיטתו לזמן מה, היא קלטה שהיא לא באמת הכירה אותו.


כי לוק לא רצה שום דבר עמוק יותר – היא הבינה זאת מההתחלה. הוא הבהיר לה שכל דבר אישי יהיה בגדר טאבו והסיבה לכך היתה פשוטה. הוא היה נסיך מלכותי שלעולם לא יוכל להתקרב לזרה. לכן הם לא חלקו שום סודות. לא היתה לה גישה למחשבותיו הכמוסות רק מפני שהם שכבו זה עם זה. הוא אמר שאינטימיות תהיה בזבוז זמן ותקשה יותר על הפרידה שלהם. היא הבינה את זה והסכימה, כי התוכנית האישית שלה היתה דומה – גם אם מסיבות שונות – וגם היא היתה נחושה בדעתה לא להתקרב יותר מדי. לא אליו. לא לאף אחד. לכן הם רק חיו את ההווה – הווה מדהים שעסק רק בהנאה ותו לא.


היא הגיבה למבטו השואל. "איפה תיערך החתונה הזאת?"


"בבית הכפר של קונאל בקרוהרסט, השבת. זה במרחק קצת יותר משעה מלונדון."


היא הישירה אליו מבט. "אז יהיה אפשר להגיע לשם ולחזור באותו הערב?"


הוא לכד את מבטה והיא תהתה אם דמיינה לראות הבלח ניצחון נוסף בחיוכו. "ברור שכן," אמר.