"מישהו גנב את חיי, קימט אותם כמו מאמר שלא מצא חן בעיניו והחזיר לי את מה שנותר מהם מעוכים ונטולי כל ערך".
נייר מקומט לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה ולא משנה עד כמה תנסו.
נכון שאפשר יהיה להשטיח אותו, אולי אפילו לצבוע מחדש כדי לייפות ולהסתיר את הנזק. יש יצירתיים שיהפכו את פיסת הנייר המקומטת לאומנות תוך מבט בחצי הכוס המלאה אבל איך שלא תסתכלו על זה, נייר מקומט לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.
הספר "הקלות שבתלונה" מדבר בדיוק על זה.
על הקלות שבה ניתן להגיש תלונת שווא ועל העובדה שמאותו רגע, שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר בין אם התלונה תתממש לכדי הגשת כתב אישום ובין אם לא.
מה הייתם עושים אם היום, כשתחזרו הביתה, תגלו שאתם נאשמים בפשע שמעולם לא ביצעתם? איך תתמודדו עם לילה בתחנת מעצר? עם חקירה אגרסיבית? מה תעשו כשהאנשים הקרובים אליכם ירימו גבה ויתהו אם הדברים מדויקים, מוגזמים או מופרכים?
מה תעשו אם מחר הדבר יצא לתקשורת ולרשתות החברתיות? אם כל מי שמכיר אתכם יקראו גרסה שקרית וחד צדדית? אם ההורים שלכם יראו את הדברים? המנהלים שלכם במקום העבודה? בני הזוג? הילדים?
מה תעשו אם כמה חודשים לאחר מכן תצליחו להתנער מכל אשמה.
תוכלו לחזור לחייכם כפי שהיו או שלעד תתמודדו עם מבטים מוזרים ורכילויות מרושעות.
מה יקרה אם לא תצליחו להסביר לכולם שלפעמים, במציאות, יש עשן בלי אש?
