הקדמה


אברהם בורג


אלמלא ידעתם, הקוראים, את קורותיה של רוזה לוקסמבורג (1919-1871) ואת דבר הירצחה מעט לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, יכולתם לטעות ולחשוב שלפניכם ניתוח אקטואלי עד כאב, טיעון אידיאולוגי שנכתב זה עתה בידיה של מתבוננת מעמיקה ומוכשרת מבע. ההבנה שמדובר בטקסט בן כמאה שנים נותנת לו עומק ומשמעות של כמעט נבואה. יוניוס של לוקסמבורג משרטט במידה רבה את המסגרת הפוליטית־רעיונית של המאה ה-20. במידה לא פחותה זהו גם הפתיח לשיחת המבוכה והנבוכים של המאה הנוכחית. ברקע הדברים סוערות שתי מגמות עצומות ממדים המסרבות לגווע: מלחמה עולמית גורפת, קטלנית, מחריבה סדרי עולם, ולצידה מאבק חוצה גבולות על מראה פניה של הסולידריות החברתית־כלכלית. כמו שקורה בהשתוללותה של ההיסטוריה הם דבוקים, לא אחת, זה בזה ללא הפרד. מלחמה חיצונית ומאבקי פנים, קרעים חברתיים וסכסוכים עולמיים ירדו כרוכים לעולם.


המונים האמינו אז שמלחמת העולם הראשונה, זו שהחלה את מוראות המאה הקודמת, תהיה "המלחמה האחרונה". מעטים חשבו שהיא רק אקורד פתיחה של עשורי רצח והשמדה. אחרים אחריהם ייחלו שנפילת החומה בברלין תסיים את המאה האכזרית והאידיאולוגית הארורה הזו. אלה גם אלה טעו מאוד. ראו זה (לא) פלא, כאז כן עתה; מלחמות העולם לא תמו; הן הרי לובשות צורות חדשות ורעות לנגד עינינו מדי יום; האכזריות של הלוחמים, של כלי המשחית מחוללי הכלכלה והטכנולוגיה, וכמוה הציניות של המדינאים והמנהיגים, לא נרגעות לרגע. וגם המאבק על פניה של חברה אנושית צודקת ומתוקנת נטוש במלא עוזו, כמעט בכל רחבי העולם.


לוקסמבורג, כמו נביאה קדמונית, לא צפתה את פרטי פניו של העתיד. היא לא כתבה על הח'ליפות האסלאמית המסתערת, ולא על הברקזיט. לא על טראמפ ולא על הרשתות החברתיות. ועם זאת החיבור הזה שלה — יוניוס — הוא רלוונטי כתמיד, דווקא משום שהוא מתעלה גבוה והרחק מעל לניואנסים של הפרטים הקטנים ומיטיב לגעת ולנבא את הממדים האנושיים, הבסיסיים וממילא הנצחיים.


כבר מהשורה הראשונה של יוניוס מתחילה התנועה בין מה שהיה למה שהווה: ״הטבח ההמוני היה לעניין יומיומי, מעייף וחדגוני, מבלי שהניע את הפתרון צעד אחד קדימה או אחורה. חוכמת המדינה הבורגנית תקועה, לכודה בפח שלה עצמה״. היא כתבה על הבלקנים, אוסטרו־הונגריה, גרמניה, רוסיה, אנגליה וצרפת. ואנחנו הקוראים לא יכולים שלא לשמוע את גיסות רוסיה, איראן ו"שחקני" המערב מפוררים את סוריה המסכנה, את מצעדי המיליציות ומדינות אירופה משסעים את יוגוסלביה לשעבר, את הכוחות המנוגדים הקורעים את סודאן וצפון אפריקה, את הדי התותחים מפציצים את תימן ואת הפגיעות ההמוניות בחפים מפשע במרחבים שבין עזה לגואנטנמו.


בתוך ההמולה העולמית הרועשת והמפחידה הזאת, לכל חברה יש גם המחשבות הפרטיות שלה. גרמניה וצרפת עם גלי ההגירה המטלטלים אותן. החברה האמריקאית המשתאה לנוכח השתנותה של ארצות הברית הלבנה והפרוטסטנטית. המרחב הערבי המנער מעליו את שאריות הקולוניאליזם, מקווה לדמוקרטיה ונדהם לגלות את הפונדמנטליזם הדתי. וגם לישראל יש המבוכות שלה. מבפנים קריסה כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית והאנושית שהייתה ביסוד הקמתה, בראשה מנהיגות הנסה מפני ההתמודדות הפנימית מבית באמצעות הסתה ושיסוי, בעודה מקדשת את הלעומתיות ונלחמת כל העת באויבים אמיתיים ומדומיינים. ושוב אתם הקוראים תוהים אם ייתכן שהמלחמות שלנו הן — בין השאר — גם אמצעי ההשתקה והדיכוי היעילים ביותר של כל שיח מבקר או מתקן.


אלה מחשבותיי על מציאות ימינו והן נובעות במישרין מחשיבתה של "רוזה האדומה" על הימים ההם. כתב הביקורת הנוקב של לוקסמבורג מורכב משני רבדים. על פני הדברים זאת ביקורת המלחמה והמניעים הציניים המניעים אותה ואת מחולליה. ברובד השני, בפנימיות של ביקורתה, היא נוקבת דווקא את מרכיבי השמאל. את אלה המקריבים בקלות מזלזלת את מחויבותם לאחווה הסוציאל־דמוקרטית על מזבח המולך הלאומני, כמו־פטריוטי. ובתרגום ל"ישראלית" מדוברת: תיאוריה נשמעים כמו דיווח עדכני על רפיסותו המתמשכת והמביכה של השמאל הישראלי. זה המסורס, החנפן, המצטרף תמיד לכל מלחמה, תומך אוטומטית ובעיוורון בצבא, מסרב להילחם בְּמֶרי ובחוֹרי אף בפירות הביאושים של השלטון על עם אחר ובאפליות המובנות לתוך אורח החיים הישראלי. זה השמאל המלאכותי שמוגדר רק בכך שאינו הימין הדתי והלאומני, אבל בפועל אינו עושה דבר למען השותפים — היהודים והערבים, המקומיים והמרחביים — לקידומה של חברת אדם צודקת אשר בסיסיה שוויון בין כל בני האדם ורדיפה מתמדת אחר צדק כלל־אנושי חוצה גבולות ושבטים, היסודות החיוניים לבניין כל סדר חברתי וכל הסדר מדיני.


אתם קוראים את הקול הבוקע מההיסטוריה ולא יכולים שלא לתהות על האקטואליה. השאלות הבסיסיות שלה עדיין תקפות: מה הם האינטרסים ומי הם בעלי העניין הישראלים העושים כל שביכולתם כדי לעקר את החלופה לימין, ללאומיות, לבדלנות וללוחמנות? למי יש עניין ומה הם הרווחים המופקים מתעשיית המלחמה של "שחקני" הלא־שלום והלא־צדק של מקומותינו? כתיבתה של לוקסמבורג כה רלוונטית, אף על פי שרבים מהנושאים שהעסיקו את סדר יומה כבר אינם עומדים על סדר יומנו. מאבק המעמדות, הקומוניזם, מהפכה, הפרולטריון וכל שאר המונחים של תנועות הנוער החלוציות עברו מן העולם. אבל סוגיות היסוד ההן עדיין אתנו: הפער הגדל בין אלה שיש להם לאלה החסרים, הדורסנות של תאבי הבצע, הצרכנות המיותרת המניעה את גלגלי הכלכלה העולמית, האלימות והרדידות כתחליף לבירור, לחשבון נפש ולפריצת המבואות הסתומים.


כשחושבים על מהפכנים עזי אומץ ורבי השראה, אי־אפשר להימנע מחשיבה על יהודים מתקני עולם. משפינוזה ועד ברני סנדרס. חילונים וסוציאליסטים, מתקני עולם ומתקני עמם. טרוצקי, מרקס ומשה הס, הרצל ורוזה לוקסמבורג. איפה הם כולם? האם ייתכן שעצם הקמתה של מדינת ישראל סתמה את הגולל על החשיבה האוניברסלית של היהודים הישראלים? אולי, ואולי הם כאן ועוד לא התגלו. אם אכן כתקוותי, אני מבקש מהם לקרוא את דבריה אלה של רוזה לוקסמבורג ולתרגמם למעשים; לפעולות של צורך דחוף במהפכה אבל לא במלחמה, למען חברתיות סוציאליסטית שלא מוכנה להתפשר על מסכת הערכים הדמוקרטית. להיות כמוה קנאים לרעיונות כלל־אנושיים מבלי להתפשר במאומה על אהבת החיים, אהבת העולם והאדם באשר הם. להיאבק כנגד השנאה והבורות, האפליה וההדרות מבלי להפוך בעצמם לשונאים, מכוערים, רעים ואכזרים. כמוה בדיוק, זו שגם ברגעי הקושי האכזריים ביותר שהיו מנת גורלה היא לא חדלה לאהוב. זה ניצחונה. הֱיוּ כמוה.


יבואו על הברכה מכון גתה בישראל על יוזמתו הברוכה להוציא לאור הישראלי והעברי את מיטב המחשבה והמבעים הגרמניים כחלק מציון היובל לכינון היחסים בין ישראל לגרמניה. ועל כולם מר אלעד לפידות שתרגומו זה הוא עוד מלאכת מחשבת, מעשה ידי אמן.


הערת המתרגם1


חיבור זה, אשר ראה אור לראשונה כעלון תחת שם העט יוניוס, נכתב על ידי רוזה לוקסמבורג בכלא ונשלח אל העיתונאי פרנץ פמפרט, שהדפיסו באופן לא חוקי.


אין זה התרגום הראשון לעברית של חיבור זה. הוא תורגם לראשונה על ידי מנחם זלמן וולפובסקי כחלק מהקובץ רוזה לוקסמבורג, כתבים נבחרים, כרך ב', בתרגום מ.ז. וולפובסקי ובעריכת מנחם דורמן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1948. התרגום הנוכחי נעשה בשים לב לתרגום וולפובסקי, ובמקומות שונים שימר את לשונו. תרגומו של וולפובסקי הוא תרגום מדויק ויפהפה. אין שום סיבה להחליפו או לעדכנו. הלוואי שיתחדשו הדפסתו וקריאתו. התרגום הנוכחי אינו טוב יותר משום בחינה, אלא — נוכחי. כלומר הוא מהווה קריאה נוספת של הטקסט ברוח הלשון והמחשבה העכשוויות. יחסו אל תרגום וולפובסקי הוא אפוא כיחס העת הנוכחית אל שלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת. ובכל הנוגע לשאלת הסוציאל־דמוקרטיה והמלחמה, קשה לומר, הן באופן כללי והן ביחס לעולם העברית, שזמננו טוב יותר, או קרוב יותר לרוחה של רוזה לוקסמבורג. אדרבא; תרגום וולפובסקי בוער באש מאבק ומהפכה. התרגום הנוכחי נכתב ממרחק. מעלתו, אם יש לו אחת, אינה אלא נאמנותו לרוח הזמן. מי ייתן והעתיד יקרא וולפובסקי.


מהדורה נוספת קודמת שראויה לציון נערכה בתחילת שנות האלפיים על ידי חברי ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) ופורסמה באתר האינטרנט שלהם. מהדורה זו, שאינה נגישה יותר, כללה נוסח מעובד מעט של תרגום וולפובסקי בתוספת הקדמה, הערות, נספח ואחרית דבר. אחד משינויי המינוח המרכזיים שנעשו במהדורת בנק"י, לעומת תרגום וולפובסקי, נעשה גם בתרגום הנוכחי. מדובר בתרגום המונח המרקסיסטי המרכזי Klassenkampf, שמציין את המתח החברתי היסודי הבין־מעמדי שמניע את ההתרחשות הפוליטית־היסטורית כל כולה. אצל וולפובסקי, כנהוג בעברית, הוא מתורגם "מלחמת מעמדות". בתרגום הנוכחי נאמר "מאבק מעמדות". כמחווה לעורכי מהדורת בנק"י, להלן ציטוט ביאורם לתרגומם "מאבק מעמדי", שנכון גם לתרגום הנוכחי:


"במשך עשרות בשנים השתרש בשפה העברית המונח 'מלחמת מעמדות' שהוא תרגום שגוי (מילולית ותיאורטית) ל-Class Struggle האנגלי, Klassenkampf הגרמני, Lutte des classes הצרפתי, Lucha de clase הספרדי ומקביליהם ברוב השפות האירופאיות. המונח הנכון הוא כמובן 'מאבק מעמדי', וכך נהגנו לגבי הטקסט שלהלן. אמנם שינוי חד של מינוח שהשתרש כבר בשפה אינו מן הדברים הקלים, אך הוא הכרחי במיוחד ביחס לחיבור שלפנינו אשר מוקדש כולו למלחמת העולם האימפריאליסטית. המינוח הנכון בא להדגיש את ההבחנה בין מאבק למלחמה, שכן המאבק המעמדי איננו מלחמה. פעולות אלימות, עד כדי אחיזה בנשק, ומלחמת אזרחים במקרה הקיצוני, הן צורות אפשריות לניהול המאבק המעמדי, אך אין הן חזות הכול, ואין המאבק המעמדי מצטמצם בהן. מאבקים פוליטיים, הן פרלמנטריים והן חוץ־פרלמנטריים, מאבקים כלכליים, שביתות, הפגנות, תעמולה, הסברה — כל אלה כלולים גם הם במושג 'המאבק המעמדי'".


ואמנם, "מאבק" הוא עימות או מתח שעשוי להתקיים במישורים שונים ובצורות מגוונות, ולהיות גם בעל השפעות חיוביות. "מלחמה", לעומת זאת, היא אלימה ושלילית באופן חד־משמעי יותר — בייחוד בהקשרו של הטקסט הנוכחי: מלחמת העולם. אדרבה, טענתה המרכזית של רוזה לוקסמבורג כאן היא שמלחמת העולם, ה-Krieg, אינה אלא אמצעי להדחקה, השכחה והקפאה של ה-Kampf, המאבק. לכן "העקרונות המנחים למשימות הסוציאל־דמוקרטיה האינטרנציונלית" המצורפים כנספח לעלון יוניוס קוראים ל"מלחמה במלחמה" — על מנת לאפשר את המאבק המעמדי שרק הוא יאפשר שלום.


אבקש להודות לתומר דותן על הסיוע בכתיבת הערות השוליים. תודה גם לאיתמר בן־עמי על העזרה באיסוף חומרים ולרענן פורשנר על חומרים ומידע על המהדורות הקודמות. מילות תודה מגיעות גם למכון גתה בתל אביב, במיוחד לקרסטין מלכה־וינטר, על היוזמה ומימון הפרויקט, ולקרן רוזה לוקסמבורג בתל אביב ובברלין, במיוחד לתמר אלמוג, על תמיכתם.


אלעד לפידות


ברלין, דצמבר 2016


הקדמה


הדברים הבאים נכתבו באפריל בשנה שעברה. נסיבות חיצוניות מנעו אז את פרסומם.2


הטעם להוציאם אל האור כעת הוא שעם התארכות השתוללותה של מלחמת העולם, על מעמד העובדים להתאמץ עוד יותר שלא לשכוח את הכוחות המניעים את המלחמה הזו.


הכתבים הללו מפורסמים ללא כל שינויים כדי לאפשר לקורא לבחון באיזו מידת הצלחה המתודה ההיסטורית־מטריאליסטית יודעת לתפוס את מהלך ההתפתחויות.


בהפריכה בביקורתה את אגדת מלחמת ההגנה הגרמנית ובחושפה את השליטה הגרמנית בטורקיה כיעד האמיתי של מלחמת המתקפה האימפריאליסטית, היא חזתה מראש את מה שמתאשר מאז יותר ויותר בכל יום, ואשר עכשיו, משמוקדה של מלחמת העולם התייצב באוריינט, התגלה לעיני העולם כולו.


2 בינואר 1916


I


התמונה השתנתה מן היסוד. המצעד לפריז בשישה שבועות3 צמח לדרמה עולמית; הטבח ההמוני היה לעניין יומיומי, מעייף וחדגוני, מבלי שהניע את הפתרון צעד אחד קדימה או אחורה. חוכמת המדינה הבורגנית תקועה, לכודה בפח שלה עצמה; את הרוחות שעוררנו לא ניתן עוד לגרש.


עבר השיכרון. נגמרו ההמולה הפטריוטית ברחובות, המצוד אחר מכוניות הכסף,4 שרשרת המברקים הכוזבים, הבארות המורעלות בחיידקי כולרה, הסטודנטים הרוסים המטילים פצצות מכל גשר רכבות בברלין, הצרפתים הטסים מעל נירנברג, ציד־המרגלים הציבורי הפרוע ברחובות, ההמונים הנדחקים בקונדיטוריות לקול מוזיקה מחרישת אוזניים וגלי שירה פטריוטית; אוכלוסיות־ערים שלמות שהפכו לאספסוף המועד להלשנה, להטרדת נשים, לצרחות "הוּרָה!" ולהטרפת עצמו בשמועות פרועות; אווירה של קורבן אדם, אווירת קישינב,5 שבה הנציג היחיד של כבוד האדם הוא שוטר המקוף.


ההצגה הסתיימה. המלומדים הגרמנים, "רוחות הרפאים הרועדות",6 כבר מזמן הוצאו החוצה בשריקות. את שיירות אנשי המילואים לא מלווה עוד מצהלת נערות, הם אינם מברכים עוד את העם בחיוך שמח מחלונות הרכבים; הם צועדים דומם, עם קופסאות קרטון בידיים, דרך רחובות שבהם עסוקות הבריות בפנים קודרים בעמל יומן.


באווירו המפוכח של היום החיוור נשמע פזמון אחר: הצרחה הצרודה של העטים והצבועים בשדה הקרב. 10,000 אוהלים אישיים, באחריות לפי הפקודות! 100,000 קילו קותלי חזיר, אבקת קקאו, תחליף קפה, רק במזומן, להספקה מידית! רימונים, מקדחות, נרתיקי מחסניות, שידוכים לאלמנות הנופלים, חגורות עור, עבודות קבלנות לצבא — רק הצעות רציניות! בשר התותחים שהועמס באוגוסט, בספטמבר, כולו מדיף ניחוחות פטריוטיים, נרקב עכשיו בבלגיה, בהרי הווז', במזוריה, בשדות קטל מניבי רווחים. צריך להוביל את הקציר במהירות אל הגורן. מעבר לאוקיינוס אלפי ידיים חמדניות נשלחות גם הן לחפון.


העסקים משגשגים על הריסות. ערים הופכות לתלי חורבות, כפרים לבתי קברות, ארצות לשממה, אוכלוסיות לחבורות קבצנים, כנסיות לאורוות; משפט בינלאומי, אמנות בין מדינות, בריתות, מילים קדושות, אסמכתאות עליונות — הכול נקרע לגזרים; כל ריבון בחסד עליון מוקיע בבוז את יריביו כאווילים והפכפכים, כל דיפלומט מכפיש את עמיתיו בצד האחר כנבלים חורשי תככים, כל ממשלה מגנה את רעותה כפורענות לעמה שלה; ומהומות רעב בוונציה, בליסבון, במוסקבה, בסינגפור, ודֶבֶר ברוסיה, ואומללות וייאוש בכל מקום.


מחוללת, מבוזה, מתבוססת בדמה, נוטפת זוהמה — כך ניצבת החברה הבורגנית, זו הווייתה. לא בהתלקקה בנימוס ובהעמידה פני תרבות, פילוסופיה ואתיקה, סדר, שלום ומדינת חוק, אלא כחיה משתוללת, כנשף מכשפות אנרכי, כרוח ממארת לתרבות ולאנושות: כך היא מתגלה בדמותה האמיתית, העירומה.


בעיצומו של נשף המכשפות הזה התחולל אסון בתולדות העולם: כניעתה של הסוציאל־דמוקרטיה האינטרנציונלית. הדבר הטיפשי ביותר, הפטאלי ביותר שיכול לקרות לפרולטריון הוא לרמות את עצמו ביחס לכך, להסתיר זאת. "הדמוקרט" (כלומר הזעיר־בורגני המהפכני), אומר מרקס, "יוצא מתוך המפלה המחפירה ביותר ללא רבב, טהור בדיוק כפי שנכנס לתוכה, משוכנע מחדש שהוא ינצח — לא שהוא ומפלגתו צריכים לנטוש את העמדה הישנה, אלא להפך, שהתנאים צריכים להבשיל לטובתו".7 הפרולטריון המודרני יוצא אחרת מהמבחנים ההיסטוריים. משימותיו ענקיות וכך גם שגיאותיו. שום סכמה מוכנה מראש, התקיפה אחת ולתמיד, שום מנהיג מחוסן מטעויות אינם מורים לו את הדרך שבה עליו לצעוד. הניסיון ההיסטורי הוא מדריכו היחיד, מסלול הייסורים להשתחררותו רצוף לא רק בסבל אין שיעור, אלא גם בשגיאות אין־ספור. מטרת מסעו של הפרולטריון, השחרור, תלויה ביכולתו להשכיל ללמוד מטעויותיו שלו. ביקורת עצמית, ביקורת עצמית ללא עכבות, ביקורת אכזרית, היורדת ליסוד הדברים, היא נשמת החיים ואור החיים של התנועה הפרולטרית. מפלת הפרולטריון הסוציאליסטי במלחמת העולם הנוכחית היא חסרת תקדים, היא אסון לאנושות. אך הסוציאליזם לא יֹאבד אלא אם כן הפרולטריון האינטרנציונלי לא ירצה לאמוד את עומק המפלה, לא ירצה ללמוד ממנה.


מה שעומד כעת בסימן שאלה הוא ארבעים וחמש השנים האחרונות בהתפתחותה של תנועת העובדים המודרנית. מה שאנו חווים הוא הביקורת, הקו המסכם והסך הכולל של פרטי עבודתנו זה קרוב לחצי מאה. קבר הקומונה הפריזאית סגר את השלב הראשון של תנועת העובדים האירופאית ואת האינטרנציונל הראשון. מאז החל שלב חדש. במקום המהפכות הספונטניות, ההתקוממויות, קרבות הבריקדות, שאחריהם הפרולטריון תמיד נפל מחדש למצבו הפסיבי, החל מאבק יומיומי שיטתי, שימוש בפרלמנטריזם הבורגני, התארגנות ההמונים, זיווג המאבק הכלכלי והפוליטי, מיזוג האידיאל הסוציאליסטי עם ההגנה העיקשת על האינטרס המידי הבא. לפרולטריון ולמאבק על שחרורו זרח לראשונה כוכב הצפון של תורה מדעית חמורה. במקום הכתות, האסכולות, האוטופיות, הניסיונות בכל ארץ לעצמה, נוצרה תשתית תיאורטית בינלאומית אחידה, שכרכה ארצות כְּשׁוּרוֹת בכרך אחד. ההכרה המרקסיסטית העניקה למעמד העובדים בכל העולם מצפן למציאת דרכו במערבולת אירועי היום, להכוונת תוכנית הקרב בכל שעה לפי המטרה הסופית הקבועה.


מי שנשאה על כפיה את המתודה החדשה הזו, לחמה עבורה והגנה עליה היתה הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית. מלחמת 1870 ומפלת הקומונה הפריזאית העתיקו את מרכז הכובד של תנועת העובדים האירופאית לגרמניה. כשם שצרפת היתה האתר הקלסי בשלב הראשון של מאבק המעמדות הפרולטרי, כשם שפריז היתה הלב הפועם והמדמם של מעמד העובדים האירופאי באותה התקופה, כך נהיה מעמד העובדים הגרמנים לחלוץ השלב השני. באינספור קורבנות של עבודת נמלים בלתי נלאית הוא הקים את הארגון המופתי והחזק ביותר, יצר את העיתונות הגדולה ביותר, בנה את אמצעי החינוך וההשכלה היעילים ביותר, קיבץ סביבו את מסות הבוחרים העצומות ביותר, השיג את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית נחשבה להתגלמות הטהורה ביותר של הסוציאליזם המרקסיסטי. היא תבעה וקיבלה מעמד מיוחד בבחינת מורתו של האינטרנציונל השני ומנהיגתו. בשנת 1895 כתב פרידריך אנגלס בהקדמתו המפורסמת למאבקי המעמדות בצרפת (Klassenkämpfe in Frankreich) מאת מרקס: "יקרה אשר יקרה בארצות אחרות, לסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית יש מעמד מיוחד ולפיכך גם משימה מיוחדת, לפחות בשלב הראשון. שני מיליון הבוחרים שהיא שולחת לקלפיות, לצד הצעירים והנשים העומדים מאחוריהם כלא־בוחרים, הם המסה הגדולה ביותר, המלוכדת ביותר, 'פלוגות המחץ' של הצבא הפרולטרי האינטרנציונלי".8 הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית היתה, כפי שכתב עיתון הפועלים הווינאי (Wiener Arbeiterzeitung)9 ב-5 באוגוסט 1914, "אבן־החן בארגון הפרולטריון המודע־מעמדית". בעקבותיה צעדו, בהתלהבות גוברת, הסוציאל־דמוקרטיה הצרפתית, האיטלקית והבלגית, תנועת העובדים בהולנד, בסקנדינביה, בשווייץ, בארצות הברית. והארצות הסלביות, הרוסים, הסוציאל־דמוקרטים בבלקן, הביטו אליה בהערצה חסרת גבולות, כמעט ללא ביקורת. באינטרנציונל השני מילאו "פלוגות המחץ" הגרמניות את התפקיד המכריע. בקונגרסים, בישיבות המשרד הסוציאליסטי האינטרנציונלי,10 המתינו כולם לעמדה הגרמנית. כן, בדיוק בסוגיות המאבק נגד המיליטריזם והמלחמה הכריעה תמיד הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית את הכף. "עלינו הגרמנים זה לא מקובל" — זה הספיק בדרך כלל כדי לקבוע את נטיית האינטרנציונל. באמון עיוור הוא התמסר להנהגת הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית הנערצת ורבת־העוצמה: היא היתה גאוותו של כל סוציאליסט ואימת המעמדות השליטים בכל הארצות.


ומה קרה לנו בגרמניה בהגיע שעת המבחן ההיסטורי הגדול? המפלה העמוקה ביותר, הקריסה הנוראית ביותר. בשום מקום ארגון הפרולטריון לא נרתם באופן כה מוחלט לשירות האימפריאליזם, בשום מקום אין משלימים כל כך עם מצב החירום ללא התנגדות, בשום מקום אין העיתונות כה משועבדת ודעת הציבור כה חנוקה, בשום מקום אין מאבק המעמדות הכלכלי והפוליטי של מעמד העובדים מופקר באופן כה מוחלט כמו בגרמניה.


אולם הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית לא היתה רק חיל החלוץ העז ביותר של האינטרנציונל — היא היתה לו המוח החושב. לכן צריכה האנליזה, תהליך הבחינה העצמית, להתמקד בה ובמפלתה. חובה של כבוד היא לה לצאת חלוצה להצלת הסוציאליזם האינטרנציונלי, וזאת בביקורת עצמית חסרת רחמים. שום מפלגה אחרת, שום מעמד אחר של החברה הבורגנית אינם מסוגלים להציג את שגיאותיהם, את חולשותיהם לעיני כל העולם במראה הבהירה של הביקורת, כי המראה תשקף להם בחזרה גם את המגבלה ההיסטורית שלפניהם ואת הגורל ההיסטורי שמאחוריהם. מעמד העובדים יכול בכל עת להביט לאמת ללא מורא בפנים, ואף מתוך ההוקעה העצמית המרה ביותר, כי חולשתו היא רק תעייה, והחוק החמור של ההיסטוריה משיב לו את כוחו, ערב לניצחונו הסופי.


ביקורת עצמית חסרת רחמים אינה רק זכות קיומו של מעמד העובדים — היא גם חובתו העליונה. על סיפוננו הובלנו את האוצרות הנעלים ביותר של האנושות, שהפרולטריון הופקד על שמירתם! ובעוד החברה הבורגנית, מחוללת ומבוזה באורגיית הדם, ממשיכה לרוץ אל גזירת גורלה, מוכרח הפרולטריון הבינלאומי ועוד יהא עתיד לשנס את מותניו ולהרים את אוצרות הפז מתהום המצולה שלתוכה, במערבולת הפרועה של מלחמת העולם, ברגע של בלבול וחולשה, הוא הניח להם לשקוע.


דבר אחד בטוח: מלחמת העולם היא תמורה בעולם. טירוף ואיוולת לחשוב שעלינו רק לשרוד את המלחמה, כמו ארנבת הממתינה תחת שיח לתום הסערה, כדי לשוב בלב שמח למסלולה הישן. מלחמת העולם שינתה את תנאי מאבקנו — בראש ובראשונה אותנו עצמנו. לא שהתחולל עידון או מיתון בחוקי היסוד של ההתפתחות הקפיטליסטית, מלחמת החיים והמוות בין הקפיטל לעבודה. כבר עכשיו, בעיצומה של המלחמה, המסכות נופלות, והפרצופים הישנים והמוכרים מחייכים אלינו בלעג. אבל התפרצותו של הר הגעש האימפריאליסטי האיצה מאוד את קצב ההתפתחות; עוצמת העימותים בתוך החברה וגודל המשימות המידיות של הפרולטריון הסוציאליסטי גורמים לכל מה שאירע עד כה בתולדות תנועת העובדים להיראות כאידיליה נינוחה.


מבחינה היסטורית נקראה מלחמה זו לקדם באופן משמעותי את מאבק הפרולטריון. אצל מרקס, אשר מבטו הנבואי חשף אירועים היסטוריים רבים כל כך בחיק העתיד, נמצא בחיבור על מאבקי המעמדות בצרפת הקטע המופלא הבא:


בצרפת עושה הזעיר־בורגני את מה שבאופן נורמלי צריך היה התעשיין הבורגני לעשות (להיאבק על הזכויות הפרלמנטריות); העובד עושה את מה שבאופן נורמלי הוא מתפקידו של הזעיר־בורגני (להיאבק על הרפובליקה הדמוקרטית); ואת משימתו של העובד, מי מבצע? אף אחד. בצרפת לא מבצעים אותה, בצרפת מכריזים עליה. בשום מקום היא לא תתבצע בגבולות הלאום. מלחמת המעמדות (Klassenkrieg) בקרב החברה הצרפתית תהפוך למלחמת עולם, שבה יתייצבו הלאומים זה מול זה. הביצוע יתחיל רק ברגע שמלחמת העולם תדחף את הפרולטריון לעמוד בראש העם השולט בשוק העולמי — אנגליה. המהפכה, שלא אל סופה תגיע כאן אלא אל ראשית ארגונה, לא תהא מהפכה קצרת־נשימה. הדור הנוכחי דומה ליהודים שמשה הוביל דרך המדבר. מוטל עליו לא רק לכבוש עולם חדש, אלא לחלוף מן העולם, כדי לפנות מקום לדור העולם החדש.11


זה נכתב בשנת 1850, כאשר אנגליה נראתה כארץ היחידה המפותחת מבחינה קפיטליסטית, והפרולטריון האנגלי נראה כמאורגן ביותר, כקרוא מכוח התנופה הכלכלית של ארצו להוביל את מעמד העובדים האינטרנציונלי. אם במקום אנגליה נקרא גרמניה, מילותיו של מרקס הן תחזית גאונית של מלחמת העולם הנוכחית. מלחמה זו נקראה לדחוף את הפרולטריון הגרמני לראש העם ובכך להביא ל"ראשית הארגון" של ההתמודדות האינטרנציונלית הכללית והגדולה בין העבודה וההון על הכוח הפוליטי במדינה. או שמא דמיינו לעצמנו אחרת את תפקידו של מעמד העובדים במלחמת העולם? הבה ניזכר כיצד עוד לפני זמן קצר נהגנו לתאר את העתיד לבוא:


ואז יבוא האסון. ואז יהדהד באירופה קול מצעדם של שישה־עשר עד שמונה־עשר מיליון גברים, לשד חייהן של האומות, חמושים בכלי הרצח המשוכללים ביותר, יוצאים לקרב אלו מול אלו כאויבים. אבל אני משוכנע שמאחורי המצעד הגדול מחכה המפלה הגדולה. לא מידנו — אלא מידכם שלכם. אתם מסלימים את המצב, אתם מובילים לאסון. עוד תקצרו את שזרעתם. דמדומי האלים של העולם הבורגני מתקרבים. היו בטוחים: הם מתקרבים!12


כך אמר דובר סיעתנו, בּבּל,13 בוויכוח מרוקו14 ברייכסטאג.


העלון הרשמי של המפלגה, אימפריאליזם או סוציאליזם?, שהופץ לפני כמה שנים במאות אלפי עותקים, מסתיים במילים:


כך הולך המאבק באימפריאליזם וצומח למאבק המכריע בין הקפיטל והעבודה. סכנת מלחמה, יוקר מחיה וקפיטליזם. — שלום, רווחה לכל, סוציאליזם! זו השאלה. ההיסטוריה צועדת לקראת החלטות גדולות. ללא לאות מוכרח הפרולטריון לשקוד על תפקידו בתולדות העולם, לחזק את כוח ארגונו, את צלילות הכרתו. יבוא אשר יבוא, בין שיהא אז בכוחו לחסוך מהאנושות את הזוועה הנוראה של מלחמת עולם ובין שהעולם הקפיטליסטי לא ישקע למצולות ההיסטוריה אלא כפי שהגיח מהן — בדם ובאלימות: השעה ההיסטורית תמצא את מעמד העובדים מוכן, ולהיות מוכן — זה הכול.15


במדריך לבוחרים סוציאל־דמוקרטים (Handbuch für sozialdemokratische Wähler) משנת 1911, אשר פורסם בהוצאה רשמית לקראת הבחירות האחרונות לרייכסטאג, אפשר לקרוא בעמוד 42 על מלחמת העולם הצפויה:


האם שליטינו והמעמדות השליטים בקרבנו סבורים שהם רשאים להטיל את הזוועה הזו על העמים? כלום לא יאחזו העמים בזעקת אימה, זעקת זעם והתקוממות — וישימו קץ לרצח?


כלום לא ישאלו: בשם מי, בשם מה כל זה? שמא נהיינו חולי רוח, שכך ינהגו בנו או שניתן לנהוג בנו כך?


מי שיחשוב בקור רוח על היתכנותה של מלחמה אירופאית גדולה, לא יוכל להגיע לשום מסקנות אחרות מהאמורות כאן.


המלחמה האירופאית הבאה תהיה משחק על כל הקופה שכמותו העולם טרם ראה, ולפי כל הסימנים היא תהיה המלחמה האחרונה.16


בלשון זו, במילים אלו חיזרו נציגינו הנוכחיים ברייכסטאג אחרי 110 המנדטים שלהם.


כאשר בקיץ 1911 זינוק הפנתר לאגדיר והתלהמותם הקולנית של האימפריאליסטים הגרמנים העמידו את סכנת המלחמה האירופאית בקרבה מידית, התכנסה אספה אינטרנציונלית בפריז,17 וב-4 באוגוסט קיבלה את ההחלטה הבאה:


הנציגים הגרמנים, הספרדים, האנגלים, ההולנדים והצרפתים של ארגוני העובדים מצהירים על מוכנותם להתנגד לכל הכרזת מלחמה בכל האמצעים העומדים לרשותם. כל אומה מיוצגת מתחייבת לפעול בהתאם להחלטות הקונגרסים הנציונליים והאינטרנציונליים כנגד כל מזימותיהם הנפשעות של המעמדות השליטים.


אולם בנובמבר 1912, כשהקונגרס האינטרנציונלי התכנס בבזל, כששיירת נציגי העובדים הארוכה הגיעה אל הקתדרלה, רטט חלף בחזם של כל הנוכחים לנוכח גודל השעה הגורלית המתקרבת, ונחישות הרואית התגבשה בלבם. ויקטור אדלר18 קר הרוח והספקן קרא:


חברים, החשוב הוא שאנו ניצבים כאן במקור כוחנו המשותף, שמכאן אנו שואבים את הכוח, כל אחד בארצו לעשות את שביכולתו, בצורות ובאמצעים העומדים לרשותנו, בכל הכוח שבידינו, כדי להטיל את כובד משקלנו נגד פשע המלחמה. ואם נצליח, אם באמת נצליח, עלינו לדאוג לכך שהצלחה זו תהא ראשית הקץ.


זו הרוח המפעמת באינטרנציונל כל כולו.


ואם רצח ושרפה ומגפה יפקדו את הציוויליזציה באירופה — לנוכח מחשבה זו עובר בנו רעד, והתקוממות וזעם מתפרצים מתוך חזנו. ואנו שואלים את עצמנו: האומנם בני האדם, האומנם בני הפרולטריון עודם כיום כבשים מובלים דומם לטבח?...19


טרולסטרה20 דיבר בשם "האומות הקטנות", וגם בשמה של בלגיה:


בכל לבו ובכל מאודו עומד פרולטריון הארצות הקטנות לרשות האינטרנציונל בכל מה שיחליט למניעת המלחמה. עוד אנו מביעים את תקוותנו שבשעה שהמעמדות השליטים במדינות הגדולות יקראו את בני הפרולטריון שלהן לנשק, על מנת להרוות את תאוות הבצע והשליטה של ממשלותיהן בדם העמים הקטנים ועל אדמתם, באותה השעה בני הפרולטריון, בהשפעתם העצומה של הוריהם הפרולטריים, של מאבק המעמדות והעיתונות הפרולטרית, יחשבו שלוש פעמים לפני שיתגייסו לשירות אויבי תרבות אלה כדי להרע לנו, אחיהם, חבריהם.21


וז'וֹרס,22 לאחר שהקריא בשם המשרד האינטרנציונלי את המניפסט נגד המלחמה,23 חתם את נאומו במילים הבאות:


האינטרנציונל מייצג את כל הכוחות המוסריים בעולם! ואם תבוא השעה הטרגית שבה נידרש להקריב את עצמנו כליל, בתודעה זו ניתמך ונתחזק. לא רק מן השפה אל החוץ, לא, אלא מעמקי הווייתנו אנו מצהירים על מוכנותנו לכל קורבן.24


היתה זו כמו שבועת ריוטלי.25 העולם כולו כיוון מבטו אל הקתדרלה בבזל, שפעמוניה צלצלו רציניים וחגיגיים את בשורת הקרב הגדול בין צבא העבודה למעצמת הקפיטל.


ב-3 בדצמבר 1912 אמר דויד, דובר הסיעה הסוציאל־דמוקרטית, ברייכסטאג הגרמני:


היתה זו מהשעות היפות ביותר של חיי, אני מתוודה. כשפעמוני הקתדרלה ליוו את שיירת הסוציאל־דמוקרטים האינטרנציונלים, כשהדגלים האדומים התנוססו סביב מזבח בימת־הכנסייה, וכשקול האורגן בירך את צירי העמים נושאי בשורת השלום, זה היה רגע שרישומו לא יימחה מלבי לעולם... הלוא ברור לכם מה קורה כאן. ההמונים מפסיקים להיות עדרים נטולי רצון, חסרי מחשבה. זה חדש בהיסטוריה. בעבר ההמונים הניחו בעיניים עצומות לבעלי העניין במלחמה לשסותם אלו באלו ולהדיחם לרצח המונים. זה מפסיק. ההמונים מפסיקים להיות מכשירים נטולי רצון ונושאי כליהם של ספסרי מלחמות.26


עוד שבוע לפני פרוץ המלחמה, ב-26 ביולי 1914, כתבו עלוני מפלגה גרמניים:


איננו מריונטות, אנו נלחמים בכל המרץ בשיטה שהופכת אנשים לכלי עבודה נטולי רצון ביד יחסי הכוח השולטים בעיוורון, אנו נלחמים בקפיטליזם, שמתעתד להפוך את אירופה צמאת השלום לבית מטבחיים מהביל. אם ההרס יתרחש, אם רצונו הנחוש בשלום של הפרולטריון הגרמני, האינטרנציונלי, שבימים הקרובים יגלה את רצונו בהפגנות אדירות, לא יהא מסוגל למנוע את מלחמת העולם, אזי היא צריכה להיות לפחות המלחמה האחרונה, היא צריכה להיות דמדומי האלים של הקפיטליזם (קול העם של פרנקפורט [Frankfurter Volksstimme]).


עוד ב-30 ביולי 1914 קרא ביטאונה הרשמי של הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית:


הפרולטריון הסוציאליסטי מסרב לקבל כל אחריות לאירועים אשר להם גורם מעמד שליט מוכה סנוורים ואיוולת. הפרולטריון יודע שעבורו דווקא יפרחו מתוך החורבות חיים חדשים. כל האחריות מוטלת על בעלי השררה כיום.


עבורם הברירה היא להיות או לא להיות.


ההיסטוריה העולמית היא בית דינו של העולם.27


ואז קרה מה שלא נשמע כמותו, שלא היה כדוגמתו: ה-4 באוגוסט 1914.


האם מוכרח היה זה לקרות? אירוע משמעותי כזה ודאי אינו יד המקרה. אין ספק שביסודו סיבות אובייקטיביות עמוקות ומקיפות. אולם סיבות אלו נעוצות אולי גם בשגיאותיה של מנהיגת הפרולטריון, של הסוציאל־דמוקרטיה, בכישלון רוח הקרב שלנו, האומץ שלנו, נאמנותנו לרעיון. הסוציאליזם המדעי לימד אותנו להבין את החוקים האובייקטיביים של ההתפתחות ההיסטורית. בני האדם לא יוצרים את ההיסטוריה שלהם רק מדעתם. אבל הם יוצרים אותה בעצמם. פעולתו של הפרולטריון תלויה בדרגת הבשלות שאליה הגיעה ההתפתחות החברתית, אולם ההתפתחות החברתית אינה מתרחשת מעבר לעולמו של הפרולטריון, אלא הפרולטריון הוא מניע וסיבה של התפתחות החברה, באותה המידה שהוא תוצרה ותוצאתה. פעולת הפרולטריון עצמה משתתפת בעיצוב ההיסטוריה. ואם איננו יכולים לדלג מעל ההתפתחות ההיסטורית, כשם שאדם לא יכול לדלג מעל צלו, בכוחנו בהחלט להאיצה או להאטה.


הסוציאליזם הוא התנועה העממית הראשונה בהיסטוריה העולמית ששמה לה למטרה ונקראה על ידי ההיסטוריה להחדיר לפועלם החברתי של בני האדם משמעות מודעת, מחשבה מתוכננת ובאופן הזה את הרצון החופשי. לכן פרידריך אנגלס מכנה את הניצחון הסופי של הפרולטריון הסוציאליסטי זינוק של האנושות מעולם החיות לעולם החירות. גם ה"זינוק" הזה כפוף לחוקים היסטוריים נוקשים, תלוי באלפי ניצנים של התפתחות קודמת מיוסרת ואיטית ביותר. אולם לא ניתן יהיה לבצעו לעולם אם מתוך סך התנאים המטריאליים המוקדמים שהתפתחות זו כינסה יחדיו לא יזנק כניצוץ מצית רצונו המודע של המון העם הגדול. ניצחון הסוציאליזם לא ייפול מן השמים כהכרח הגורל. הוא יושג במאמץ רק דרך שורה ארוכה של מאבקי כוח אדירים בין הכוחות הישנים לכוחות החדשים, מאבקים שבהם הפרולטריון האינטרנציונלי, בהנהגת הסוציאל־דמוקרטיה, ילמד וינסה ליטול את גורלו בידיו, להשתלט על הגה החיים החברתיים, ומכדור משחק נטול רצון בידי ההיסטוריה שלו עצמו — להפוך לנהגה, היודע היטב את יעדה.


פרידריך אנגלס אמר פעם שהחברה הבורגנית עומדת בפני דילמה: או מעבר לסוציאליזם או נסיגה לברבריות. מה המשמעות של "נסיגה לברבריות" בדרגת הציוויליזציה האירופאית שלנו? עד היום כולנו הלוא קראנו את המילים הללו ושיננו אותן מבלי לחשוב, מבלי לחוש ברצינותן הנוראה. אם נביט סביבנו ברגע זה, נבין מהי משמעות נסיגת החברה הבורגנית לברבריות. מלחמת העולם הזו — זו נסיגה לברבריות. ניצחון האימפריאליזם מוביל להשמדת התרבות — באופן ספורדי בעתות מלחמה מודרנית, ובאופן סופי אם תקופת מלחמות העולם שהחלה עכשיו תמשיך בדרכה ללא מעצורים עד לתוצאתה האחרונה. אנו עומדים כיום, בדיוק כמו שפרידריך אנגלס חזה לפני דור, לפני ארבעים שנה, בפני ברירה: או ניצחון האימפריאליזם וחורבן כל תרבות, כמו ברומא העתיקה, דלדול העם, שממה, ניוון, בית קברות גדול — או ניצחון הסוציאליזם, כלומר מעשה המאבק המודע־לעצמו של הפרולטריון האינטרנציונלי נגד האימפריאליזם ושיטתו: המלחמה. זו דילמה בתולדות העולם, הכרעה של או־או, וכפות המאזניים מתנדנדות ברעדה אל מול נחישות הפרולטריון בעל התודעה המעמדית. עתיד התרבות והאנושות תלוי בשאלה אם הפרולטריון, ביד־גיבורים, יטיל לכף המאזניים את חרב המהפכה.


במלחמה הזו האימפריאליזם ניצח. חרבו נוטפת הדם, חרב רצח־העם, משכה את כף המאזניים בתנופה כוחנית אל תהום האומללות והחרפה. על כל האומללות ועל כל החרפה נוכל לפצות רק אם נלמד, מתוך המלחמה ובתוך המלחמה, כיצד הפרולטריון יכול להשתחרר מתפקיד העבד ביד המעמדות השליטים ולהיות אדון לגורלו.


כל שלב בהכרת ייעודו ההיסטורי קונה מעמד העובדים המודרני ביוקר. דרך הייסורים של שחרורו המעמדי זרועה קורבנות נוראים. לוחמי יוני, קורבנות הקומונה, המרטירים של המהפכה הרוסית — שורת צללים מדממים כמעט לאין מספר. אבל אלו נפלו בשדה הכבוד; הם, כמו שכתב מרקס על גיבורי הקומונה, "מקודשים לנצח נצחים בלבו הגדול של מעמד העובדים".28 כעת נופלים מיליוני פרולטרים מכל הלשונות בשדה החרפה, ברצח אחים, מרטשים את בשרם שלהם, ועל שפתותיהם שירת עבדים. גם זאת נגזר עלינו. אכן, אנו דומים ליהודים שהוביל משה במדבר. אבל לא אבדנו, ועוד ננצח, אם לא שכחנו איך ללמוד. ואם המנהיגה הנוכחית של הפרולטריון, הסוציאל־דמוקרטיה, לא תשכיל ללמוד, היא תחרב — "כדי לפנות מקום לדור העולם חדש".29