לפעמים הים אכזר
יום ב' בבוקר
אחד חסר! משפט זה מהדהד בראשי. מוזר! באווירה כה פסטורלית. חוף מלא צדפים, קונכיות, וצבעים של כחול וטורקיז, ריח של מי ים מלוחים באוויר, וקול הגלים המתנפצים על הסלעים.
אווירה של חופש וטבע שאני תמיד אוהב, לשמוע משפט כה מפחיד, נשאר צרוב בזיכרון זמן רב.
אנחנו מתעוררים ליום של חופש. החגיגה יכולה להיות מושלמת, אלמלא טיול שמכריחים אותי לצאת. לא אהבתי טיולים. הנסיעות הארוכות גרמו לי בחילה והטיולים תמיד בשמש יוקדת.
הפעם מבטיחים לי שהטיול יהיה על חוף הבונים. רק שמעתי חוף ים הכול עבר פתאום ונעלם. עוד כשהייתי ב'פעוטון'* בית' אני זוכר שהייתי הראשון שנצמד למטפלת והראשון שעולה למשאית, הלוקחת אותנו לים. כשהיינו מתקרבים לים בחוף אשדוד, היינו מבחינים מרחוק, בדגל המתנוסס מעל סוכת המציל, ומדקלמים בקולי קלות: "הנה הים, דגל לבן." אך לפני הכניסה לים, המטפלת הייתה מושיבה אותנו במעגל על החול. מחלקת לכל ילד מלפפון ירוק וכוס מים – "כולם צריכים לסיים עד הסוף, לפני זה אף אחד לא קם" כך אמרה בקולה החד והצורמני. ילד בין ארבע, עם כוס מים ביד אחת ומלפפון ביד שניה. מספיק עוד פעולה אחת רצויה כגון: גרוש זבוב טורדני, או לגרד באף ואז גם הכוס פתאום חצי ריקה, והמלפפון נשמט לחול. אבל חייבים לגמור הכול. מאז אני סולד ממלפפון ירוק. טעמו בעיניי מאז, כטעמו של חול ים.
הצטיידנו בבגד ים, כובע ומימיה. 'עוזרי' הנהג כבר חיכה במשאית מוכן לנסיעה.
יש שיר אחד ששרנו לכל אורך הטיול. גדעל'ה המדריך לימד אותנו את השיר. הוא עם מנגינה שקלטנו מיד, והשיר לא הניח לנו במהלך כל הנסיעה; וכך שרנו בקולי קולות:
"הסירים על הקיר הִי, הִי, התחילו לשיר/ המחבט והקומקום/ שרו יחד בים בם בום/ שרו בים בם בום/ והמטאטא אֶה, אֶה/ עלה על הכיסא אֶה, אֶה,/ ומרוב שמחה חָה, חָה/ כף מחה/ לה לה לה לה לה לה לה לה/.
המשאית עוזבת את הכביש הראשי. היא צריכה לעבור פסי רכבת. אחרי כמה מאות מטרים אנחנו מגיעים "לחוף הבונים". מרחוק אנחנו רואים את הים. הוא נראה כפלטה, חלק באופן מדהים. רגוע ושקט. הולכים לאורכו. המטרה, להגיע עד "חוף דור" ומשם חוזרים הביתה.
אנחנו 25 ילדים, גדעל'ה ומלווה נוסף שאול. ההליכה על החוף משגעת וכיפית. גדעל'ה מבקש שנלך יחד ונשים לב זה לזה. נתי חברי הולך לידי ומיד שוקעים בשיחה. הרבה סלעים בצבעים מדהימים של ירוק חום וכחול מתערבבים זה בזה. אנחנו מוקסמים. חלקנו מתכופים ומחפשים קונכיות שמיד מצמידים לאוזן ומקשיבים לקול רחשי הים. חלקנו חולצים נעליים והולכים במים הרדודים והנעימים. משווים זה עם זה צדפים וחלוקי ים צבעוניים ורודפים אחרי סרטנים. נתי אלוף בתפיסתם הוא טופס בגב הסרטן במיומנות רבה כך שצבתות הסרטן לא מצליחות להגיע ולצבות את ידיו. הוא רץ לעברי כשהסרטן בידו המושטת קדימה וצבתות הסרטן נפתחות ונסגרות תופסות את האוויר הריק , אני בורח מפחד.
מהר מאוד אנחנו שוקעים בתוך עצמנו ולא מרגישים כלל בהליכה בת שעתיים או שלוש.
ועל כן אף אחד לא שם לב שיוחאי, הילד המופנם חסר.
אנחנו מגיעים לחוף דור בשעות הצהריים המאוחרות.
'עוזרי' והמשאית כבר מחכים לנו ומתחילים להוריד את הסנדוויצ'ים של ארוחת הצהרים שהכינו לנו מבעוד מועד. בניצוחו של 'עוזרי' שלא סתם נהג, הוא גם אירגן את כל הציוד האוכל ומכליי המים, ואפילו כדור למשחק בזמן הפנוי שיהיה לנו.
ממרח צמחוני, ממרח אנשובי וביצים קשות. הכול נתון בתוך ה'קיטבג'* הכחול עליו תפורה פיסת בד רקומה באותיות קידוש לבנה: "כיתה ז". כל ילד לוקח סנדוויץ' מתיישב בצד ואוכל בנחת. 'עוזרי' לוקח את הכדור ומתחיל לשחק "נגיחות".
אני מבחין בזווית העין, תוך לעיסת הסנדוויץ' את גדעל'ה, המדריך שלנו, סופר אותנו. גדעל'ה בחור גדול ומוצק בעל שפם עבות המכסה את פיו. לכן גם כשחייך התקשנו להבחין בחיוכו. אך עיניו הגדולות הסגירו את טוב ליבו. הוא חברמן ומדבר אתנו כאילו גדל בנינו, והוא אחד מהכיתה. הקיצוניות הזו בין גדעל'ה גדול הממדים ובעל הופעה קשוחה, לבין ההתחברות עם קבוצת ילדים, משעשעת ולא מובנת למתבונן מהצד.
עכשיו גדעל'ה מתנהג קצת מוזר. שמתי לב שהוא מושיט את ידו קדימה מצביע על כל ילד וילד, כנראה הוא סופר אותנו. סופר פעם אחת, סופר פעם שניה וגם שלישית.
אני לא יכול לקרוא לזה פניקה, אך יש בהחלט בהלה. אני מבחין בכל הראשים מסתובבים, הפה הפסיק את מלאכת הלעיסה, כולנו מתבוננים בגדעל'ה המצביע לעברינו וסופר.
"אחד חסר!" הוא צועק בקול. משתרר דממה. קולו הרם נשמע בעוצמה שגוברת על רחש הגלים המתנפצים על החוף. "מי חסר"? הוא שואל בקול, ופתאום גודלו הפיזי התאים לו. עכשיו הוא דומה יותר לאחראי מבוגר ומודאג. ופחות לגדעל'ה החברמן.
"יוחאי חסר!" אני צועק.
"מי ראה אותו לאחרונה? ומתי?" צועק שאול המלווה.
תוך דקה מבינים שפעם אחרון שמישהו שם לב אליו היה זמן קצר אחרי שירדנו מהמשאית. זאת אומרת לפני כשלוש שעות.
גדעל'ה אומר בשקט: "נארגן קבוצה ויחד איתי נצא לחפש את יוחאי."
לכל השאר הוא משאיר הוראה: "לסיים את הארוחה ולנקות את השטח. ארבעה ילדים נשארים כאן במקרה שיוחאי רק מתעכב. כל השאר, עלו על המשאית חוזרים לנקודת ההתחלה לחוף הבונים שם נפגש. בתקווה ותפילה למצוא את יוחאי חי בריא ושלם."
אני מציע את עצמי לחיפוש. נתי מיד מציע את עצמו, יאיר ואבי מצטרפים ואנחנו יוצאים לדרך עם מימיה מלאה מים, חשש מלא בלב, מלאים בדריכות לקראת הלא נודע.
בדרך גדעל'ה מחשב כי בעוד שעתיים תתחיל שקיעת השמש ושאנחנו צריכים ללכת כמעט בריצה, כי בחושך לא יהיה סיכוי למצוא את יוחאי. מה גם שמסוכן ללכת על הסלעים בחושך.
תוך כדי הליכה גדעל'ה מורה: "נא לפתוח רווחים קטנים בין זה לזה ושמרו על קשר עין. אני מבקש כולם עם העיניים בסלעים מסביב, ולצעוק כל הזמן, יוחאי, יוחאי, אולי הוא ישמע אותנו וישמיע קול, להיות ערים לקולות מצוקה מסביב."
אני הולך בצד הקרוב ביותר למים. הם מכים ומתנפצים בזעם על הסלעים משאירים שובל קצף לבן. מישהוא כאן מרוגז אני מהרהר בפחד.
אני שם לב שעכשיו המים גבוהים יותר. זאת אומרת, שהם מכסים סלעים שבדרך לכאן היו גלויים.
אני מסב את תשומת ליבו של גדעל'ה. ורואה על פניו דאגה אמיתית.
שתקנו, מרב דאגה ופחד. רכש הגלים נתן לנו תירוץ נח, וכל אחד שקע בתוך עצמו.
במשך השעה הראשונה ההליכה מהירה מאומצת וקשה, אף אחד לא התלונן. המימיות התרוקנו. יבש בגרון מקריאות ליוחאי, אך לא היה שום מענה וגם לא רמז לגורלו.
"איזה טיול, איזה בלבול," אני ממלמל לעצמי.
"רק שלא נחזור הביתה ללא יוחאי". אני מתפלל בליבי.
השמש הפכה לכדור כתום. בהזדמנויות אחרות היינו נעצרים ומתפעלים מהשקיעה היפה. אך עכשיו מחשבתנו נודדות למרחקים, כל אחד מאיתנו הולך מכונס בתוך עצמו, וחושב על הגרוע מכל.
כדור השמש רק מבשר לנו שזמננו הולך וקצר.
הגוונים של הצבעים שפגשנו בדרך הלוך החלו לדהות. פני הים עולים בהדרגה ומרחוק אפשר כבר לראות את חוף הבונים.
"לא יכול להיות," אני אומר בקול, "חייבים למצוא אותו". אני טרוד במחשבה, שבטעות עברנו אותו. אנחנו מקפידים מעת לעת שוב ושוב לצעוק בשמו. אך כלום.
עכשיו, שאנחנו במרחק לא רב מהמקום שהתחלנו, אנחנו מגבירים את הצעקות וקוראים בשמו. כאילו אומרים לעצמנו, שזאת ההזדמנות אחרונה.
כדור השמש טבול כמעט כולו כבר במים. החשכה החלה יורדת.
לפתע אני מבחין במשהו שזז בתוך המים. על סלע שכמעט מכוסה כולו במים בולט בגד צבעוני.
אני לא זוכר מה לובש יוחאי, אך אני צועק בקול: יוחאי!! רץ כ'אחוז דיבוק' אל הבגד הצבעוני. המרחק מימני לבגד כ - 15 מטר, אך תנאיי האור לא מאפשרים לי להבחין בפרטים.
ככול שאני מתקרב, הופך הבגד לחולצה, החולצה לדמות. הדמות הופכת לילד. אני בטוח שזה יוחאי! בסתר ליבי אני מתחנן ליושב במרומים, שזה לא מאוחר מדי, והלוואי שאנחנו נגיע אליו בזמן.
אני מגיע אליו ראשון ואחרי מגיע מיד גם גדעדל'ה.
"יוחאי חי ונושם!" אני צועק.
יוחאי כולו במים רק ראשו מציץ ובעיניים גדולות מפחד אומר: "הרגל הרגל."
באותו רגע, אני לא מעריך את גודל שליטתו של יוחאי במצבו, לא בפניקה, בשקט אולי שקט מדי אומר: "הרגל תקועה לי". להערכתי הוא במצב זה לפחות שעתיים, אם לא יותר.
באותו רגע אני מקבל פקודה מגדעל'ה: "הרם את ראשו מעל המים!" כך מיד אני עושה ותומך את ראשו בשתי ידי.
גדעל'ה ממשש את גופו של יוחאי עד שהגיע אל רגלו שמעוקמת בין שני סלעים גדולים, עמוק בתוך המים. מבלי יכולת להזיזה.
גדעל'ה לוקח מלוא ראוותיו אויר ועם בגדיו כמו שהוא בלי לחשוב יותר מדי, צולל בתוך המים ומנסה לשווא להזיז את הסלע. הסלע נטוע חזק בקרקע.
בינתיים מגיעים נתי, אבי, ויאיר. גדעל'ה שקולו שקול והוא בשליטה מלאה שולח את יאיר בריצה למשאית שבינתיים הגיעה ומחכה לנו בתחילת המסלול.
"רוץ מהר למשאית תזעיק דחוף את 'עוזרי' ושאול".
לנתי ואבי הוא אומר: "ננסה להזיז את הסלע יחד. אני סופר עד שלוש, ממלאים אויר את הראות, צוללים ובמאמץ משותף מנסים להזיז את הסלע השמאלי."
כל המאמצים עולים בתוהו. אני מדבר עם יוחאי ומעודד אותו: "הכול בשליטה, עוד מעט נחלץ אותך - גיבור".
המים ממשיכים לעלות ואני במאמץ עילאי ממשיך ותומך בראשו, גבוה יותר מעל המים הגואים.
גדעל'ה נראה "עובד עצות" וצועק מרחוק ליאיר: "רוץ מהר יותר תזדרז!"
ראשו של יוחאי כמעט כולו בתוך המים אני מצליח לאזן רק את פיו ואפו מחוץ למים. אך זה עניין של דקות, עד שכל ראשו יהיה מכוסה במי הים, הממשיך לגאות בקצב רצחני.
אני בוחן את המרחק עד המשאית, מסתכל על ריצתו של יאיר הקורא לעזרה. אני יודע, זה לא יספיק, התגבורת לא תגיע בזמן. יוחאי כולו בתוך המים. העסק אבוד....
על פניו של גדעל'ה מסתמנת התחלה של פניקה. אני חושב בליבי: "מה קורה לי בשעות האלו? מה אני מודד אנשים בשעות לחץ? אולי תחשוב? אולי תעזור?" כך חולפות מחשבות בראשי.
אני כבר לא צריך לתמוך בראשו של יוחאי, כי המים מכסים את כולו. עם כל גופי אני מנסה להרחיק את המים וליצור מפלס נמוך יותר מגובה פיו של יוחאי. מנסה להרוויח זמן עד שתגיע תגבורת. אך לשווא.
גדעל'ה מתיישב ותופס את ראשו בשתי ידיו וממלמל דברים לא ברורים.
נתי ואבי בוהים בעיניים גדולות על איזו נקודה דמיונית אי שם באופק, ולמרות הדמדומים אני מצליח להבחין בצבע החיוור של פניהם.
איזו סיטואציה בלתי נסבלת: יוחאי כולו בתוך המים, כאן על ידנו ואנחנו לא מסוגלים לעזור ולהציל אותו, הולך וטובע לנו מול העיניים.
נזכרתי בסיפור עקדת יצחק. אני שמאמין בבורא עולם חושב: "נו איפה אתה כשצריך? יוחאי עקוד על סלע וגורלו נחרץ בזה הרגע!"
לחשתי תפילה: "אנא אלי היחיד בוודאי/הצל את חברי יוחאי/ הרי הוא זך וזכאי/"
חוש הזמן שלי גם בתנאים רגילים לא משהו. אך עכשיו אני חש כאילו הזמן עצר מלכת. לא ידעתי כמה דברים מסוגלים לחלוף בראשי בשניות. לנגד עיניי חולפים כל משפחתו של יוחאי כמו מחזה טראגי, אין להם מושג מה קורה. מה יהיה על החתול שלו? מה נספר בבית? שליוחאי נתפסה הרגל?
שיצביעו עלי ויכריזו הוא הוזה, שיגידו עלי שוב הוא חולם, לא אכפת לי מה יחשבו. תפילתי נענתה.
לא, לא מצאתי אייל בסבך, וגם לא ראיתי מלאך. על המים, על גל שוצף שמגיח מלב הים ומתנפץ על סלע קרוב, צף לו צינור שחור ישן מלוכלך.
מבלי לחשוב יותר מדי, וגם בלי להסביר לגדעל'ה לא היה זמן, אני קופץ למים. את שלוש המטרים עד הצינור אני עושה בשניות מועטות, גדעל'ה לא מבין, נתי ואבי שיושבים בצד בהלם מוחלט מביטים בי בתימהון. עד לאותו רגע שאני מכניס את קצה הצינור לפיו של יוחאי, אף אחד לא מבין את כוונותיי.
צללתי לתוך הים אני מסתכל לתוך עיניו של יוחאי ועם האגודל מסמן לו: "החזק מעמד!"
גדעל'ה לוחץ את ידי. אין זמן לדבר.
קבוצת אנשים מרחוק מתקרבת בריצה.
אני וגדעל'ה צוללים לחילופין ומעודדים את יוחאי. על נתי אני מצווה: "תחזיק את קצה הצינור ותקפיד שיהיה מעל המים כל הזמן".
סוף סוף קבוצת התגבורת מגיע. מיד ניתכים פקודות באוויר, גידעל'ה מראה תושייה מארגן קבוצת צוללים ופוקד: "אני נתי ושאול מושכים את הסלע השמאלי. 'עוזרי', אבי, ושלומי דוחפים את הסלע הימני. כשאספור עד שלוש, מלאו את הראות באוויר, ובכל הכוח. הבנתם?"
"כן המפקד," קראנו במקהלה.
"שתיים שלוש ו..."
הפה נפתח וקולט כמות אויר בלתי מבוטל.
צוללים!
הפקודה מתבצעת באופן מושלם. רגלו של יוחאי סוף סוף משתחררת.
אני תומך בו ועוזר לו להתיישב. יוחאי גומא ברעבתנות כמויות של אויר. לאחר שנרגע אנחנו מרחיקים אותו מהים.
בינתיים מגיעים כל הילדים מהמשאית. מסוקרנים ושקטים.
מאי שם מופיע מימיה ומוגשת לו.
לאחר מספר דקות כשהבנו את גודל הנס, החלה התרגשות מסביב. ולמרות שיוחאי זקוק להתאוששות. לא התאפקנו השמחה עצומה ואנחנו במקהלה באופן ספונטני צועקים: "יו ח אי! יו ח אי! יו ח אי! " וההד שבתוך אגן הסלעים ענה: " חי חי חי חי חי. ....
גדעל'ה בודק ביסודיות את רגלו. התמזל מזלו ואין שום נזק ולא שבר, רק חבלות חיצוניות.
חושך גמור מסביב וגדעל'ה מחלק הוראות. המבוגרים תומכים ביוחאי, ויתר הילדים בזוגות מחזיקים ידיים. כך בחשכה מוחלטת, אנחנו מתחילים את המסע חזרה למשאית.
במשאית אני טופס את אחת המימיות ומרוקן אותה עד תומה.
לאט לאט אנחנו מעקלים את מה שעבר עלינו.
המשאית החלה בנסיעה. גדעל'ה מבקש שקט, ושלא כהרגלנו, הפעם יש דומיה. נאום התודות והתפילות הפעם קצר. למרות העייפות, המורל 'מרקיע שחקים'.
אני מוביל את השיר המטופש: הסירים על הקיר הי, הי, תחילו לשיר/ (כאן אני מכניס שינוי מצחיק) יוחאי, גדעל'ה עם כולם/ אף אחד לא נשאר בים/ שרו בים בום בם/.......
שרנו ושרנו במקהלה עד שהגענו הביתה.
מיד כשירדנו מהמשאית אני נצמד ליוחאי אני רוצה לוודאות שהוא בסדר, במשאית היה הרושם שהוא התאושש, ושר עם כולם. "נתת לנו חווית שוס שיכולה להרוס" אמרתי בפשטות.
אני חש בידו שנלחצת אל זרועי, הוא מחפש להביע את רגשותיו, וגם מצליח להגיד: "לולא התושייה שלך הסיפור היה נגמר אחרת".
מאחורי גבי אני מוציא את הצינור השחור, ובמילים פשוטות אני אומר ליוחאי: "שמור, מהיום זה הקמע שלך".
זה היה יום גדוש ויום שלא נשכח. מעניין, שלמרות שהייתה כאן סכנת חיים מוחשית, אף אחד לא דיבר יותר על הטיול הזה. כאילו לא קרה דבר.
בפעם הראשונה בחיי חשבתי, כמה טוב לחזור לבית הספר.
כאן אי אפשר ללכת לאיבוד או לטבוע.
טעיתי. לא ידעתי באותם רגעים מה גדולה הטעות.