תקציר: בארבעה באפריל 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, הומטרו עשרות פגזים על קיבוץ משמר העמק ...
הייתה זו הפעם הראשונה שיישוב יהודי הותקף באש תותחים.
ראשון לספוג את מטח האש היה הבית הגדול במוסד החינוכי שהיה - והנו - סמל לייחודו של החינוך הקיבוצי.
קירותיו חוררו במאות חורים, אך הוא נשאר עומד על תלו והגן על הילדים שמצאו מחסה בקומות התחתונות ומתחת למיטות.
סופת האש, שהתחוללה באותו יום אביב, הביאה לקצן עשרות שנות יחסי שכנות, שידעו עליות ומורדות, בין הקיבוץ הקטן והמבודד לכפרים הערביים שהקיפוהו מכל עבר.
בספר מביא דורון שהם, בן הקיבוץ, את סיפורו של אותו קרב, שבסופו נחרבו ונעלמו אותם כפרים ובטלה אותה שכנות ...
הספר מביא את סיפורם של אנשים פשוטים שהמאורעות סחפו אותם ושינו את חייהם, מקצה לקצה.