“פרידה היא תמיד דבר קשה.
אתה נפרד מהאדם וגם אם אתה יודע שתשוב לראותו ומתי, זה קשה. אז אחת וכמה וכמה, כאשר אתה נפרד ואינך יודע מתי תתראו.

פרידה מספר אף היא מסע לא קל. אתה מסיים לקרוא את השורות האחרונות החותמות אותו ובליבך ישנה תחושה מוזרה, של כבדות ושל ריקנות כאחד, תחושה של הסוף הממש ובא.
תם הספר. מי יודע מתי תתראו, אם תתראו אי פעם?

כך הרגשתי כשסיימתי אתמול, כמעט שתיים עשרה בלילה, את הספר " תעלולי פדי" בתרגום הישן משנות ה-60, שהוא היה עבורי האחרון בסדרה. למעשה, ישנם 26 ספרים שמייקל בונד כתב, אבל בפועל תורגמו 7 ספרים בשנות ה-60 ועוד שניים בתרגום חדש, שאינם מחדשים דבר, אלא פשוט מביאים את הכתוב בצורה רעננה ונגישה יותר לילדים.
כאשר סיימתי את הספר, חשתי תחושה מעורבת, מצד אחד נאנחתי בהקלה, כי המסע הזה שעברתי בחודשים האחרונים, בקריאת ספרי פדינגטון, היה מעניין, מענג ובעיקר קליל ומשעשע.
מצד שני, זה היה קשה. מכיוון שאתה נפרד מגיבור ילדותך, ממעין נוסטלגיה.

את הדוב פדינגטון הכרתי בילדותי דרך ערוץ הופ, באותה העת הועלתה סדרה שנוצרה על פי הספרים אי-שם בשנות ה-70. הסדרה המשיכה להעלות פרקים חדשים עד שנת 2000.
אני חייבת לומר, מבחינה נוספת, שהסדרה די נאמנה למקור, לא כמו הסרט שיצא בשנת 2015 והסרט העתיד לצאת חודש הבא, פדינגטון 2.

לכן, כשראיתי את הספר המתורגם במהדורה החדשה, לא חשבתי פעמיים וישר לקחתיו אלי, בכדי שאקרא בו. וכצפוי, נהנתי מאוד.
עד מהרה, הרגשתי שאני ממש חלק ממשפחת בראון, עדה לכל תפנית משעשעת בעלילה, לכל התלבטות, חשש ובעיקר לכל צרה צרורה הממיט פדינגטון פעם אחר פעם על משפחתו וסביבתו, צרה שבדרך פלא, הוא מצליח להיחלץ ממנה בקלות והצרה שנראתה בתחילה כצרה, מתגלה כברכה.

הרגשתי נינוחות כשפדינגטון ביקר את מר גרובר ויחדיו הם שתו קקאו חם ודיסקסקו על עניינים כאלה ואחרים. צחקתי בליבי כשפדיגנטון הסכים לעזור למר קורי, כשאני יודעת בליבי לבטח, שהעזרה לא תסתיים בכי טוב.

וכמובן, אף על פי שידעתי שפדי יצא בעור שיניו ממחלה כזאת או אחרת, ליבי לא אזר אומץ והחסיר פעימתו, ותהה: האם באמת הדובון הקטן הזה יצא מכלל סכנה? האם הוא יבריא?

לשעות בודדות, בזמן קריאת הספרים, פדינגטון הצליח לשכנע אפילו אותי, שריבה היא דבר נשגב ועילאי, שהחיים אינם חיים בלעדיה והיא תמצית חייו של האדם...והדוב.

הקריאה בסדרת ספרים זו [ המהדורה הישנה משנות ה-60 שכוללת את שבעת הספרים והמהדורה החדשה הכוללת תרגום מחודש] הייתה התנתקות נעימה מתלאות היום-יום. זו הייתה צלילה אל עולם אחר, אל ארץ אחרת ואל מושגים ומנהגים אחרים, ארץ אנגלית בטיבה, במנהגיה, במראיה, באנשיה ובעיקר בדוביה. פדיגנטון, למרות שהוא בא במקור מפרו, הרגיש לי אנגלי לא פחות מהאנגלי יליד אנגליה הגאה ביותר במורשתו.
אתם לבטח שואלים מדוע? בגלל הוויתו, בגלל דמותו. בגלל התנהגותו. המחווה הקטנה והנימוסית של הרמת הכובע לכל אדם חביב שהוא פוגש [ מחווה זו אפילו סיבכה אותו פעם אחת], ההתעקשות לקריאה מכובדת לאדם מר ולאישה גברת.
פדיגנטון הוא ג'נטלמן כהלכה, ג'נטלמן שלעיתים קורות לו מיני הרפתקאות ומאורעות מפתיעים, אבל למרות זאת, הוא איננו שוכח היכן הוא נמצא וכיצד להתנהג. פדיגנטון, אני מרשה לעצמי לומר, הוא דוב מהסוג הישן והחביב.
והרשו לי כעת לפנות אל פדיגנטון הקטן.
פדיגנטון, היית רעה שהיה לי העונג לשהות לצידו, ודרכך, הכרתי את חברייך וקרובייך. איפשרת לי להיות חלק ממשפחתך, ולו לשעות מספר, ועל חוויה זו, הנני מודה לך.
פדיגנטון,מר בראון [כפי שמר גרובר נוהג לכנותו] נעמת לי מאוד.

תוספת, לאחר חשיבה בדבר התרגום החדש:

זה יפה שהחליטו להוציא במהדורה חדשה את הספרים הראשונים, אך לאחר מחשבה מעמיקה, למעשה, כשכבר פרסמתי את הביקורת חשבתי על הנושא שהיה נחמד אם היו מתרגמים את שאר הספרים גם, את הספרים שמעולם לא תורגמו. כי בסופו של דבר, כפי שרשמתי בביקורת עצמה, שני הספרים הראשונים לא בדיוק מחדשים. הם פשוט מתארים את אותן ההתרחשויות בספרים מהתרגום הישן יותר, רק בשפה קלילה ועדכנית יותר לילדים בימינו.”