1
צ'רלס בנט, עורך-הדין הלונדוני של לוצ'אנו ויטאלה, קידם את פני לקוחו מיד ברדתו מהמטוס הפרטי שלו. המיליארדר הסיציליאני ואיש המקצוע ניהלו שיחת נימוס סתמית. לוצ'אנו התהלך בנוקשות כמו אריה שכבר עלה על ריח טרפו, חוסר סבלנות ותוקפנות מולדת מלווים כל צעד.
הוא איתר אותה... סוף-סוף. גנבת הילדים הנוכלת, ג'מיימה בארבר. לא היו מילים מתאימות כדי להביע את תיעובו כלפי האישה שגנבה ממנו את ילדו ואחר-כך ניסתה למכור לו את התינוק בחזרה כאילו היה חפץ. עצבן אותו כפליים שהוא לא יוכל להנחית על ג'מיימה את מלוא עוצמת החוק. לא זו בלבד שהוא לא רצה שחייו הפרטיים ייחשפו שוב בפני התקשורת העולמית, אלא הוא גם היה מודע מדי להשלכות ארוכות-הטווח הצפויות של מעשה נקמני כזה. האם הוא לא סבל מהתקשורת מספיק כשאשתו היתה בחיים? בימים אלה הוא העדיף הרבה יותר את הצללים על פני האור המסנוור של היום והכותרות המשמיצות האינסופיות שעקבו אחר כל מהלך שלו לאורך נישואיו.
למרות זאת, לוצ'אנו עדיין הסתובב זקוף ראש, וכל ראש נשי בסביבתו פנה להתפעל ממנו בדרכו. הוא התנשא לגובה מטר תשעים ושלושה וניחן במבנה גוף של ספורטאי טבעי, שלא לדבר על היופי המדהים שעמו נולד. אף פגם לא חיבל בעורו הזהוב, באפו הישר או בעצמות הלחיים הגבוהות ובשקעים שהשתלבו עמם והעניקו לו את היופי הרודף של מלאך שסרח. עם זאת, הוא לא שמח כלל על פניו היפות משום שלמד לראות בהן חיסרון שמשך תשומת לב לא רצויה.
בלתי נסבל היה מבחינתו שלמרות כל אמצעי הזהירות שנקט, הוא כמעט איבד ילד שני. הוא מיהר לנזוף בעצמו על הנחתו. הוא לא יכול היה לדעת בוודאות שהילד שלו עד שבדיקת הדנ"א תבוצע. ייתכן מאוד שהאם הפונדקאית שהוא בחר שכבה עם גברים אחרים בזמן ההפריה המלאכותית. היא הפרה כל סעיף אחר בהסכם שעליו חתמה, אז מדוע שלא גם את הסעיף הזה?
אך אם התינוק היה שלו כפי שקיווה, האם הוא ילך בדרכה של אמו הבוגדנית והשקרנית? האם יש כזה דבר גנים גרועים? הוא סירב לקבל את זה. חייו שלו היוו הוכחה חיה לאמונה זו, משום שהוא היה האחרון מבין שושלת ארוכה חסרת רחמים של גברים שנודעו בזלזולם בחוק ובאכזריותם. בילד תמים לא יכול להיות כתם, רק נטיות שאפשר לעודד או לרפות. הוא הזכיר לעצמו שעל הנייר נראתה אם בנו מכובדת ביותר. כבתם היחידה של הורים מבוגרים שהיו שקועים בחובות כספיים, היא הציגה את עצמה כגננת מוסמכת שאוהבת לגדל ירקות ולבשל. לרוע המזל, תחומי העניין האמיתיים שלה, שאותם גילה רק אחרי שברחה מבית-החולים עם הילד, התגלו כהרבה פחות מכובדים. היא היתה רודפת ריגושים מופקרת סוציופתית שבזבזה כספים רבים, הימרה וגנבה ללא נקיפות מצפון כשכספה אזל.
הוא האשים את עצמו שוב ושוב על החלטתו לא להיפגש פנים אל פנים עם אם ילדו, לא להעניק צביון אישי למה שהיה ביסודו הסדר עסקי. האם היה מזהה את טבעה האמיתי אילו פגש אותה? הוא גם לא הניח שהיא תרצה להיפגש איתו כשבא לקחת את הילד מבית-החולים אחרי הלידה, אבל בסופו-של-דבר הוא הגיע לשם וגילה שהיא כבר נעלמה והשאירה מאחור רק פתק שמפרט את דרישותיה הכספיות. בשלב ההוא היא כבר גילתה כמה הוא עשיר ורק תאוות בצע הניעה אותה.
"אני חייב לשאול," מלמל צ'רלס בשתיקה המתוחה שבתוך הלימוזינה. "אתה מתכוון להלשין עליה למשטרה?"
לוצ'אנו נדרך, ופיו החושני הרחב נחשק. "לא."
"אם יורשה לי לשאול..." צ'רלס בחר בטקט על פני תסכול והשאיר את השאלה תלויה באוויר. הוא הצטער שהלקוח העשיר ביותר שלו לא היה פתוח קצת יותר. אך לוצ'אנו ויטאלה, הילד היחיד של מי שהיה פעם דון המאפיה המבעית ביותר בסיציליה, הפגין תמיד איפוק מאיים. כמי שהפך למיליארדר בגיל שלושים, הוא היה איש עסקים מצליח ביותר, ולמיטב ידיעתו של צ'רלס, כל עסקיו היו חוקיים בקפדנות. ועם זאת, די היה בשמו של ויטאלה כדי להמשיך להכות פחד בסובבים אותו, והם החווירו ורעדו לנוכח מורת רוחו. בגלל התיעוב שלו מהפפראצי והסכנה המתמדת שבשל אביו הפושע הוא יסומן כמטרה להתנקשות, הוא היה מוקף בשומרי ראש שהרחיקו ממנו את שאר העולם. במובנים רבים, לוצ'אנו ויטאלה נותר חידה גמורה. צ'רלס היה נותן הרבה כדי לדעת מדוע גבר עם כל-כך הרבה אופציות קורצות יותר העדיף לבחור באם פונדקאית כדי להביא ילד לעולם.
"אני לא אהיה אחראי לשליחתה של מי שהיא אולי אם בני לכלא," אמר לוצ'אנו ללא כל הבעה. "אין לי ספק שמגיע לג'מיימה להישלח לכלא אבל אני לא רוצה להיות זה שיכניס אותה לשם."
"מובן למדי," אמר צ'רלס, אף שזה היה שקר מנומס משום שהוא לא הבין כלל. "אבל המשטרה כבר מחפשת אותה, ואפשר יהיה להודיע להם בדיסקרטיות רבה היכן היא נמצאת."
"ומה אז?" דחק בו לוצ'אנו. "הסבא והסבתא המבוגרים יקבלו משמורת על בני? והרשויות ייאלצו להיכנס לתמונה כדי להבטיח את רווחתו? אתה כבר הזהרת אותי שהסדרי פונדקאות מקבלים יחס לא עקבי ולא בטוח במערכת המשפט באנגליה. אני לא אקח שום סיכון שבגללו אני עלול לאבד את הזכויות על בני."
"אבל האישה הזאת בארבר כבר הבהירה לך שהיא תמסור את הילד רק תמורת סכום כסף משמעותי... ואתה לא יכול, וגם אסור לך, להציע לה כסף כי בכך אתה תעבור על החוק הבריטי."
"אני אמצא דרך חוקית והגיונית למצוא לעניין פתרון מספק," לחש לוצ'אנו רכות, אצבעותיו השחומות הרזות נמתחות בקוצר רוח על ירכיו. "בלי פרסום פוגע או מעורבות של בית-המשפט או הכנסתה לכלא."
צ'רלס פגש בזהירות בעיניו הכהות הקרות של לקוחו וכבש רעד כשניסה לא לחשוב איך אבות אבותיו של לוצ'אנו העדיפו לסלק מדרכם מכשולים שהציבו להם אנשים: באמצעות רצח והטלת מומים בדם קר. הוא נזף בעצמו על המחשבה הדמיונית הגחמנית הזאת, אך לא הצליח לשכוח את הבעתו המקפיאה של לוצ'אנו או את אכזריותו הידועה לשמצה בעסקים. הוא אולי לא הרג את יריביו, אך הוא לא היה אדם שכדאי לשים לו רגל, והוא נודע כמי שנקם באכזריות באלה שפגעו בו. ספק אם לג'מיימה בארבר יש שמץ של מושג אילו השלכות מסוכנות היא הביאה על עצמה כשהתנערה מההסכם המשפטי שלה עם לוצ'אנו ויטאלה.
סי, הרהר לוצ'אנו, הוא ישיג את מטרתו כי הוא תמיד משיג את מבוקשו וכל אפשרות אחרת לא באה בחשבון, במיוחד כשמדובר ברווחתו של בנו. אם יתברר שהילד הקטן שלו, הוא ייקח אותו בכל מחיר משום שהוא לא יכול להשאיר ילד תמים בחזקתה של אם כזאת.
ג'מיימה סידרה את הפרחים על קבר אחותה. עיניה הכחולות הצלולות צרבו רצח, וליבה התכווץ בחוזקה מאומללות.
היא אהבה את ג'ולי ושנאה את המציאות שגזלה ממנה את ההזדמנות להתקרב אל אחותה ולעזור לה. התאומות, שנולדו לאב לא ידוע ולאם מכורה לסמים, מצאו את עצמן בסופו-של-דבר בבתים מאמצים שונים. ג'ולי סבלה ממחסור קצר באספקת חמצן בלידה ונזקקה לניתוח גדול זמן קצר אחריה. אחותה לא היתה מועמדת לאימוץ עד שהטיפול שלה הושלם שנתיים לאחר מכן. לעומת זאת, לג'מיימה שיחק המזל הרבה יותר בכל מובן, חשבה באשמה. הוריה המאמצים בגיל העמידה אהבו אותה ממבט ראשון, אימצו אותה אחרי לידתה והעניקו לה ילדות מאושרת ובטוחה. ג'ולי אומצה בידי זוג עשיר הרבה יותר אך העיכובים ההתפתחותיים והבעיות שלה אכזבו והביכו את הוריה. בסופו-של-דבר האימוץ כשל כשאחותה הפכה למתבגרת סוררת, וג'ולי מצאה את עצמה בחזרה במערכת הרווחה, דחויה מצד ההורים שאהבה. ג'מיימה לא הופתעה שמאותה נקודה ואילך כל החיים של תאומתה השתבשו עוד יותר.
התאומות לא נפגשו שוב עד שהתבגרו וג'ולי איתרה את ג'מיימה. מההתחלה ג'מיימה והוריה הלכו שבי אחרי התאומה המקסימה והתוססת שלה. כמובן גם זה השתבש מבחינת כולם, הודתה ג'מיימה באי-רצון. אבל אולי המצב היה גרוע מכול עבור ניקי הקטן, שלעולם לא יכיר את אמו הביולוגית. עיניה המצועפות נחו על התינוק בן שמונת החודשים שישב בעגלה שעל השביל, והן הזדרחו כצפוי משום שניקי היה השמש, הירח והכוכבים בעולמה של ג'מיימה. הוא התבונן בה בעיניו הכהות הגדולות וחייך מתחת לשערו המתולתל השחור. הוא היה התינוק הכי מקסים בעולם והוא כבש את ליבה ונפשה של דודתו מהרגע שפגשה אותו לראשונה כשהיה בן שבוע בלבד.
"ראיתי אותך מהרחוב. למה את שוב כאן?" דחק בה קול נשי מודאג. "אני לא מבינה למה את מענה את עצמך ככה, ג'ם. היא איננה, ואני אומרת ברוך שפטרנו!"
"בבקשה אל תגידי את זה," הפצירה ג'מיימה בחברתה הטובה, אלי, שאותה פגשה לראשונה בגן. היא פנתה אל האדמונית הגבוהה והרזה יותר בנחישות.
"אבל זאת האמת ואת חייבת להכיר בה. ג'ולי כמעט הרסה את המשפחה שלך," אמרה אלי גלויות. "אני יודעת שמכאיב לך לשמוע אותי אומרת את זה, אבל התאומה שלך היתה רקובה מהיסוד."
ג'מיימה חשקה שפתיה מפני שהיתה נחושה בדעתה לא להיקלע לוויכוח נוסף עם חברתה הישירה. אחרי ככלות הכול, בתקופות הקשות לאורך פרשת ג'ולי, אלי העניקה לג'מיימה ולהוריה כתף אוהדת וכן עצות ותמיכה. אלי הוכיחה את נאמנותה ואת עומק חברותה פעמים רבות. בכל אופן, אין טעם להתווכח עתה משתאומתה של ג'מיימה מתה. למרות זאת, בגלל כאב האובדן עדיין הכאיבו לה קביעות נחרצות כאלה. חודשים ספורים בלבד חלפו מאז שג'ולי נעמדה בחוסר זהירות מול מכונית ומתה במקום. משפחתה המאמצת של ג'ולי סירבה אפילו להשתתף בהלוויה, וההוצאות נפלו על הוריה של ג'מיימה, על אף שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם אותן.
"אם היה לנו יותר זמן יחד, העניינים היו מתגלגלים אחרת לגמרי," הכריזה ג'מיימה במרירות שהיא התאמצה להסתיר.
"היא רימתה את ההורים שלך, גנבה את זהותך ואת החבר שלך והפילה עלייך תינוק," הזכירה לה אלי ביובש. "מה היא יכלה לעשות? לרצוח את כולכם במיטותיכם?"
"ג'ולי מעולם לא הפגינה נטייה לאלימות," טענה ג'מיימה מבין שיניים חשוקות. "בואי לא נדבר על זה יותר."
"בואי לא," הסכימה אלי באירוניה. "עדיף שנדבר על מה שאת מתכננת לעשות עם ניקי עכשיו. יש עלייך די והותר עומס עם העבודה במשרה מלאה והתמיכה בהורים שלך."
"אבל אני שמחה מאוד לטפל גם בניקי. אני אוהבת אותו. הוא בן המשפחה היחידי שנותר לי," ציינה ג'מיימה בקור רוח שקט כששתי הנשים יצאו מבית-הקברות אל הכביש. "אני לא מתכוונת לוותר עליו. אנחנו נסתדר איכשהו."
"אבל מה עם אבא שלו? את בוודאי צריכה לחשוב על הזכויות שלו," השיבה אלי בקוצר רוח, וכשראתה את חברתה מתאבנת ומחווירה, היא גנחה. "המשמרת שלי מתחילה בעוד שעה – אני חייבת לזוז. נתראה מחר."
ג'מיימה נפרדה מחברתה, שגרה בדירה באותו הרחוב, והמשיכה להתקדם בקצב האיטי של אדם מותש – ניקי עדיין ישן רק שעות ספורות ברציפות. היא השקיעה מחשבה רבה בנושא המדאיג של אביו של ניקי. מלבד העובדה שהאב היה ככל הנראה גבר עשיר מאוד, היא לא ידעה עליו דבר, וחשוב מכך, היא לא ידעה מדוע הוא בחר ללדת ילד באמצעות הסכם פונדקאות. האם הוא הומו שנמצא במערכת יחסים? או שהוא או בן/בת-זוגו סבלו מבעיות פוריות? לג'ולי לא היה אכפת מפרטים כאלה, אך לג'מיימה היה אכפת מהם מאוד.
היא בשום אופן לא יכלה להתעלם מהמציאות שלניקי יש אבא איפה שהוא בעולם, הורה שתכנן את הבאתו לעולם ושילם עבור זאת. אך היא לא ידעה את זהותו משום שג'ולי סירבה בעיקשות למסור לה את הפרטים, לכן אי-אפשר היה לצפות מג'מיימה לעשות דבר כדי לאתר את האיש, הרהרה בהקלה מהולה ברגשות אשמה. דאגתה היחידה היתה נתונה מאז ומתמיד לניקי. היא לא היתה מוכנה למסור את הילד הקטן למישהו בלי להיווכח תחילה שהאדם הזה יאהב את אחיינה וידאג לו. זה היה תפקידה האמיתי עכשיו, הודתה באומללות: להיכנס לתוך המצב המופרך שג'ולי יצרה ולנסות להבטיח שבנה של ג'ולי לא ייפגע בגלל הבחירות הנמהרות של אמו.
ג'מיימה עדיין השתוממה מהעובדה שתאומתה אפילו לא קלטה שהיא בעצם הסכימה להביא ילד לעולם תמורת כסף. מדהים ככל שזה יהיה, בזמן החתימה על ההסכם ראתה ג'ולי בהסכם הפונדקאות רק עבודה שתממן את הוצאות המחייה שלה בזמן של מחסור בכסף ובמקום מגורים. היא הודתה שהיא מתעבת את השפעות ההיריון על גופה, והיא לא שינתה את דעתה לגבי מסירתו של ניקי אחרי הלידה. לא, ג'ולי פשוט החליטה שהיא לא תוגמלה מספיק על הסבל של תשעת חודשי היריון ובסופם לידה, במיוחד אחרי שנודע לה שאביו של ניקי עשיר.
ומה הם הסיכויים שהגבר יתגלה כאב אכפתי ורחום? גבר שיאהב את ניקי וידאג לו כמיטב יכולתו? ג'מיימה האמינה שהסיכוי לכך קלוש כי הגבר המדובר אפילו לא רצה לפגוש את האם של ילדו העתידי. מהמעט שקראה, רוב הסכמי הפונדקאות עודדו קשר כלשהו בין הצדדים השונים המעורבים, לפחות בהתחלה. אחרי ככלות הכול, ניקי היה גם חצי בשר מבשרה של ג'ולי. הוא לא נוצר מתרומת ביצית אלא מגופה של אחותה, ופירוש הדבר היה שהוא היה אחיינה של ג'מיימה וחלק ממשפחתה הקטנה, אדם מחובר קטן שג'מיימה הרגישה שמחובתה לאהוב אותו ולהגן עליו.
ג'מיימה נכנסה לבונגלו הפנסיונרים הקטן שהיה ביתם הנוכחי של הוריה. היו בו שני חדרי שינה וגינה קטנה, והיא שמחה מאוד שהיה שם מספיק מקום בשבילה ובשביל ניקי. אביה היה כומר פנסיונר ואמה היתה תמיד רק אשת הכומר. למרבה הצער, החסכונות הזהירים שצברו הוריה במשך השנים שולשלו לכיסה של ג'ולי כשהיא העמידה פנים שהיא רוצה לשכור חנות מקומית ולהקים עסק משלה. או אולי זו לא היתה העמדת פנים, הודתה ג'מיימה בניסיון לא להיות שיפוטית.
ייתכן מאוד שג'ולי באמת התכוונה להקים עסק כשהציגה לראשונה את הרעיון בפני הוריה של ג'מיימה, אך ג'ולי היתה אימפולסיבית ביותר, ותכופות התוכניות שלה להשיג רווחים קפצו בהתלהבות מדרך אחת לאחרת בטווח של ימים. אחותה אולי נראתה מלאת כוונות טובות ואולי היתה משכנעת מאוד ברגשותיה, אך היא אכן סיפרה שקרים. אין להכחיש זאת, הרהרה ג'מיימה בעצב.
למרות זאת, רשת הביטחון הפיננסית של משפחת בארבר אבדה, וחלום חייהם של הוריה לרכוש בית משלהם נגוז. למעשה, הסיבה היחידה שלהוריה עדיין היתה קורת גג היתה החלטתה של ג'מיימה לחזור לגור בבית ולעזור לשלם את שכר הדירה ואת הוצאות הבית השוטפות, שחרגו מהקצבה הקטנה של אביה. הוריה המבוגרים, שניצבו מול חשבונות שידם לא היתה משגת לשלם, החלו לדאוג ובריאותם התרופפה.
ג'מיימה חיתלה את ניקי ביעילות שקטה והשכיבה אותו לתנומת הבוקר שלו. היא כבשה פיהוק משלה והחליטה לשכב לנוח גם היא, מפני שלמדה שהדרך הבטוחה היחידה לזכות במנוחה משלה היא לחטוף תנומה יחד עם ניקי. היא קילפה מעליה את הטוניקה שלה והעוותה פניה כשהבחינה במקרה בישבנה הנדיב במראת הארון.
"התחת שלך גדול מדי בשביל טייץ! תמיד תלבשי חולצה ארוכה כדי להסתיר את הישבן שלך," דחקה בה ג'ולי.
מצד שני, ג'ולי היתה רזה כמו מקל וסבלה מבולימיה, הזכירה לעצמה ג'מיימה בצער. התאומה שלה סבלה מבעיות קשות של אוכל ודימוי עצמי. תוך הרהור אומלל זה שקעה ג'מיימה ישירות בשינה כשהיא עדיין לבושה בטייץ ובגופייה.
כשפעמון הדלת הצווחני העיר אותה, ג'מיימה המופתעת התאמצה לקום משום שרוב המבקרים היו חברי משפחה שידעו שאמה ואביה נמצאים כרגע בדבון עם חבר קהילה לשעבר. זה היה הדבר הדומה ביותר לחופשה שהוריה יכלו להרשות לעצמם עם ההכנסה המוגבלת שלהם. היא הציצה לתוך העריסה והוקל לה לראות שאחיינה עדיין ישן בשלווה, פניו הקטנות סמוקות, פיו הוורוד רגוע.
במסדרון היא ראתה שתי דמויות גבריות דרך הזכוכית.
"כן?" שאלה ופתחה את הדלת רק כדי סדק.
גבר מבוגר יותר ששערו מאפיר סקר אותה ברצינות. "אפשר להיכנס ולדבר איתך, מיס בארבר? הכרטיס שלי..." כרטיס ביקור שורבב דרך הרווח הצר והיא השפילה אליו מבט.
צ'רלס בנט, נכתב בו. בנט את בנט, עורכי-דין.
ג'מיימה, שמיד חששה מבעיה נוספת שקשורה למותה בטרם עת של תאומתה, החווירה ופתחה את הדלת. ג'ולי השאירה בעקבותיה חובות רבים, וג'מיימה פשוט לא ידעה איך להתמודד איתם. היא נרתעה מהמחשבה שיהיה עליה לספר למשטרה שאחותה גנבה את זהותה, צברה חובות על שמה, השתמשה בדרכון שלה לנסיעות ואפילו ילדה בסיציליה כג'מיימה בארבר. היא פחדה מאוד שחשיפת המידע הזה תהפוך את המשמורת הנוכחית שלה על ניקי לבלתי חוקית, והיא חששה מאוד שברגע שהיא תודה שהוא לא הילד שלה, הוא יילקח ממנה ויוכנס לבית אומנה מלא בזרים.
"לוצ'אנו ויטאלה..." ערך הגבר המבוגר יותר היכרות כשבן-לווייתו פסע קדימה, וג'מיימה נסוגה פסיעה נוספת מהאורחים שלה, כל חושיה כעת דרוכים בחשש.
היא קפאה כשהתמקדה בגבר הגבוה והצעיר יותר שלצדו, כי הוא היה שונה מכל גבר שראתה. תנועותיו היו מהירות, חלקות ושקטות להפליא, כאילו הוא חייל בקרב שמתקדם בגניבה בג'ונגל. תנועותיו היו חינניות לעילא, וגופו היה פנטזיה בהתגלמותה. יש להניח שהוא היה הגבר היפה ביותר שג'מיימה ראתה מימיה. ההלם של הופעתו המגנטית הפתאומית היה קשה לעיכול. החזה שלה התכווץ כשהתאמצה להסדיר את נשימתה ולא ללטוש בו עיניים כפי שתווי פניו השחומים הרזים, הנאים והמצודדים דחקו בה לעשות. היא הרגישה כמו תלמידת בית-ספר, והיא נחפזה להסב את ראשה כדי להזמין אותם להיכנס לסלון.
לוצ'אנו לא יכול היה לגרוע את עיניו מג'מיימה בארבר משום שהיא היתה שונה מאוד ממה שציפה. הוא ראה אותה לראשונה בתצלום הנלווה לבקשת הדרכון שלה, תצלום שבו נראתה בלונדינית, כחולת-עיניים ושמנמנה במקצת, כה סתמית עד שהוא גלגל את עיניו מהמחשבה שאישה כה פשוטה יכולה להעניק לו ילד. בפעם הבאה הוא ראה אותה חודשיים קודם לכן במצלמת אבטחה של מלון בלונדון, שם המראה שלה העיד יותר על אופייה האמיתי. שערה היה בלונדיני קצר וגלי, היא לבשה חולצה בעלת מחשוף עמוק מאוד, חצאית כסופה זעירה ועקבי זונה סופר-גבוהים שהבליטו את גזרתה הדקיקה ואת הקימור המעוגל של שתלי שדיה. היא התנהגה כמו הפרחה שהיתה, מצחקקת ומגפפת את שני הגברים שלקחה עמה לחדר המלון שלה באותו לילה.
כעת התמונה ההיא התחלפה בתמונה אחרת, מאתגרת אפילו יותר, כי מסתבר שג'מיימה בארבר המציאה את עצמה מחדש פעם נוספת. ייתכן שהשינוי הגדול הזה בהופעתה החיצונית היה רכיב מכוון בתעלולי ההונאה שלה, הודה. השיער הקצר נעלם והוחלף בתוספות שיער באורך הירך, שהעניקו לה רעמה מרהיבה בצבע של חיטה בשלה בשמש. פני הלב שלה נראו נטולות איפור. מבטו החד התמקד בחשדנות בשרבוב הבשרני של פיה הוורוד, בצבע הקל שפרח בלחייה ובעיניים הכחולות כקרח החיוורות, שהגוון שלהן היה כה יוצא דופן עד שהוא הניח בהתחלה שמדובר בבעיה בתאורה שבצילום. היא לבשה טייץ שחורים משעממים וגופייה הדוקה שהדגישה את התפיחה הנפלאה של שדיה.
הוא התקשה לקרוע את מבטו מהתצוגה המפתה המפתיעה הזאת ונאלץ להודות שהצילומים של שדיה כנראה היו לא מחמיאים משום שפנים אל פנים היא נראתה הרבה יותר טבעית. למרות זאת, היא ללא ספק היתה מעוגלת יותר. האם עלתה במשקל? הבגדים הפשוטים היו מפתיעים גם הם, אבל כמובן היא לא ציפתה למבקרים וייתכן שבגדיה היו מאופקים יותר כשהיתה ברדיוס של הוריה המבוגרים. למעשה ברגע זה היא נראתה בריאה וצעירה במידה מגוחכת. הוא תהה מי ג'מיימה בארבר באמת היתה מתחת לפני השטח. ואז שאל את עצמו מדוע הוא תוהה לגביה בכלל כשהוא כבר יודע את כל מה שעליו לדעת. היא היתה שקרנית, רמאית, גנבת וזונה חסרת גבולות. היא מכרה את גופה באותה קלות שתכננה למכור את בנה.
ג'מיימה היתה מודעת מאוד לעצמה תחת סקירתו המרוכזת של לוצ'אנו ופניה התלהטו יותר ויותר, אבל מפני שהוא ערער את שיווי משקלה, היא מיקדה את תשומת ליבה בגבר המבוגר יותר ושאלה, "איך אפשר לעזור לכם?"
"באנו לדון בעתידו של הילד," הודיע לה צ'רלס בנט.
למשמע חדשות אלו צנח ליבה אל רגליה הנעולות בקנבס, ראשה הסתחרר ועיניה נקרעו לרווחה כשהביטה באופן לא רצוני בלוצ'אנו. הביטה ומיד ראתה את מה שסירבה לזהות שניות קודם לכן, כך שסוף-סוף יצרה את הקישור המבעית שהציב סימן שאלה גדול על תקוותיה וחלומותיה בשביל ניקי. ניקי היה כמו העתק מיניאטורי של לוצ'אנו ויטאלה. שערו של לוצ'אנו היה ארוך במקצת מהמקובל. הוא צנח מתחת לצווארון שלו בתלתלים שחורים-כחולים מבריקים שהתפשטו בשפעה על ראשו. הוא התברך באף ישר, בעצמות לחיים גבוהות מרהיבות, בגבות קמורות ובעיניים עמוקות בצבע של אבני עין-נמר חומות-זהבהבות – עיניים קשות ובלתי מתפשרות כמו כל קריסטל.
זיכרונות אקראיים מהערותיה של אחותה המנוחה בנושא אביו של ניקי חזרו והדהדו בראשה.
"אם הוא היה פוגש אותי, הוא היה רוצה אותי... גברים תמיד רוצים אותי," זימרה ג'ולי בהתרגשות. "הוא בדיוק גבר מהסוג שאיתו אני רוצה להתחתן – עשיר וחתיך ומצליח נורא. אני אהיה האישה המושלמת לגבר כמוהו."
וכמובן, לוצ'אנו ויטאלה לא התפעל במיוחד בזה הרגע כאשר במקום ג'ולי הדקיקה והאופנתית, הוא קיבל את התאומה השמנמנה ופשוטת המראה, לחש קול קטן בראשה המעורער של ג'מיימה. האם זו הסיבה שהוא לטש בה עיניים? אך הוא לא ידע שהיא אחותה של ג'ולי והוא מעולם לא פגש בכלל את אחותה. למיטב ידיעתה, הוא אפילו לא ידע שלג'ולי יש תאומה זהה, וסביר שהוא גם לא יודע שג'ולי גנבה את זהותה של ג'מיימה. האם הוא יודע בכלל שאחותה מתה?
ג'מיימה הניחה שלא. אילו ידע, זה בוודאי היה משפיע על המילים הראשונות שאמר עורך-הדין, משום שמותה של ג'ולי שינה הכול. רעד קטן קר הזדחל בגבה של ג'מיימה בשל מחשבה זו. כאמו של ניקי, לג'ולי היו זכויות על בנה גם אם אפשר היה לחלוק על זכויות אלו בבית-המשפט. כדודתו של ניקי, לג'מיימה לא היו בעצם שום זכויות. הדבר היחיד שטשטש את הגבולות הללו היה העובדה שג'ולי ילדה תחת שמה של תאומתה וששמה של ג'מיימה היה רשום בתעודת הלידה של ניקי ולא שמה של אמו האמיתית. זה היה סבך משפטי שיהיה צורך להתיר ביום מן הימים.
אבל לא היום, החליטה ג'מיימה בפתאומיות כשנתקלה בעיניו הכהות המקפיאות של לוצ'אנו, שהתבוננו בה ברגש ובאמפתיה שדגימה במעבדה אולי היתה מעוררת. אביו של ניקי היה כעוס, חשדני ומוכן לחרוץ משפט ולהחליט החלטות בן רגע, חשבה בפחד. הוא לא הגיע לבקר מתוך כוונה טובה, ולמה שיעשה זאת? ג'ולי ילדה לו בן וברחה עם הילד כשהיא משאירה מאחוריה דרישה חסרת בושה לסכום כסף נוסף.
ג'מיימה זקרה את סנטרה כאילו לא היתה מודעת לסקירתו של לוצ'אנו ולא הוטרדה ממנה, והתרכזה במקום זה בעורך-דין. בטנה ביצעה סלטות מעוררות בחילה ומיתרי הקול שלה נחנקו מהמתח שבאווירה. היא ידעה שעליה להתעשת במהירות משום שלא היה לה מושג מה עומד לקרות, ולמען ניקי עליה להצליח להגיב במהירות ובהתאמה. עם זאת, הטריד אותה שהחלטה משמעותית אחת כבר הוכרעה איכשהו, החלטה שנגעה לנכונותה להעמיד פנים שהיא ג'ולי ככל האפשר בעת שתבחן את אביו של ניקי כהורה פוטנציאלי. אם היא תודה בזהותה האמיתית, האחיין שלה יילקח מיד מחזקתה. ליבה כמעט עצר מהמחשבה על האפשרות הזאת. מסיבה זו בלבד היא תשקר... היא תעמיד פנים... גם אם הדבר נוגד את כל עקרונותיה.
לוצ'אנו עמד דומם לגמרי, וכל תשומת ליבו היתה נתונה להתנהגות המשונה של האישה שלפניו. נשים לא זקרו סנטר או התעלמו מלוצ'אנו כשהתמזל מזלן לזכות בתשומת ליבו. הן חייכו אליו, פלירטטו, נשאו אליו מבטים קטנים שמטרתם להקסים. הן אף פעם לא התעלמו ממנו. אולם זה מה שג'מיימה בארבר עשתה.
"אני רוצה שלילד תבוצע בדיקת דנ"א כדי שאדע אם הוא שלי או לא." לוצ'אנו פצה פה לראשונה, מקפיץ אותה. קולו הקודר המתובל במבטא נגע בעורה כמו ליטוף פרוותי והעלה בה עור ברווז.
כשהשלכות דבריו התחוורו לה, ג'מיימה התאבנה מהעלבון המופנה אל אחותה המנוחה. "איך אתה מעז?" הטיחה בו בכעס, חמתה בוערת בה, נשפכת ללא אזהרה ומרעידה אותה מעוצמתה.
פיו המעוצב לעילא התעקם בבוז. "אני מעז," אמר ברוגע. "אסור שיהיה צל של ספק שהוא שלי –"
"בכל מקרה, בחוזה שעליו חתמת היה סעיף שמחייב בדיקת דנ"א אחרי הלידה," התערב עורך-הדין. "לרוע המזל, את עזבת את בית-החולים לפני שהבדיקה יכלה להתבצע."
התזכורת לחוזה שעליו חתמה ג'ולי בשמה של ג'מיימה עמעמה את כעסה של ג'מיימה ומילאה אותה בגל בושה פתאומי. היא עמדה לשקר. היא עמדה להעמיד פנים שהיא אחותה למרות שלא היתה, והידיעה פצעה אותה משום שבעיקרון ג'מיימה היתה כנה וישרה ושנאה שקרים והונאה. הרצון שלה לדאוג לצרכים של ניקי הציב אותה על מדרון חלקלק שהיה מנוגד למצפון שלה, הבינה באומללות. היא אמורה להגיד את האמת, גם אם הדבר לא נעים או מסוכן, חשבה בתוגה. שני מינוסים לא הופכים לפלוס. הגבר הזה היה אביו של ניקי. אבל האם היא מסוגלת פשוט לעמוד בחיבוק ידיים ולראות את לוצ'אנו ויטאלה לוקח ממנה את אחיינה התינוק?
היא ידעה שהיא לא מסוגלת. היא חייבת לנקוט אמצעי זהירות. ניקי היה חסר הגנות. תפקידה הוא לשקול בזהירות את עתידו ולהבטיח שצרכיו ייענו. אך עליה להיות גם חסרת אנוכיות בתהליך, הזכירה לעצמה בעקשנות, גם אם התוצאה הסופית תכאיב לה, גם אם פירוש הדבר יהיה לעמוד בצד ולאבד את הילד שאהבה.
"בדיקת דנ"א," חזר ואמר לוצ'אנו ותהה אם חיוורונה וחששה הגלוי מאששים את פחדיו האיומים ביותר. אולי הילד לא שלו. אם זה המצב, מוטב שיגלה זאת בהקדם האפשרי. "הטכנאית יכולה להגיע לכאן. מדובר בפרוצדורה פשוטה שמבוצעת עם מקלון שמכניסים לפה, והתוצאות יתקבלו בתוך ארבעים ושמונה שעות."
"כן," מלמלה ג'מיימה בפה יבש, עצבים מקרקשים בה כמו רכבות אקספרס כשפחד נוסף עולה בה.
כל הקלפים ייטרפו אם הוא מתכוון לדרוש ממנה לעבור בדיקת דנ"א. האם לתאומים היה אותו דנ"א? לא היה לה מושג, והיא חששה שתיחשף כמתחזה. היא השפילה את ריסיה הנוציים. טוב, היא פשוט תצטרך לחכות ולראות מה יקרה. מצבה לא מאפשר לה לנהוג אחרת. ויכוח על הצורך בבדיקה כזאת רק יבלבל את העניינים. בכך היא לא תשיג דבר. זה רק יגביר את העוינות ואת אי-הוודאות בנוגע לעתידו של אחיינה.
"אז את מוכנה לזה?" שאל לוצ'אנו רכות.
ג'מיימה הביטה בו באופן לא רצוני ופגשה בעיניים כהות מימיות מוקפות בריסים קטיפתיים שחורים סמיכים כריסי בנו. ליבה דפק בום-בום-בום והיא הרגישה מסוחררת מאוד, כאילו ניצבה על סף תהום והשפילה מבט אל נפילה מסוכנת. משהו התכווץ והתהדק בשיפולי בטנה, והתעוררה בה מודעות גופנית מפתיעה מבהילה, כאילו עורה המעקצץ נעשה פתאום רגיש מכדי לשאת את משקל בגדיה. "כן..."
"למעשה, את תסכימי לכל הדרישות שלי," אמר לה לוצ'אנו בלי להחסיר פעימה שעה שבינו לבינו התפעל מהשלמות השקופה של עיניה הכחולות החיוורות. "כי את לא טיפשה, וזה יהיה טיפשי מאוד למנוע ממני משהו שאני רוצה."
גבותיו של צ'רלס בנט התכווצו כשהוא פנה לבחון את לקוחו בהשתאות. אחר-כך רפרפה תשומת ליבו בחזרה אל האישה הבלונדינית הצעירה שלטשה עיניים בלוצ'אנו כאילו הטיל עליה קסם.
