1
מאחר שהיתה מוקפת עושר שעבר מדור לדור וציניות חסרת כל רגש במשך החלק הראשון של חייה, מלודי פארנל לא היתה בכלל תמימה כפי שהיא נראתה. למען האמת, היא השתדלה במכוון להפגין חזות מתוחכמת בכך שהחליקה את תלתליה החומים לכדי וילון בוהק, הוסיפה משיכה קלה של אייליינר כדי לעמעם במעט את האפקט של עיניה העגולות והכחולות וצבעה בשפתון אדום בוהק את שפתיה הרכות הוורדרדות. הבגדים שהיא בחרה היו בסגנון עסקי קלאסי: חצאית צרה, אפודה והפנינים של אמא שלה.
אבל בה בעת היא גם נתנה לאנשים ליהנות מהספק. היא האמינה בטוב לבם בכל פעם שזה היה אפשרי וחיפשה תמיד את הצד החיובי בכל מצב.
היחס הזה שלה זיכה אותה רק בלעג של אחיה החורג, והוביל לא פעם לעקיצות מצדן של כל המזדנבות החברתיות ורודפות הבצע שניסו להתקרב אל הזכרים של משפחתה. הלב הרחום שלה היה ללא ספק מה שעמד לאמא שלה לרועץ. אבל מלודי הרגיעה את עצמה תמיד והבטיחה לעצמה שהיא בכלל לא רגישה או שבירה כמו אמהּ. זה שהיא איבדה את אמהּ רק לאחרונה, ונהגה להתעצב מדי פעם כשהיה עליה להתמודד בלעדיה עם החיים שלה, לא אומר בכלל שהיא רגישה וחלשה.
ויחד עם זאת, מאיזושהי סיבה, רומן קיליאן הצליח לערער אותה כליל – בלי שיעשה דבר מלבד לפתוח את הדלת של ביתו הגדול.
"את צריכה ללא ספק להיות מלודי החיונית," הוא קיבל את פניה.
היא היתה אמורה להיות מחוסנת בפני גברים חזקים בחליפות שנתפרו בהזמנה מיוחדת, אבל פיה התייבש לגמרי וברכיה איימו להתקפל תחתיה. והוא לא לבש אפילו חליפה. הוא לבש ז'קט פשתן יומיומי מחוייט מעל לזוג מכנסיים שחורים וחולצה חסרת צווארון בסגנון של איכרים, ששלושת כפתוריה העליונים היו פתוחים.
לא שהיא הסתכלה באמת על הבגדים שלו. היא ראתה רק את האיש.
שערו היה שחור, והיה אולי מסתלסל אילו היה מספיק ארוך. עורו היה שחום ומבנה עצמות פניו היה נהדר. איטלקי? ספרדי? יווני? לא היה ספק שהוא ניחן בתווי פנים מעודנים של אריסטוקרט אירופאי, אלא שמלודי ידעה שהוא אמריקאי שבנה את עצמו במו ידיו. גבותיו היו ישרות ועיניו בהחלט ירוקות, עם טבעת שחורה ודקה שהקיפה את האישונים. הוא היה מגולח למשעי, מתורבת וגברי להדהים מכל בחינה אפשרית.
הוא פגש את מבטה בישירות רבת עוצמה שנטלה לגמרי את נשימתה.
"רומן קיליאן," הוא אמר בהושיטו לה את ידו, וחילץ אותה בכך מתוך הטראנס שבו היא שקעה. קולו היה כמו שוקולד כהה ויין אדום, עשיר ומלהיט, אבל בנימת קולו נחבאה איזו נימת זלזול קלה. כאילו שאף אחד אינו חשוב לו באמת.
"אני אכן מלודי," היא הצליחה להגיד. היא הסתכלה בפיו בעת שהוא לכד את כף ידה באחיזתו החזקה. שפתו העליונה היתה הרבה יותר צרה מהשפה התחתונה המלאה. הוא חייך כמו שגברים נוהגים לעשות כשהם נתקלים במישהי שלא נראית להם מושכת במיוחד ובכל זאת עליהם לנהוג בה בנימוס בגלל הנסיבות. עם שמץ של קרירות וביטול.
מלודי לא נעלבה. היא היתה מוכנה תמיד מראש לכך שגברים ידחו אותה והופתעה בכל פעם שזה לא קרה. זה לא שהיא לא נראתה טוב. היא ירשה מאמהּ מבנה גוף של דוגמנית ותווי פנים מעודנים, בנוסף על הפנינים הללו. המראה שלה התאים לעולם הדוגמנות, אבל בעולם האמיתי היא נחשבה לרזה מדי. עכבישית ומגושמת – או ככה לפחות אמרו לה פעמים רבות כל כך שהיא כבר נטתה להאמין בזה.
אז האדישות שלו לא הפתיעה אותה בכלל, אבל עורה עקצץ והיא הרגישה חמימות, כאילו השמש השתכנה בתוך בטנה וחומה קורן מתוכה ומעניק לה הרגשה שהיא זוהרת.
לא ייתכן שהיא כה מתוחה. היא החלה לקבל לחיצות יד צבועות כשעוד היה לה מוצץ בפה, ומעולם היא לא סבלה מביישנות, לא משנה עד כמה מורמים מעם היו האנשים שהיא פגשה. נשיאים. בני משפחות מלוכה. דברים כאלה לא השפיעו עליה כלל.
ועם זאת היא תפסה את עצמה נאבקת להשיב לעצמה את נשימתה כשהיא מודעת לכך שהיא מותירה את ידה בכף ידו במשך זמן רב מדי. אבל כשהיא ניסתה למשוך אותה, אחיזתו רק התהדקה.
"כבר נפגשנו," הוא אמר בוודאות. בהאשמה כמעט. ועיניו התחדדו בעת שהוא סקר את פניה במבט בוחן כשראשו מוטה הצידה.
"לא," היא הבטיחה לו, אבל הלמות לבה דילגה בקרבה, ואיזשהו חלק רומנטי במוחה המציא איזו מציאות אלטרנטיבית שבה הוא היה "האחד והיחיד" שלה. אבל היא זכרה תמיד פנים ושמות, אפילו במקרים שבהם האדם האמור לא היה קרוב אפילו להיות מרשים כמוהו. והוא היה צעיר מדי בשביל לזכור את אמא שלה – לא שהוא בכלל נראה כמו הטיפוס שידפדף בירחוני אופנה. היה איזה סיכוי קטן שהוא ראה אותה בגלל אביה, היא הניחה, אבל היא התאמצה להוציא את האיש ההוא מתוך חייה וממחשבתה כך שהיא לא העלתה בכלל את שמו אלא אמרה רק, "אני די בטוחה שלא נפגשנו מעולם."
רומן לא האמין לה. היא יכלה להבחין בזה.
"אינגריד והאקסלי לא באו איתך?" הוא שלח מבט סביב לחפש את לקוחותיה במקום שבו היא ירדה מהמונית, לפני המזרקה שבמרכז החצר המרוצפת שבחזית ביתו.
"הם יצטרפו אלינו בקרוב," היא אמרה.
הוא השיב את מבטו הנוקב בחזרה אל פניה, ושוב עורר את הרעד הזה בקרבה. הוא שחרר באיטיות את ידה ונופף לעבר פנים הבית. "בואי, היכנסי."
"תודה רבה," היא מלמלה, מוטרדת מכל דבר שהיה קשור אליו.
הוא היה כל כך גברי, כל כך בוטח בעצמו ומתנשא. ביטחון עצמי, היא חשבה לעצמה בשמץ של אירוניה. הוא עשה את הונו בתחום האבטחה. התחיל מחבילת תוכנה, והיום מציע מגוון שלם של פתרונות אבטחה. זה היה אחד הדברים היחידים שהיא ידעה עליו. היא לא עשתה מאמצים רבים לחקור אודותיו והסתמכה בעיקר על מה שאינגריד סיפרה לה, בהתעלמה מהמחשבה על כך שבוודאי תמצא את עצמה קוראת בסוף אודות אחיה החורג אם תתחיל לערוך חיפוש ברשת בנוגע לרומן.
אבל הידיעה שהוא המתחרה של אנטון רק גרמה לה להיות מסוגלת לחבב את רומן. נוסף לכך נראה היה שיש לו נטייה לגלות נדיבות רבה מאוד, לתמוך במטרות, החל בדאגה למחוסרי-בית ותמיכה במחקר שנועד להילחם בשיטיון ובסניליות, וכלה בתרומת מחשבים לספריות ציבוריות. הוא אפילו נידב את ביתו בדרום צרפת לטובת החתונה של אחת העובדות שלו. זה בוודאי מעיד על לב רחב ששוכן מתחת לחזות החזקה והנוקשה שהוא מפגין.
"לא ציפיתי שיהיה קל כל כך להיכנס לביתו של מומחה אבטחה," היא התוודתה תוך ניסיון להתעלם מהתחושה שעיניו נותרו דבוקות לכתפיה הצרות בעת שהיא מתרשמת מהבית המודרני שנבנה בסגנון המפואר של ימים עברו. "אני דמיינתי לעצמי משהו מאוד עכשווי, עם שפע של פלדת אלחלד וזכוכית, ושפע של זוויות חדות.
נברשות נוצצות היו תלויות מהתקרה הגבוהה. גרם מדרגות כפול הוביל אל הקומה השנייה – עם מעקה מפורזל בעל שפע פיתוחים ושטיח אדום עבה שהיה מתוח על השיש הצהבהב. ריצוף השיש נמשך בחדר הכניסה הענקי שנפתח אל טרקלין עצום ממדים שבו ניצבה ספה בצורת פרסה שניתן היה להושיב בה בקלות עשרים אנשים.
האם הוא מרבה לארח? משהו באופן שבו האנרגיה שלו שרתה על העיצוב המתנשא של החלל הזה גרם לה לחשוב שהוא מעדיף לשמור את כל הנוחות המפוארת הזאת רק לעצמו.
"הדברים שעליהם אנשים נוטים לרצות לשמור הם בדרך כלל דברים מושכים. תכשיטים, חפצי אמנות," הוא אמר לה במשיכת כתף אדישה. "פלדה בעובי של חמישה-עשר סנטימטרים עושה את העבודה במידה מסוימת, אבל מערכות ניטור ואזעקה מאפשרות לעצב חללים הרבה יותר אסתטיים ונעימים לעין."
"אנחנו מצולמים ברגע זה?" היא שאלה בשמץ של הפתעה.
"המצלמות מופעלות רק ברגע שמשהו מפעיל את האזעקה."
אז הוא היחידי שמסתכל עליה כרגע. ועדיין, זה היה מספיק כדי למתוח לגמרי את העצבים שלה.
חדר אוכל רשמי הסתעף לצד ימין. הוא יוכל כנראה לשמש את צוות המלצרים מאחר שארבע מאות האורחים בחתונה יסעדו באוהלים אשר יוקמו בחוץ. וכן, הנכס בהחלט היה גדול מספיק בשביל שיהיה בו די מקום להקמה של אוהלים גם בשביל הטקס, התזמורת ורחבת הריקודים. דלתות מקושתות נפתחו בקיר הבית שפנה לכיוונו של הים התיכון. בחצר היתה בריכת שחייה רבועה, שחצי עיגול ניטל ממנה כמו נגיסה ושימש כפינת אוכל קטנה. מעבר למי הטורקיז שלה הובילו חצי תריסר מדרגות אל רצועת חוף ארוכה של חול צחור. מצד ימין, על גבי הדשא המטופח, ניצב מסוק שנקשר אל הקרקע. ברגע שהמסוק הזה יוזז משם, המקום שיתפנה יהיה מושלם בשביל הטקס וקבלת הפנים שלאחריו.
מלודי גדלה בתנאים נוחים, אבל לא במשהו שהתקרב בכלל לכל הפאר הזה. רומן קיליאן היה אדם עשיר מאוד. היא התקשתה להסתיר את הרושם העז שהוא הותיר בה.
היא השיבה את מבטה אל צמחי הבוגנוויליה המטפסים על אכסדרת העמודים, ואל הוורדים ופרחי הגרניום בעציצים הקטנים יותר, ועוד פרחים שהיא לא הצליחה לזהות. הם הפיצו באוויר ניחוחות חלומיים של אניס ודובדבנים ודבש, שרק הוסיפו לאווירת הקסם של המקום הזה.
"כל כך יפה פה," היא מלמלה בהתאמצה לא לראות את עצמה בתור כלה שצועדת בשמלה לבנה, שנשפכת כמו מפל של תחרה, במורד המדרגות לעבר אורות מסנוורים וחתן יפה-תואר. כששקיעת השמש צובעת את עתידם באור ורוד, והנברשות ממעל מאירות באור אהבת הנצח שלהם.
היא פגשה את מבטו של רומן ותפסה אותו בוחן אותה, כאילו היה ביכולתו לקרוא את מחשבותיה. היא הסמיקה והסיטה את מבטה.
"זה נדיב מאוד מצדך להציע את זה," היא הצליחה להגיד.
"אינגריד היא עובדת טובה במיוחד," הוא אמר אחרי השתהות קצרצרה, שגרמה לה לחשוב שזאת לא היתה הסיבה האמיתית לכך שהוא נידב את ביתו. "איך זה שהם לא באו איתך ביחד? אתם לא מתאכסנים באותו בית מלון?"
"הם זוג מאורס. אני הרגשתי קצת כמו גלגל חמישי מאז שנפגשתי איתם בשדה התעופה." וזה היה רק לפני ארבעה ימים, היא הזכירה לעצמה.
"מהסוכנות של המקצוע שלך?" ניחש רומן בעווית קלה של השפתיים.
היא אילצה חיוך בהניחה שהסבלנות שלו לגילויי חיבה בלתי פוסקים בין אנשים בקרבתו הרבה יותר קטנה מהסבלנות שלה.
"זה עלול להיות," היא השיבה בניסיון להפגין זהירות, כי זאת היתה בסך הכול החתונה השנייה שלה והראשונה שקשורה לחוג הסילון הבינלאומי. העסק שלה היה עדיין כל כך חדש שהיא עוד לא גזרה ממנו את תג המחיר, אבל זה לא היה דבר שהוא חייב לדעת. היא ארגנה סעודות רשמיות מתוך שינה, והחתונה הזאת היתה בדיוק מסוג האירועים שעליהם היא התכוונה לבסס את פרנסתה.
"כמה זמן אתה כבר מתגורר פה?" היא היתה די סקרנית לגביו.
משהו השתנה בו. הקרבה הרגעית שהיתה ביניהם נעלמה, והיא הרגישה כאילו הוא יצא מתוך גופו והותיר אותה במחיצתה של קליפה חלולה.
"בנייתו של הבית הזה הושלמה לפני שנה. מה עוד תרצי שאראה לך? את המטבח?"
"תודה," היא אמרה בהסתירה את הפתעתה הגמורה מהמהירות שבה הוא נאטם בפניה.
הוא החווה בידו והובילה אל קצה הבית, שם הוא הציג אותה בפני השף האישי שלו. יחסו של הצרפתי היה מתנשא, אך לא התקרב בכלל לזה של מעסיקו. היא הצליחה לקבל ממנו כמה הבהרות בנוגע לקייטרינג בזמן שרומן עמד והסתכל מהצד, מה שהותיר אותה בשיא הדריכות.
רומן הניח שהרטט האחד, החרישי, של שעון היד שלו היה איתות שהודיע לו על הגעת שאר האורחים. הצצה אל השעון הבהירה לו שבעצם מדובר בבקשה שהוא יבחן איזו התרעת אבטחה רבת חשיבות.
מאחר שאבטחה היתה תחום העיסוק שלו, הוא לא נהג כלל להקל ראש בהודעות כאלה, אבל איום רציני היה זוכה להתרעה רצינית יותר והיה מטופל כבר בתחומים החיצוניים של הבית. והוא היה עם אורחת. הבחורה הדקיקה הזאת, שחולפת ברחבי ביתו כמו קרן שמש וצללים בין ענפים של עץ, ממש ריתקה אותו. התחושה שהיא נראית מוכרת היתה כה חזקה, ועם זאת הוא התרשם שלא היה זה שקר כשהיא הבטיחה לו שהם לא מכירים.
רומן ניחן בחוש מצוין לקליטת שקרים, והוא הסתמך עליו תמיד. בפעם האחת שהוא התעלם מתחושת הבטן שלו ושכנע את עצמו לתת אמון במישהו, הוא איבד הכול – ובקושי נותר בכלל בחיים.
אז למרות שהיה עליו לאלץ את עצמו לגשת אל הצג שעל הקיר כדי לבדוק את מהות ההתרעה הזאת, הוא נשאר ליד מארגנת החתונה של העוזרת האישית שלו והמשיך להשגיח עליה – בין היתר, הוא הודה בינו לבין עצמו, כיוון שישבנה הוצג בצורה די מענגת, על ידי חצאיתה הצמודה, והוכיח שהיא מעוגלת ורכה בכל המקומות הנכונים. הוא גם נהנה להקשיב לקול שלה. מבטאה לא היה כבד, כמו של אמריקאים ממעמקי הדרום, אבל היתה בו נגיעה של סופגניה, תפוחה ומתוקה, עם שמץ של אפלולית בעת שקולה התרומם וצנח עם כל מילה. מקסים מאוד.
ובה בעת היא גם עוררה בו תהייה. הוא היה רגיל לנשים שלא הסתירו את זה שהן נמשכות אליו. הוא לא היה יהיר כל כך שיחשוב שכל אישה אכן רוצה אותו, אבל הוא היה בכושר גופני מעולה, לבש בגדים שנתפרו למידתו והיה משופע בכסף. ואלו הם הדברים שמעניינים בדרך כלל את בנות המין השני. היא הסמיקה ושלחה לעברו מבטים עצבניים בהיחבא, והיא התעסקה בשערה – ברור לחלוטין היה שהיא מודעת לנוכחותו אך מנסה להסתיר את זה.
היא לא ענדה טבעת, אבל יכול להיות שהיא בקשר עם מישהו. אם לא, הביישנות הזאת יכולה להעיד שהיא מעדיפה מערכות יחסים איטיות ומורכבות. היא לא שוכבת עם גברים סתם, בשביל הכיף, הוא הניח. חבל מאוד, מאחר שזאת היא בדיוק התכונה שהוא מעדיף אצל נשים.
רומן לימד את עצמו להשתלט כליל על רגשותיו, אבל תחושה של אכזבה ירדה עליו. הוא חש שהוא נמשך אליה, אבל היה ברור ששום דבר לא יֵצא מזה. חבל מאוד.
מלודי הבחינה בהצצה שהוא שלח לעבר שעונו, והעניקה לו חיוך עקמומי. "יכול להיות שזאת היתה טעות להשאיר את הזוג המאוהב לבד. הם די מאחרים, נכון?"
"זה לא מתאים לאינגריד," הוא אישר. אם היא לא היתה דייקנית, היא לא היתה יכולה להיות העוזרת האישית שלו. הוא לא היה עריץ במיוחד, אבל הוא לא סבל התנהגות רשלנית משום סוג שהוא.
יחד עם זאת, ממש לא הפריע לו לקבל את מלודי לבדה למשך עוד כמה דקות.
"אולי תוכל להראות לי איפה היא תתלבש?" היא הציעה, והראתה לו את מכשיר הטלפון שלה. "ולא אתנגד גם לצלם לעצמי כמה פינות שיתאימו לתצלומי החתונה. ההכנות של הכלה והצעידה לעבר החתן הם תמיד חלק חשוב מאוד מהזיכרונות של יום הכלולות."
"באמת?" אם הוא נשמע מלגלג הוא לא היה מסוגל להימנע מכך. הוא התקיים מהיד אל הפה במשך חלק ארוך כל כך של החיים שלו, שהוא לא היה מסוגל למצוא שום טעם בטקסים ראוותניים מהסוג הזה. האם הוא נוהג לשלם עבור איכות מְרבית, עכשיו כשהוא יכול כבר להרשות זאת לעצמו? בהחלט כן. אבל חתונות מקבלות כבר ממילא חשיבות רבה מדי גם בלי שהופכים אותן להפקות של איזה מחזמר בברודווי – ועוד מצלמים קטעים של מאחורי הקלעים כדי לסחוט עוד קריאות התפעלות מקרובים ומחברים. עד כמה שהוא העריך את אינגריד על כל הכישורים והתכונות שהיא הביאה לעבודתה, הוא הסכים לארח את כל ההצגה הזאת אך ורק מטעמים עסקיים.
"אני מנחשת שאתה לא טיפוס רומנטי," אמרה מלודי כאילו היתה מסוגלת לקרוא את הציניות שלו. "או שמא זה רק כיוון שאתה קצת מתחרט על ההסכמה שלך לאפשר חדירה למרחב הפרטי של ביתך?"
גם וגם, הוא הודה בלבו, והבין שיהיה עליו להשגיח כמה בדיוק הוא חושף בסביבתה של הבחורה הזאת. היא היתה חדת תפיסה.
או אולי היא רק טובה מאוד בלקלוט אותו, מה שהיה אפילו מטריד עוד יותר.
"אני ריאליסט מוחלט," הוא השיב לה והזמין אותה במחוות יד להתקדם לפניו החוצה מהמטבח, במעלה גרם מדרגות השירות, אל חדר ארוחת הבוקר. "ואת?" הוא שאל באיטיות.
"אופטימית חסרת תקנה," היא התוודתה בלי שום התנצלויות. "הו, החדר הזה ממש מקסים."
זאת היתה הפעם השנייה שהיא גרמה לו לשים לב לבחירות שהוא עשה בנוגע לסביבת המגורים שלו. היה בו חלק שהיה שמח בהחלט ללכת עם הסגנון שלדבריה היא ציפתה למצוא אצלו: עם הרבה כרום וזכוכית, וקווים ישרים ונקיים. אבל הוא בילה הרבה מאוד זמן במתקנים רשמיים – לבני נוער, לא מקומות נוראיים כמו בתי כלא ממשיים – ובבתים שלא היו שלו. הוא רצה מקום שירגיש כמו בית אמיתי. ברור שזאת היתה חייבת להיות גם השקעה נבונה שתניב לו רווח ניכר, למקרה שעולמו יתמוטט עליו עוד פעם והוא ייאלץ למכור אותו. מה שלא יקרה לעולם, אבל בכל זאת, רומן דאג להכין תכנית חלופית, ועוד תכנית חלופית לתכנית החלופית, ועוד אחת ליתר ביטחון. כזה מין בן-אדם הוא.
אז למרות שהוא אכל כל בוקר בחדר השמש הזה, הוא לא היה מוקסם כמו שהיא נראתה מוקסמת מגווניו החומים העדינים ומנוף פרדסי הלימונים אשר נשקף בין הדרך לבין המזרקה שבחזית הבית. הוא הסכים עם הארכיטקט שהגיוני יהיה להכניס את אור השמש של הבוקר דרך חלונות גדולים ודרך דלתות זכוכית כפולות, שהובילו אל המרפסת העליונה שנמתחה לאורך כל צדו של הבית שפנה אל הבריכה והים, אבל באותה מידה היה יכול גם לרדת גשם בכל בוקר, וזה לא היה משנה לו כלל וכלל.
"פעם קיבלתי עוגיית מזל סינית שאמרה לי לשמור תמיד על אופטימיות כי שום דבר אחר לא חשוב."
האמירה שלה הפתיעה אותו לגמרי. פיו התעקל בחיוך כשהוא עיכל את האירוניה של הסיפור. הוא מיהר להשתלט על הבעת פניו, אך לא הצליח להימנע מלהקניט. "היה צריך להיות כתוב שם, 'אתה עומד לאכול פיסת צנים יבשה וחסרת כל טעם.'"
"אאוץ'." היא הפגינה זעף מעושה. "אני חוששת לנחש מה אתה חושב על חתונות אם זה היחס שלך אל עוגיות מזל. יבשות וחסרות כל טעם?" היא ניחשה במצמוץ של עיניה הענקיות.
לא היה ספק שהיא מפלרטטת איתו.
הגיע הזמן להבהיר לה שאם היא רוצה להתקדם בנתיב הזה, הוא מוביל לתענוגות קצרי-טווח, לא לאיזו מחויבות ארוכת ימים.
"טקסי חתונה באמת נראים כמו קליפה ריקה של חתיכת נייר שמבטיחה איזו הבטחה בנוגע לעתיד ושבסופו של דבר לא יכולה להעיד בכלל על מה שבאמת יקרה."
כתפיה נשמטו באכזבה לשמע הנחרצות שלו. "זה היה יכול להיות ממש פואטי אם זה לא היה כה מדכא," היא הכריזה. "טקסי כלולות מבטאים את האושר שהושג עד כה באותה מידה שהם מהווים הבטחה לנצח-נצחים."
"זה מה שאת מבטיחה לאנשים? נראה לי שאת מנצלת אנשים תמימים."
"כלומר אנשים שמתאהבים ויוצרים תכניות לבלות ביחד את חייהם הם סתם פתאים? בדיוק להפך – הם אלו שלא איבדו תקווה," היא התגוננה. היא הרימה את סנטרה בעלבון מעושה.
"תקווה למה?" הוא הקשה, ובתוכו די נהנה בעצם מחילוקי הדעות הקלים האלה.
"לכל מה שהם מבקשים. כמה רחוק אתה היית מגיע עם החברה שלך אם לא היית מרשה לעצמך לחלום על מעבר למה שנראה ריאליסטי? אם היית מסתפק רק במטרות קלות להשגה?" היא העניקה לו חיוך מתגרה בעת שחלפה על פניו ונכנסה אל הטרקלין הפרטי, ופגשה את עיניו כאילו היא בטוחה שהצליחה לגבור עליו. "אתה רואה, בהיותי אופטימית מטבעי, אני בטוחה שאצליח לשנות אותך."
"לא כל כך פשוט לתמרן אותי," הוא הכריז בביטחון שיעלה בידו לגבור עליה תמיד. "אבל קדימה, את מוזמנת לנסות," הוא הוסיף ברוב חשיבות.
