1
ראול הביט החוצה מהמסוק שטס לאורך החוף דרומית לסידני, אבל לא ראה דבר. הוא לא אמור להיות כאן כשהמצב בבית כה רגיש. אך לא היתה לו ברירה.
איזה בלגן מחורבן!
ידיו התאגרפו והוא הניע את רגליו הארוכות בחוסר מנוחה.
גורל האומה שלו ורווחת נתיניו היו בסכנה. ההכתרה שלו, הזכות שלו לרשת את הממלכה שאליה נולד ושלה הקדיש את חייו, היתה מוטלת על הכף. הוא עדיין התקשה להאמין לזה.
עורכי-הדין חיפשו נואשות אחר פרצה משפטית כזו או אחרת, אך לא היתה אפשרות לשנות את חוקי הירושה, לא לפני שהוא יומלך. וכדי להפוך למלך...
החלופה היתה לעזוב ולהשאיר את ארצו טרף ליריבים שהפכו מסוכנים תחת שלטונו של המלך הקודם, אביו של ראול. מלחמת אזרחים כמעט שיסעה את המדינה לפני שני דורות, ועתה מוטל על ראול להגן על עמו מפני סערה נוספת כזו, יהיה המחיר האישי שישלם גבוה ככל שיהיה.
הצורך שלו לפעול למען עמו הוא מה שדחף אותו לצלוח את השממה העגומה של התפכחותו מאשליות כשעולמו עבר טלטלה קשה לפני שנים. כשפפראצי חשפו שחיתויות, פיזרו רמיזות וחלומותיו התנפצו סביבו, אנשי מריץ עמדו לצדו. הוא יעמוד לצדם עכשיו כשהם זקוקים לו יותר מתמיד.
חוץ מזה, הכתר הוא שלו. ולא רק כזכות מלידה, אלא בגלל כל הימים הארוכים שהוא הקדיש להתמחות בתחומים המגוונים של האחריות המלכותית.
הוא לא יוותר על המורשת שלו. על הייעוד שלו.
מתח הקשה כל גיד בגופו, וכעס בעבע בדמו. על אף שהקדיש את כל חייו למדינה, ולמרות ההכשרה, הניסיון העשיר והיכולת האדירה שלו – הכול הסתכם בהחלטה של זר.
גאוותו נפגעה מהידיעה שעתידו ועתיד מדינתו תלויים בביקור הזה.
ראול פתח את הדוח של החוקר ורפרף על הפרטים המוכרים.
לואיסה קתרין אלכסנדרה הרדוויק. בת עשרים וארבע. רווקה. עצמאית.
הוא הבטיח לעצמו שזה ילך חלק. היא תהיה נרגשת ולהוטה. עם זאת, הוא הצטער שהתיק לא מכיל צילום של האישה הזאת שתמלא תפקיד כה מכריע בחייו.
הוא סגר את הדוח בקול חבטה.
המראה שלה חסר חשיבות. הוא לא חלש כמו אביו. ראול למד בדרך הקשה שיופי יכול לשקר. רגשות עשו מגבר צחוק. ראול שלט בחיים שלו, וגם בממלכה שלו, באמצעות היגיון.
לואיסה הרדוויק היתה המפתח לשמירה על ממלכתו. היא יכולה להיות מכוערת כמו הלילה. זה לא ישנה כלום.
לעזאזל! הפרה זזה וכמעט הפילה את לואיסה. היא התאמצה בתשישות למצוא את שיווי משקלה בבוץ שבשולי הנחל.
עבר עליה בוקר ארוך ומטריד שכלל חליבה מוקדמת, בעיות עם הגנרטור וטלפון לא צפוי ממנהל הבנק. הוא דיבר על בדיקת נכס, בדיקה שנשמעה באופן מאיים כמו צעד ראשון לקראת עיקול.
היא נרעדה. הם עשו מאמצים כה רבים להחזיק את קואופרטיב החוואות הקטן למרות הבצורת, המחלות והשיטפונות. הבנק בוודאי לא יכול לדחות אותם עכשיו, נכון? לא כשיש להם סיכוי לשנות את המצב.
מלמעלה הגיע רעם קצבי של מסוק. הפרה התנועעה באי-שקט.
"מטיילים?" צעק סם. "או שהסתרת כמה חברים משופעים בכסף?"
"הלוואי!" היחידים שהיא הכירה שהחזיקו בסכומי כסף גדולים כאלה היו הבנקים. בטנה של לואיסה התכווצה בפיתול חרדה מוכר. הזמן של הקואופרטיב הולך ואוזל במהירות.
מוחה פנה מעצמו לעולם האחר שהיא הכירה לזמן כה קצר. עולם שבו כסף לא היווה עניין. שבו עושר היה מובן מאליו.
אילו רצתה, היא יכלה להיות שם עכשיו, אישה עשירה ללא שום דאגה כספית. אילו העניקה עדיפות לעושר על פני אהבה ויושרה ומכרה את נשמתה בעסקה שמקורה בשטן.
די היה במחשבה כדי לעורר בה קבס.
היא מעדיפה להיות כאן בבוץ עם האנשים שהיא אוהבת ולחשוש מפשיטת רגל מאשר להיות עשירה כקורח אם פירוש הדבר שעליה לוותר על נשמתה.
"מוכן, סם?" לואיסה הכריחה את עצמה להתרכז. היא דחקה את כתפה אל הפרה. "עכשיו! לאט ובטוח."
לבסוף הצליחו שניהם יחד לחלץ את החיה מהבוץ ולדחוף אותה לכיוון הנכון.
"נהדר," התנשפה לואיסה. "רק עוד קצת ו–" דבריה נבלעו כשמסוק הגיח בזמזום מעבר לגבעה.
הפרה נרתעה ופגעה בלואיסה. לואיסה התנדנדה ונופפה בזרועותיה. התאוצה דחפה אותה קדימה לתוך העיסה הבוצית. בוץ רטוב ריסס אותה מכף רגל ועד ראש.
"לואיסה! את בסדר?" דודה היקר נשמע יותר מודאג מאשר משועשע.
היא הרימה את ראשה וראתה את הפרה עולה במאמץ לקרקע מוצקה, עטיניה מתנודדים, ומתרחקת בכבדות בלי מבט לאחור. לואיסה מצאה בזהירות מאחז יד באדמה הספוגה והתרוממה בזחילה אל ברכיה ואחר-כך על רגליה.
"מושלם." היא ניגבה רפש מלחייה. "בוץ אמור להיות טוב לעור הפנים, לא?" היא פגשה במבטו הלחלוחי של סם וחייכה.
היא סילקה מעליה גוש בוץ. "אולי אנחנו צריכים להכניס את החומר הזה לבקבוקים ולנסות למכור אותו כמסכה לפנים."
"אל תצחקי, ילדה. זה עוד עלול להגיע לכך."
מקץ עשר דקות נפרדה לואיסה מסם ושירכה רגליה אל הבית כשהסרבל שלה, ואפילו פניה, נוקשים מבוץ יבש. מוחה עסק בשיחת הטלפון שקיבלה הבוקר. מצבם הכספי נראה עגום להחריד.
היא גלגלה כתפיים נוקשות. לפחות המקלחת היתה במרחק דקות בלבד. רחצה, כוס תה חפוזה ו...
היא האטה כשהגיעה לראש הגבעה וראתה מסוק ניצב על העשב לצד הבית. מתכת וזכוכית נוצצות הבזיקו בשמש. המסוק היה משוכלל ויקר – ניגוד מוחלט לקרשים השחוקים של הבית ולצריף העתיק שבקושי סוכך על הטרקטור ועל המכונית הישנה החלודה שלה.
פחד נחת כמו משקולת קרה וקשה בבטנה. האם ייתכן שזו הבדיקה שהבנקאי הזכיר? כל-כך מהר?
רק כעבור מספר שניות חזר אליה ההיגיון. הבנק לא היה מבזבז כסף על מסוק.
דמות הגיחה מאחורי המסוק ולואיסה כשלה ברגליה ועצרה.
השמש התוותה בצללית גבר שהיה גבוה, רזה ואלגנטי. התגלמות הגבריות המתוחכמת.
היא הבחינה בשיער כהה, בחליפה שקרוב לוודאי עלתה יותר מהמכונית והטרקטור שלה גם יחד, ובזוג כתפיים מאיימות.
אחר-כך האיש הסתובב ופסע פסיעות אחדות כדי לדבר אל מישהו שהוסתר מאחורי המסוק. גופו הארוך נע בחינניות קלילה שהעידה על כוח וגמישות. כוח שעמד בסתירה לפאר המחויט המתוחכם שלו.
הדופק של לואיסה חרג מהקצב הרגיל. בטוח לא בנקאי. לא עם הגוף האתלטי הזה.
הוא עמד בפרופיל עכשיו. מצח גבוה, אף אריסטוקרטי ארוך, פה מסותת וסנטר תקיף. לואיסה קראה נחישות בלסתו המוצקה ובתנועותיו הפסקניות. נחישות ומשהו גברי לחלוטין.
חום הזדחל בה. מודעות.
לואיסה התנשמה בהפתעה. היא מעולם לא חוותה ניצוץ משיכה מידי כזה. היא בכלל תהתה אם זה יקרה לה אי פעם, אלא שעכשיו היא לא הצליחה לכבוש אי-נוחות קלה בשל תגובתה המטרידה.
למרות בגדיו האלגנטיים, האיש הזה נראה... מסוכן.
לואיסה פלטה צחוק חנוק. מסוכן? הוא קרוב לוודאי יתעלף אם הנעליים הבורקות כמראה שלו יתלכלכו מבוץ.
מאחורי הבית התנופפו על חבל הכביסה מכנסי ג'ינס מהוהים, חולצות פרומות וגרביים עבים. פיה רטט. מר יצאתי-ממגזין-אופנה היה נטע זר בנוף. היא הכריחה את עצמה להתקרב אליו.
מי הוא בכלל?
הוא כנראה חש בתנועה כי הוא הסתובב.
"אפשר לעזור לך?" קולה היה צרוד. היא הבטיחה לעצמה שאין לכך כל קשר להשפעה של מבטו הכהה והחידתי.
"שלום." שפתיו התעקמו בחיוך.
היא התנדנדה. הוא היה משגע – למי שמתפעלת מיופי מדהים מהסוג הגברי הקשוח, או מעיניים נוצצות מכווצות שעוררו סקרנות ולא חשפו דבר, או מהרמז הזעיר לשסע סקסי בסנטרו.
היא בלעה את רוקה בזהירות והדביקה חיוך על פניה.
"הלכת לאיבוד?" לואיסה עצרה במרחק צעדים אחדים ממנו. היא נאלצה להטות את סנטרה מעלה כדי להישיר אליו מבט.
"לא." קולו העמוק והענייני התעגל ברמז קל למבטא. "באתי לפגוש את מיז הרדוויק. הגעתי למקום הנכון?"
לואיסה קימטה את מצחה בתמיהה.
השאלה היתה רטורית. הגבר הזה הקרין ביטחון, החל בטון קולו הבטוח וכלה בעמידתו הנינוחה, כאילו החווה שייכת לו והיא מפריעה. בהינף יד נונשלנטי הוא עצר את התקדמותה של דמות חסונה שהגיחה מסביב לבית. מבטו כבר חזר לבחון את המשק, כאילו ציפה למישהו אחר.
"הגעת למקום הנכון."
היא העבירה מבטה מהדמות בקצה הבית, שעמידתה הזהירה הכריזה שומר ראש, אל המסוק שבו הטייס ביצע בדיקת ציוד. גבר נוסף בחליפה עמד ושוחח בטלפון. עם זאת, כל השלושה היו ממוקדים בה. דרוכים.
מי היו האנשים האלה? למה הם כאן?
חץ של אי-שקט פילח אותה. לראשונה בחייה היא הרגישה שביתה מבודד במידה מסוכנת.
"יש לך איזה עניין כאן?" טון קולה התחדד.
האינסטינקט והילת הסמכותיות של הזר, כאילו הוא רגיל למשרתים שסרים למרותו, אמרו לה שהגבר הזה מדורג בכמה וכמה רמות מעל מנהל הבנק המקומי.
היא התאבנה בגלל תחושה לא נעימה, כאילו מים קפואים מזרזפים במורד גבה.
"כן, אני צריך להיפגש עם מיז הרדוויק." עיניו נשלחו אליה שוב ונדדו הלאה. "את יודעת איפה אני יכול למצוא אותה?"
משהו במבט היחיד שלו בפניה, שלרגע לא נשלח אל בגדיה המטונפים, עורר בה מודעות עצמית בוערת. לא רק אל הבוץ, אלא אל העובדה שגם אילו היתה נקייה ולבושה בבגדיה הטובים ביותר, היא היתה מרגישה נחותה לגמרי.
לואיסה התיישרה. "מצאת אותה."
הפעם הוא באמת הסתכל. העוצמה של אותו מבט חיממה אותה עד שכל גופה הסמיק. עיניו התרחבו מתחת לריסים כהים סמיכים והיא ראתה שהן ירוקות. ירוק עמוק וקשה של אזמרגד. לואיסה קראה הלם בהבעתו. והיא היתה מוכנה להישבע שגם בהלה.
כעבור רגעים הוא הסווה את רגשותיו וארשת פניו נעשתה בלתי קריאה. רק כיווץ קל של גבות שחורות אלגנטיות רמז על אי-שביעות הרצון שלו.
"מיז לואיסה הרדוויק?"
הוא ביטא את שמה כפי שאמה עשתה, עם ס' רכה וניגון שהפך את השגרתי למשהו יפה.
תחושה מבשרת רעות הניחה יד צוננת על עורפה. המבטא מוכרח להיות צירוף מקרים. אותו עולם אחר היה כעת מחוץ להישג ידה.
לואיסה ניגבה את רוב הלכלוך מידה ופסעה קדימה ביד מושטת. הגיע הזמן לתפוס פיקוד על המצב. "ואתה?"
הוא היסס רגע ואחר-כך נעטפו אצבעותיה באצבעותיו. הוא קד, כמעט כאילו כדי לנשק את ידה. המחווה היתה מקסימה ומשונה. היא העבירה בה זגזג של תגובה, ונשימתה נעתקה. במיוחד כשידו החמה והחזקה עדיין החזיקה את ידה.
חום צרב את פניה, והיא היתה אסירת תודה על שכבת הבוץ שהסתירה אותן.
הוא התיישר והיא נאלצה לקמר את צווארה כדי לפגוש בסקירתו המנצנצת. מזווית זו הוא נראה מרשים, עשוי קווים חמורים שהעידו על חוזק בלתי מתפשר.
לואיסה מצמצה והתנשמה ברעד בעודה מנסה להתעלם מהפרפרים שהסתחררו בבטנה ולחשוב בהיגיון.
"אני ראול ממריץ." הוא אמר זאת בפשטות אבל עם ביטחון כה רב עד שהיא כמעט יכלה לדמיין תרועת חצוצרות ברקע. "הנסיך ראול."
ראול ראה אותה מתאבנת והרגיש שזעזוע של הלם מטלטל אותה. היא משכה את ידה ממנו ונסוגה כשזרועותיה השלובות מגוננות על חזה.
מוחו העלה הילוך כשהעניין שלו ניצת. לא קבלת הפנים שנהג לקבל. התלהבות חנפנית היתה נפוצה יותר.
"למה אתה כאן?" הפעם הצליל הגרוני של דבריה לא היה זעוף. הוא גרם לה להישמע פגיעה ונשית.
נשית! הוא לא קלט שהיא אישה!
החל בקולה הצרוד וכלה במגפיה המכוסים בבוץ, בסרבל המרובע ובכובע החבוט שהצל על פניה המטונפות, היא הקרינה קסם נשי בערך כמו כרוב. היא עדיין לא הסירה את הכובע. וההליכה הזאת! נוקשה כמו רובוט.
הוא קפא כשדמיין אותה בחברה של מריץ, שבה נהלים ונימוסים מוקפדים זכו להערכה. זה עלה על כל חששותיו. ולא היה שום מוצא.
לא אם הוא רוצה לתפוס את הכס ולהגן על ארצו.
הוא חרק שיניים וקילל באלם את החוקים הארכאיים שהכניסו אותו למלכוד 22 הזה.
כשהוא ימונה למלך הוא יכניס כמה שינויים.
"שאלתי מה אתה עושה על השטח שלי." לא ניתן היה לטעות באיבה שבקולה. מסקרן יותר ויותר.
"אני מתנצל." הוא חייך אוטומטית כדי לפייס אותה על המעידה שלו. הזעזוע שהסבה לו הופעתה החיצונית לא הצדיק את פיזור הנפש שלו. "יש לנו עניינים חשובים לדון בהם."
הוא חיכה לחיוך התגובה שלה. להתרככות של עמידתה הנוקשה. זה לא קרה.
"אין לנו במה לדון." תחת הבוץ הזדקר סנטרה הקטן.
היא מנפנפת אותו? זה מגוחך!
"בכל אופן, זה נכון."
הוא חיכה שהיא תזמין אותו להיכנס. היא עמדה ללא תזוזה והביטה בו בשנאה. קוצר רוחו התעורר.
וכמו כן גל של שאט נפש כלפי הגורל שהכתיב לו לקחת את האישה הזאת תחת חסותו. להפוך את החומר הלא מבטיח הזה ל-
"אני רוצה שתעזוב."
ראול התאבן ברוגז. במקביל התגברה סקרנותו. הוא היה שמח לראות אותה בלי מסכת הבוץ הזאת.
"עשיתי את כל הדרך ממולדתי באירופה כדי לדבר איתך."
"זה בלתי אפשרי, אני אומרת לך. אין לי –"
"לא רק שזה אפשרי, אלא עשיתי את הדרך הזאת אך ורק בשביל זה." ראול הזדקף ופסע לעברה פסיעה אחת כדי שגובהו הנעלה יעביר מסר אילם. כשדיבר שוב, טון קולו לא השאיר מקום להתנגדות. "אני לא אעזוב עד שנסדיר את העניין בינינו."
בטנה של לואיסה התפתלה בקשרים ועצביה היו כמעט מרוטים כשחצתה בחופזה את הבית בדרכה חזרה אל המרפסת, שם השאירה את המבקר שלה.
יורש העצר של מריץ, מולדתה של אמה, כאן בבית שלה! זה לא מבשר טובות.
היא ניסתה לגרש אותו, להפנות את הגב במקום להתמודד עם מישהו מהמקום ההוא. הזיכרונות היו ארסיים מדי. אך הוא נותר איתן. מבט אחד בלסתו הנוקשה אמר לה שאין סיכוי.
חוץ מזה, היא היתה צריכה לדעת למה הוא כאן.
עכשיו, משוריינת כמיטב יכולתה אחרי שהתקלחה והחליפה בגדים, היא ניסתה לכבוש פאניקה גוברת.
מה הוא רוצה?
הוא מילא את המרפסת שלה בנוכחותו הגדולה מהחיים, כך שהיא הרגישה קטנה וחסרת חשיבות. תווי פניו הרזים הזכירו לה תמונות של המלך הקודם בצעירותו – נאה להפליא עם עצמות לחיים גבוהות ועמידה גאה. החל בבגדיו המחויטים לעילא וכלה בהילת הסמכותיות שלו, הגבר הזה היה מישהו!
עם זאת, בני מלוכה לא קפצו סתם לבקר.
אי-שקט נרעד בה. צל של העבר הסוער.
הוא פנה אליה. היא הרגישה מיד בעמדת נחיתות. עם אותם תווים אריסטוקרטיים מסותתים ואותה גבריות בלתי מתפשרת הוא היה... מדהים. למרות חשדנותה, חום זגזג בבטנה.
עיניו הצטמצמו. פעימות לבה של לואיסה יצאו מאיזון ופיה יבש. בזעזוע של הלם התחוור לה שהיא מוטרדת מהגבר עצמו לא פחות מאשר מזהותו.
לואיסה שילבה את אצבעותיה במקום ליישר את חולצתה הרפויה, שהיתה החולצה הנקייה היחידה שלה אחרי שבועות של גשם. היא היתה שמחה לפגוש אותו בתנאים שווים, לבושה טיפ טופ. אך התקציב שלה לא כלל בגדים חדשים. או מייבש שיער חדש.
היא החליקה קווצות שיער לחות מפניה ודחפה את כתפיה לאחור תוך התעלמות מהסלטות שבבטנה. היא סירבה להרגיש מאוימת בביתה שלה.
"בדיוק התפעלתי מהנוף שלך," אמר. "זה אזור כפרי מקסים."
לואיסה הזינה את עיניה בגבעות הגליות המוכרות. היא העריכה את היופי הטבעי, אך עבר זמן רב מאז מצאה פנאי ליהנות ממנו.
"אם היית רואה אותו לפני חודשיים, אחרי שנים של בצורת, לא היית מתפעל כל-כך." היא נשמה עמוק והתגברה על הוודאות המבחילה שהגבר הזה מביא עמו צרות. עורה נעשה חידודין חידודין ממתח חרדתי אך היא סירבה לאפשר לו לראות זאת. "אתה רוצה להיכנס?"
היא ניגשה לפתוח את הדלת, אך הוא הקדים אותה בפסיעה ארוכה והחווה לה להיכנס לפניו.
היא נשמה ריח אקזוטי מרומז שעלה לה ישר לראש. לואיסה נשכה את שפתה כשעקצוצים נשלחו אל בהונותיה. אף אחד מהגברים שהיא הכירה לא נראה, נשמע או הריח טוב כמו ראול ממריץ.
"שב בבקשה." היא החוותה בתנועה קופצנית על שולחן המטבח המשופשף. לואיסה לא הספיקה להעביר את הדליים ואת יריעות הברזנט מהסלון, שם הם מנעו את הדליפות במבול האחרון.
חוץ מזה, היא למדה זה מכבר שמוצא אריסטוקרטי לא מעיד על ערך. הוא יכול לשבת במקום שבו נפגשו חבריה ושותפיה לעסקים.
"כמובן." הוא משך כיסא ושקע בו בביטחון עצמי כאילו מדובר בכס מרופד מפואר. נוכחותו מילאה את החדר.
היא הרימה את הקומקום בתנועות קופצניות וכבשה את העוינות. היא צריכה להקשיב למוצא פיו. "אתה רוצה קפה או תה?"
"לא, תודה." פניו היו בלתי קריאות.
הדופק של לואיסה הואץ כשפגשה בסקירתו הבלתי ממצמצת. היא התיישבה בכיסא שמולו בעל-כורחה והכריחה את עצמה לשבת בלי לזוז.
"טוב, הוד מעלתך. מה אני יכולה לעשות בשבילך?"
הוא התבונן בה רגע נוסף ואחר רכן קלות לפנים. "זה לא מה שאת יכולה לעשות בשבילי." קולו היה עמוק, נעים ומהפנט ונשא בחובו הבטחה. הבטחה שהיא הגיבה אליה אינסטינקטיבית למרות זהירותה. "מדובר על מה שאני יכול לעשות בשבילך."
תיזהרי מזרים שמבטיחים מתנות. הקול הקטן בראשה העביר בה רעד של אי-שקט.
לפני שנים היא קיבלה הבטחות למתנות נפלאות. העתיד נראה ארץ קסומה ומנצנצת. אולם הכול היה תרמית חלולה. היא למדה בדרך הקשה לא לתת אמון – לא פעם אחת אלא פעמיים.
"באמת?" פניה היו נוקשות והיא התקשתה לבלוע את רוקה.
הוא הנהן. "תחילה אני צריך לוודא שאת בתם היחידה של תומס ביוואן הרדוויק ומרגריט לואיסה קרלוטה הרדוויק."
לואיסה קפאה, צלצול אזעקה נשמע בראשה. הוא נשמע כמו עורך-דין שעומד לבשר לה חדשות רעות. הקול המזהיר שבראשה נעשה צורמני יותר. הקשרים שלה עם מריץ נקטעו לחלוטין לפני שנים.
"נכון, למרות שאני לא מבינה –"
"כדאי להיות בטוח. תגידי לי –" הוא התרווח שוב בכיסאו אך עיניו לא משו מעיניה, "מה את יודעת על הארץ שלי? על הממשלה שלי ועל המדינות שבה?"
לואיסה התאמצה לשמור על קור רוח כשזיכרונות מכאיבים הציפו אותה. הפגישה הזאת היתה סוג של סיוט. היא רצתה לצרוח לו שיגיע לנקודה לפני שעצביה המרוטים יקרסו. אך המבט המנצנץ הזה היה עקשני. הוא יעשה זאת בדרך שלו. היא הכירה פעם גברים כמוהו. היא חרקה שיניים.
"מספיק." יותר ממה שרצתה. "זו ממלכה אלפינית. דמוקרטיה עם בית-נבחרים ומלך."
הוא הנהן. "אבי המלך מת לאחרונה. אני אוכתר בעוד מספר חודשים."
"אני משתתפת בצערך," מלמלה לואיסה כשהתאמצה להבין במה מדובר. למה הוא כאן, חוקר אותה? השאלה לא הניחה לה.
"תודה." הוא עשה אתנחתא. "וארדיסיה?"
אצבעותיה של לואיסה התהדקו כשנאבקה בחוסר הסבלנות שלה. היא העיפה בו מבט קורא תיגר. הוא היה כמו בולדוזר מקסים, עם החיוך המנומס הזה שבקושי הסתיר את נחישותו להשיג את מבוקשו.
"זו פרובינציה של מריץ, עם נסיך שיורש את התואר ושנאמנותו נתונה למלך של מריץ." פיה התעקם. "אמא שלי הגיעה משם, כמו שאתה בוודאי יודע."
היא נרעדה, וקור התפשט מבהונותיה ונכרך סביב לבה כשזיכרונות מרים אפפו אותה.
"עכשיו תורי לשאול שאלה." היא מיקמה את ידיה על השולחן ורכנה קדימה כדי למקד בו מבט. "למה אתה כאן?"
לואיסה חיכתה בלב הולם בקדחתנות וראתה אותו בוחן אותה מתחת לגבות מונמכות. הוא זע במושבו. פתאום היא תהתה אם גם הוא מרגיש לא בנוח.
"באתי למצוא אותך." ארשת פניו הגבירה את קצב לבה לדהירה הולמת.
"למה?"
"הנסיך של ארדיסיה מת. אני כאן כדי להגיד לך שאת היורשת שלו, הנסיכה לואיסה מארדיסיה."
