“טוב, אז יש ילד ויש אמא, ואמא חולה וילד צריך לצאת ולהביא את פרח לב הזהב על מנת שתחלים אמו, ובדרך עובר כמה הרפתקאות, עד שקוטף את הפרח, ואמא בריאה. יופי טופי ממש, ומה כאן כל העניין?

העניין הוא כזה: אמא חולה מסמלת את הדור הבוגר, אשר שנותיו כבר מאחוריו ומתישהו יחלוף מן העולם, ואילו הילד, כצפוי, מסמל את הדור הצעיר שכל החיים לפניו, ועליו לצאת אל העולם ולפעול בתוכו. בעוז ובענווה אם אפשר, אבל גם בסתמיות אפרפרה אפשר, וגם במורך לב וטמטום חושים הולך. רק צא אל חייך גמד יקר, בני אהובי, צא, ואל תחזור.
מה אל תחזור? הוא חוזר בסוף, נותן לה הפרח, הכל טוב.
לא. לא.
תיכף אסביר הכל.
האם, כבר אמרנו, סמל לדור הקודם היא, אבל לא רק. לא רק. בעומק הדברים היא סמל החיים עצמם. כל אמא יודעת, שכן החיים מתוכה יוצאים, בחינת זרע הנזרע באדמה, והילד בחינת פרי אהבה (אם אפשר), אבל גם פרי חפוז או סתמי או מתוך תחושת חובה או שכחתי גלולה הולך גם. עכשיו, האם הזדקנה, ואין בכוחה עוד להביא חיים לעולם, ולכן התפקיד עובר אל הדור הבא, כך פועל העולם מזה עידן ועידנים. אבל הדור הבא צריך לדעת שצפויים לו קשיים כאשר יצא אל העולם. על כן בא הילד, שיוצא אל דרכו שמח, אופטימי וחדור מטרה, אל קשיים שאין בכוחו להתגבר עליהם לבדו. הוא בא אל היער האפל, ושם מוות אורב לו, ואין בכוחו לעבור, ועליו לתת למי שסייע לו את ארוחתו היחידה. והוא נותן.
או אז בא הוא אלי נהר שוצף קוצף, ושוב אין בכוחו לעבור, ושוב עליו לתת משלו, על מנת לעבור. והוא נותן.

(כאן כבר ברור כי אנו מלמדים את ילדנו, בספרנו להם את הסיפור הזה, שהעולם מקום קשה הוא, ושיהא עליהם ליצור קשרים, ולכל קשר יהא עליהם לתת איזה דבר משלהם, שכן אם לא יתנו, לא יחזיק הקשר, ולא תצלח דרכם.)


הבה נראה ונלמד:
תחילה בא אל מקום אפל, אפוף צללים ופחדים. המוות אורב לו שם, והוא לומד פחד מהו, וכן לומד להתגבר על הפחד, ומוצא לו בן ברית שיעביר אותו את היער המפחיד עד מאד. ולבן הברית הזה נותן את זהבו, את כספו, את כלכלתו, זה לא באמת משנה. שכן חשובים החיים מן הארוחה המיידית, ונכון וראוי לתת את מה שיש, על מנת להשקיע לעתיד לבוא. ואכן ההשקעה משתלמת, והוא יוצא מן היער, מן האפלה, הפחד, המוות, ווממשיך בדרכו, חזק יותר, מנוסה יותר.

אחר כך בא אל נהר, וגם כאן חוזרים הדברים על עצמם, רק שהם טיפה אחרים. הילד שוב נתקף יאוש, ושוב הוא מתגבר, ושוב בן ברית, ברבור אולי, ברווז אולי, משהו שיכול להעבירו מצד אל צד. והילד נותן את נעליו, ועולה על העוף הימי, ועובר לצד השני. בניגוד ליער האפל, הברבור לבן ויפה הוא, והוא באמת ברבורה, והילד חולץ נעליו, ודוק - מתפשט - ועולה על הברבורה, בא בזיווג עם יפתו הלבנה, והיא, בתמורה, מעבירה אותו מצד המוות (האם החולה, היער האפל), אל צד החיים, באמצעות הזיווג, המיניות. והרי בעשותו כן קטף למעשה את פרח לב הזהב, הציל את אמו, המשיך את השושלת הנמשכת מימי אדם הראשון, ועד ימינו אנו ועד בכלל. ועל כן, אחר שמעבירה אותו הברבורה לצד השני, מיד מגיע אל הפרח, ומיד חוזר אל אמא, שהשלים את משימתו בהצלחה.

אנו מספרים לילדים את הסוף על מנת לסבר את אזנם, שכן הילדים זקוקים לסגירת מעגל, ואין בכוחם לקבל סיפור שנשאר פתוח. (משהו כמו: "והוא עבר לצד השני ועכשיו לך לישון". לא יעבוד). אבל עבורנו, שאנו מבוגרים ומנוסים, הדברים ברורים מאד, ואין צורך להרחיב.

עשה יפה הסיפור שחשף את הילד קודם אל המוות, ורק אחר כך אל החיים, שכן מרגע ההפריה בני מוות אנו, ורק כעבור 14-15 שנים אנו מוכנים אל החיים, לפחות במימד הפיזי שלהם. המימד הרגשי דורש וודאי שנים נוספות, אולי עוד 4 או 5, אבל היום השתנו הדברים, והדור הצעיר נחשף למכניות של מעשה החיים בגיל צעיר מאד, צעיר מדי, והכל ידוע, ואין זה המקום להרחיב. אפשר רק להצטער קצת יחד.

זה מצד האם והילד, מצד אדיפוס, אולי.



מנגד, יש את בת הים הקטנה, שהוא סיפור כגון זה, אבל מצד אלקטרה, ואין בסופו הצלחה, אלא כשלון.
בת הים הקטנה (ילדה-ילדות-תקופת המעמקים) יוצאת אל העולם, משילה את הקרום המכסה את רגליה, והרי משל ברור ביותר הוא, וכל צעד מצעדיה דוקר כמדקרות הסכין, וזה סמל לחיים הקשים שאותם אנו חיים, והיא צריכה למצוא את הילד שלה, זה שהלך להציל את אמא, והם אמורים להקים את הדור הבא. אבל בת הים שלנו לא מצליחה, והיא הופכת לקצף על ים, נשכחת, כגורלם של אלה שלא זכו להעמיד צאצאים, יהיו אלא רעיוניים (כמו שפינוזה או ניוטון, למשל), או בשר ודם, מוחשיים, כדרך שבה הולכים רוב בני האדם מאז ומעולם. וסיפור זה עמוק הוא, ועדין, ומכיל נימים דקים ביותר הנושאים משמעות רבה, ומי שייקרא וילמד, תבוא עליו ברכה.

(בסקירה הקודמת עסקתי בכך שדור הבנים חייב לצאת אל חייו, ובכך שדור ההורים חייב לתת לו ללכת - בחינת שילוח קן. וגם ראינו שזו קריאה פנימית, לנשמתנו אנו.)
(בסקירה הבאה, אם תהיה, אעסוק בסיפור הפגישה בין השניים, ונראה מה נוכל ללמוד שם. ועד אז, אם בכלל, שלום שלום.)”