הצלב הכחול
האונייה נשקה לחוף הארוויץ' בין רצועת הכסף של הבוקר לרצועה הירוקה והמנצנצת של הים, ופלטה מקרבה נחיל אדם הומה, אשר בתוכו האיש שעלינו לעקוב אחריו כלל לא בלט לעין — ואף לא ביקש לבלוט. לא היה בו דבר ראוי לציון, מלבד ניגוד קל בין עליצות הקיט של בגדיו לבין עול הסמכות שעל פניו חמורי הסבר. בגדיו היו מקטורן קל, אפור בהיר, חזייה לבנה וכובע קש כסוף עם סרט אפור־כחלחל. על רקעם היו פניו הצרים כהים, והסתיימו בזקן שחור קצר, שנראה ספרדי, וכאילו הזמין צווארון אליזבטי זקוף. הוא עישן סיגריה בכובד ראש של הולך בטל. דבר בו לא גילה שמקטורנו האפור מכסה על אקדח טעון, שחזייתו הלבנה מכסה על תג משטרה או שכובע הקש מכסה על מוח שהוא מן הכבירים באירופה. שכן היה זה וַלֵנְטִין בכבודו ובעצמו, ראש משטרת פריז והחוקר הידוע ביותר בעולם; והוא עשה את דרכו מבריסל ללונדון כדי לבצע את המעצר הגדול של המאה.
פְלָמבּוֹ היה באנגליה. כוחות המשטרה של שלוש מדינות עלו לבסוף על עקבותיו של הפושע הגדול בדרכו מגֶנט לבריסל, ומבריסל להוק ואן הולנד; היו שסברו כי יבקש לנצל את הבלבול והאלמוניות שסיפקה הוועידה היוּקָריסטית שהתכנסה אז בלונדון. קרוב לוודאי שיתחזה לכומר זוטר או לפקיד הקשור לוועידה; אך ולנטין, כמובן, לא יכול להיות בטוח בכך; בכל הנוגע לפלמבו, איש אינו יכול להיות בטוח בדבר.
שנים רבות חלפו מאז חדל פתאום אותו ענק־פשע לשים את העולם כמרקחה מתמדת; וכאשר חדל, כפי שנאמר לאחר מותו של רולנד, שקטה הארץ מאוד. אך בימיו הטובים (כוונתי, כמובן, הגרועים) היה פלמבו דמות נישאה ובינלאומית כמו הקיסר. כמעט בכל בוקר בישר העיתון היומי שהוא הצליח לחמוק מתוצאותיו של פשע שאין דומה לו, ושעשה זאת על ידי כך שביצע פשע אחר. הוא היה גסקוני כביר מידות ובעל תעוזה גופנית גדולה; סיפורים שאין פרועים מהם תיארו את פרצי ההומור האתלטי שלו: כיצד הפך את השופט החוקר והעמיד אותו על ראשו כדי "לרענן לו מעט את המוח"; כיצד רץ במורד רחוב דֶה ריבוֹלי, אוחז שוטר תחת כל זרוע. לזכותו ייאמר, שלרוב השתמש בכוחו הגופני העצום למעללים מעין אלה, שהיו אמנם מבזים, אך לא נכרכו בשפיכות דמים; פשעיו האמיתיים היו ברובם מעשי שוד מבריקים בקנה מידה גדול. ואולם, כל אחד ממעשי הגניבה שלו היה כמעט בבחינת חטא חדש, ואפשר היה להעמיד עליו סיפור בפני עצמו. הוא היה האיש שניהל את חברת המחלבות הטירולית העצומה בלונדון ללא מחלבות, ללא פרות, ללא עֲגָלוֹת וללא חלב, אך עם כאלף לקוחות. את הלקוחות הללו שירת בדרך פשוטה, על ידי העברת קנקני החלב ממפתני בתיהם של אחרים אל אלה שלהם. הוא היה האיש שעמד בקשר מכתבים חשאי וקרוב עם גברת צעירה אחת, שתכולת שק הדואר שלה נבדקה בקפידה, ועשה זאת באמצעות תכסיס מיוחד במינו: צילום ממוזער של הודעותיו על לוחות זכוכית של מיקרוסקופ. עם זאת, פשטות יוצאת מגדר הרגיל אפיינה רבות מפעולותיו. מספרים שפעם צבע מחדש, באישון לילה, את כל מספרי הבתים ברחוב מסוים, וזאת רק כדי להדיח עובר אורח אחד לתוך מלכודת. כמעט ודאי שהוא האיש שהמציא תיבת דואר ניידת, שאותה נהג להציב בפרברים שקטים בתקווה שאנשים ישלשלו לתוכה המחאות דואר. ונוסף על כל זאת, הוא היה ידוע כאקרובט מדהים: למרות מידותיו הכבירות יכול לדלג כחגב ולהיעלם בצמרות העצים כקוף. ועל כן, כשיצא ולנטין הגדול ללכוד את פלמבו, ידע היטב שהרפתקאותיו לא יסתיימו כאשר ימצא אותו.
אבל איך ימצא אותו? מחשבותיו של ולנטין הגדול בנושא זה טרם התיישבו.
עם כל מיומנותו בענייני תחפושות, דבר אחד לא היה יכול פלמבו להסוות, והוא את קומתו היוצאת מגדר הרגיל. אילו לכדה עינו הזריזה של ולנטין מוכרת תפוחים גבוהה, קצין פרשים גבוה או אפילו דוכסית גבוהה במידה, היה עשוי לעצור אותם בו במקום. אך ברכבת שנסע בה לא היה איש שיכול להיות פלמבו המחופש, לא יותר מאשר חתול יכול להיות ג'ירף בתחפושת. לגבי האנשים שבאונייה כבר לא היו לו כל ספקות, ומספרם של אלה שהצטרפו למסע בהארוויץ' או בהמשך הדרך היה שישה ותו לא. היו אלה מבקר כרטיסים נמוך שעשה את דרכו לתחנה הסופית, שלושה ירקנים נמוכים למדי שעלו שתי תחנות לאחר מכן, אלמנה נמוכה מאוד שעלתה בעיר קטנה באסקס וכומר קתולי נמוך מאוד, שעלה בכפר קטן באסקס. בכל הנוגע לזה האחרון, ולנטין הרים ידיים וכמעט פרץ בצחוק. הכומר הקטן היה התגלמות תמציתם של המישורים המזרחיים האלה; פרצופו היה עגול ומשעמם ככופתה תוצרת נורפולק; עיניו היו ריקות כים הצפוני; ובידיו היו כמה חבילות עטופות בנייר חום, שבקושי הצליח להחזיק יחד. אין ספק שהוועידה היוקָריסטית דלתה יצורים רבים כמותו ממי האפסיים המקומיים, עיוורים וחסרי אונים כחפרפרות שהוצאו ממחילותיהן. ולנטין היה ספקן, לפי מיטב המסורת הצרפתית המחמירה, ולא היה ביכולתו לרחוש כל חיבה לכמרים. אבל היה בכוחו לרחם עליהם, והכומר הזה עשוי היה לעורר רחמים בלב כל אדם. היתה לו מטרייה גדולה ומרופטת, שנפלה אל הרצפה שוב שוב. דומה שלא ידע באיזה צד של כרטיסו נמצא ספח החזור. בתמימות אווילית הסביר לכל הנוכחים בקרון כי עליו להיזהר, שכן יש לו משהו מכסף אמיתי "עם אבנים כחולות" באחת החבילות שלו. אותו עירוב נושן ושובה לב של שטיחות נוסח אסקס ופשטות שבקדושה המשיך לשעשע את הצרפתי עד שהגיע הכומר (איכשהו) לטוטנהאם עם כל צרורותיו, וחזר כדי לאסוף את מטרייתו. כאשר עשה זאת, ולנטין אף היה חביב דיו להזהיר אותו ולומר שייטיב לשמור על אותו חפץ עשוי כסף, אם לא יספר עליו לכל אחד. אבל גם בעודו משוחח עם הבריות, ולנטין פקח את עיניו כדי למצוא אדם אחר; הוא חיפש בהתמדה אחר מישהו, עשיר או עני, זכר או נקבה, שגובהו לפחות שש רגליים; שהרי פלמבו התנשא עוד ארבעה אינצ'ים למעלה מזה.
על כל פנים, כשירד ברחוב ליברפול, היה סמוך ובטוח למדי שעדיין לא החמיץ את הפושע. הוא הלך אל הסקוטלנד יארד כדי להסדיר את מעמדו ולהבטיח סיוע למקרה הצורך; אז הצית סיגריה נוספת ויצא לשיטוט ארוך ברחובות לונדון. לאחר שצעד זמן מה ברחובות ובכיכרות שמאחורי תחנת ויקטוריה, עצר לפתע על עומדו. זו היתה כיכר שקטה, נסוכת קסם נושן, אופיינית מאוד ללונדון, שדממה מילאה אותה דרך מקרה. הבתים הגבוהים ושטוחי החזית שמסביב נראו בו בזמן יוקרתיים ולא מיושבים. חלקת השיחים הרבועה שבלב הכיכר נראתה נטושה כאיון ירוק בלב האוקיינוס השקט. אחד מארבעת צדדיה של הכיכר היה גבוה בהרבה מן האחרים, כמו במה; ואת קו המתאר של צד זה שברה אחת התאונות הנפלאות של לונדון — מסעדה שנראתה כאילו תעתה בדרכה מן הסוהו. היא היתה מקום מושך לב להתמיה, עם צמחים גמדיים בעציצים ותריסים ארוכים ומפוספּסים בלבן וצהוב־לימון. היא התנשאה גבוה במיוחד מעל הרחוב, ובמעשה טלאים לונדוני אופייני, גרם מדרגות עלה מן הרחוב אל דלת הכניסה, דומה כמעט למדרגות חירום העולות לחלון הקומה הראשונה. ולנטין עמד ועישן מול התריסים הצהובים־לבנים ובחן אותם ארוכות.
הדבר המדהים ביותר בנסים הוא שהם קורים. כמה עננים ברקיע אכן מתאגדים לצורתה הלטושה של עין אנושית אחת. עץ העומד בנופו של מסע זרוע ספקות אכן לובש את צורתו הברורה והמפורשת של סימן שאלה. את שני אלה ראיתי במו עיני במהלך הימים האחרונים. נלסון אכן מת ברגע הניצחון, ואדם ושמו ויליאמס אפשר שירצח, לגמרי במקרה, אדם ושמו ויליאמסון; וזה נשמע כמו סוג של רצח בן. בקצרה, יש בחיים יסוד של זימון מקרים שדוני, אשר אלה שעינם נוטה אל הפרוזאי מוּעדים להתעלם ממנו בבלי דעת. כפי שמביע יפה הפרדוקס של פּוֹ, החוכמה חייבת להסתמך על הבלתי צפוי.
אריסטיד ולנטין היה צרפתי במידה שאין לרדת לעומקה; והאינטליגנציה הצרפתית היא אינטליגנציה מיוחדת. אינטליגנציה לשמה. הוא לא היה "מכונה חושבת"; הרי מושג אווילי זה הוא פרי המטריאליזם והפטאליזם המודרניים. מכונה היא מכונה רק משום שאינה מסוגלת לחשוב. אבל הוא היה אדם חושב, ובו בזמן אדם פשוט. כל הצלחותיו הנפלאות, שנראו כמעשי קסמים, הושגו באמצעות היגיון מאומץ, באמצעות מחשבה צרפתית בהירה ופשוטה. הצרפתים מדהימים את העולם לא בהצבת פרדוקסים, אלא ביישומן של אמיתות ידועות. והם מיישמים אותן בהפלגה — כפי שעשו במהפכה הצרפתית. ואולם, דווקא משום שוולנטין הבין את התבונה, הוא הבין גם את גבולותיה. רק אדם שאינו מבין במנועים מדבר על האפשרות להניעם ללא דלק; רק אדם שאינו מבין בתבונה מדבר על האפשרות ליישמה ללא עקרונות יסוד איתנים, שאין עליהם עוררין. אבל כאן לא היו לו כל עקרונות יסוד איתנים. פלמבו לא אותר בהארוויץ'; אם בכלל שהה בלונדון, היה עשוי להיות כל אדם — מקבצן גבוה בווימבלדון קומון ועד ראש הטקס בסעודה במלון מטרופול. במצב כה מובהק של אי־ידיעה היו לוולנטין השקפה ושיטה משל עצמו.
במקרים כאלה הוא סמך על הבלתי צפוי. במקרים כאלה, שבהם לא יכול ללכת בדרכו של הסביר, הלך בזהירות ובקור רוח בנתיב של היעדר הסבירות. במקום ללכת אל המקומות הנכונים — בנקים, תחנות משטרה ואזורי התקהלות — פנה בשיטתיות אל כל המקומות הלא נכונים; נקש על דלתו של כל בית ריק, עשה את דרכו במורד כל מבוי סתום, נכנס לכל סמטה חסומה באשפה ופנה בכל פנייה שאך הסיטה אותו מן הדרך. הוא הגן על אופן הפעולה המטורף הזה בטענה הגיונית למדי. הוא טען שאם יש לך ולוּ רמז בודד, דרך מעין זו היא הגרועה מכולן; אך אם אין לך רמזים כלל, זו הדרך הטובה ביותר, משום שקיים הסיכוי הקלוש שכל מוזרוּת שמשכה את עינו של הרודף צדה גם את עינו של הנרדף. אדם צריך להתחיל במקום כלשהו, ומוטב שיהיה זה המקום שאדם אחר עשוי לעצור בו. דבר מה בגרם המדרגות המוביל אל המסעדה, דבר מה בשקט ובקסם הנושן שאפפו אותה, גירו את גחמנותו הרומנטית הנדירה של הבלש והניעו אותו לנסות את מזלו באקראי. הוא עלה במדרגות, ישב לשולחן ליד החלון וביקש ספל קפה שחור.
חצי הבוקר כבר חלף, והוא טרם אכל; שיירים מארוחות בוקר קודמות נותרו על השולחן כדי להזכיר לו את רעבונו; בעודו מוסיף להזמנתו ביצה שלוקה, המשיך מבלי משים להערות סוכר לבן אל תוך הקפה שלו, וכל הזמן חשב על פלמבו. הוא נזכר כיצד הצליח פלמבו להימלט, פעם באמצעות מספרי ציפורניים ופעם באמצעות בית בוער; פעם באמצעות הצורך לשלם תמורת מכתב נטול בול ופעם באמצעות שכנוע עוברי אורח להתבונן, מבעד לטלסקופ, בכוכב שביט שעלול להשמיד את העולם. הוא חשב שמוח הבלש שלו אינו נופל ממוחו של הפושע, ובכך צדק בהחלט. עם זאת, הוא הבין לחלוטין את עמדת הנחיתות שהיה נתון בה. "הפושע הוא האמן היוצר; הבלש הוא מבקר האמנות בלבד", אמר בחיוך חמוץ, הרים את כוס הקפה לשפתיו והניח אותה שוב במהירות רבה. הוא שם בה מלח.
הוא התבונן בכלי שממנו הגיעה האבקה הכסופה; ללא ספק, זו היתה מסכרה; מיועדת לסוכר ממש כשם שבקבוק שמפניה מיועד לשמפניה. הוא תהה מדוע ישתמשו בה לאכסון המלח. הוא התבונן סביב, לראות אם היו במסעדה כלים הולמים יותר. בהחלט; היו שתי מלחיות מלאות למדי. אולי היה צביון ייחודי גם לתבלין שבמלחיות. הוא טעם אותו; זה היה סוכר. אז התבונן במסעדה בעניין מחודש, תר אחר עקבות נוספים לטעם האמנותי הייחודי המבכר לשים את הסוכר במלחייה ואת המלח במסכרה. למעט נתז מוזר של נוזל כהה כלשהו על אחד הקירות המחופים נייר לבן, המקום נראה מסודר, עליז ורגיל לחלוטין. הוא צלצל בפעמון למלצר.
לאחר שהעובד נחפז אליו, פרוע שיער ומעורפל עיניים משהו באותה שעה מוקדמת, ביקש ממנו הבלש (שלא היה חסר הערכה לצורותיו הבסיסיות יותר של ההומור) לטעום מן הסוכר ולראות אם הוא הולם את המוניטין הטובים שיצאו למלון. תוצאת הדבר היתה, שהמלצר פיהק פיהוק פתאומי והתעורר.
"האם אתם נוהגים לשעשע את הלקוחות בבדיחות מעודנות כאלה בכל בוקר?" שאל אותו ולנטין. "האם ההחלפה בין המלח לסוכר אינה הופכת להלצה מעט מייגעת בשלב כלשהו?"
לאחר שהובהרה האירוניה שבדברים, הבטיח לו המלצר בגמגום כי אין ספק שלבית העסק לא היתה כל כוונה כזו; אין זאת אלא שאירעה טעות תמוהה ביותר. הוא הרים את המסכרה ובחן אותה; הוא הרים את המלחייה ובחן אותה, פניו מביעים השתאות גוברת והולכת. לבסוף מיהר משם בחופזה וחזר לאחר כמה שניות עם בעל המקום. גם בעל המקום בחן את המסכרה ואז את המלחייה. גם בעל המקום השתאה.
ואז, לפתע, נראה המלצר כאילו לשונו מסתבכת בפיו בשל אשד של מלים המבקשות מוצא.
"אני חוצֶ'ב," גמגם בלהיטות, "אני חוצֶ'ב שזה שני הכמרים האלה."
"אילו שני כמרים?"
"שני הכמרים," אמר המלצר, "שזרקו מרק על הקיר."
"זרקו מרק על הקיר?" חזר ולנטין, משוכנע שמדובר במטאפורה איטלקית ייחודית כלשהי.
"כן כן," אמר המלצר בהתרגשות, מצביע על הכתם הכהה שעל הנייר הלבן. "זרקו את זה שם על הקיר."
ולנטין הפנה את מבטו בשאלה אל בעל המסעדה, שנחלץ לעזרתו בדיווח מלא יותר.
"כן, אדוני," הוא אמר. "זה נכון למדי, אף שאני לא חושב שיש לזה קשר לסוכר ולמלח. שני כמרים נכנסו ושתו כאן מרק בשעה מוקדמת מאוד, ברגע שפתחנו את התריסים. שניהם היו אנשים שקטים מאוד, מכובדים; אחד מהם שילם את החשבון ויצא; לשני, שנראה בסך הכול אטי ממנו בהרבה, לקח עוד כמה דקות לאסוף את הדברים שלו. אבל בסוף הוא יצא. ואז, ממש רגע לפני שיצא לרחוב, הוא הרים בכוונה את ספל המרק שלו, שהיה מרוקן רק למחצה, והתיז את כל המרק שנשאר בו ישר על הקיר. אני הייתי בחדר האחורי, גם המלצר, ועד שיצאתי הספקתי לראות רק שהמרק מרוח על הקיר והמקום ריק. לא נגרם נזק של ממש, אבל זאת בהחלט היתה חוצפה רצינית, וניסיתי לתפוס אותם ברחוב. אלא שהם כבר התרחקו מדי. ראיתי רק שהם פנו מעבר לפינה אל רחוב קארסטיירס."
הבלש נעמד באחת על רגליו, כובעו לראשו והמקל בידו. עוד קודם לכן החליט כי באפלה המוחלטת שבראשו, אין לו אלא לעקוב אחר אצבע המסתורין הראשונה שתורה על כיוון כלשהו; והאצבע הזו היתה מסתורית די והותר. הוא שילם את החשבון וטרק את דלתות הזכוכית מאחרי גבו, ותוך זמן מועט כבר פנה במהירות אל הרחוב האחר.
למרבה המזל, עינו היתה רגועה ומהירה גם ברגעי קדחתנות כאלה. דבר מה בחזיתה של חנות חלף על פניו כהבזק בלבד; ובכל זאת שב על עקבותיו כדי להתבונן. החנות היתה בית ממכר מצליח לפירות וירקות, וסחורה מגוונת נערכה לראווה מחוצה לה, מסומנת בשמות ובמחירים. בשתי תיבות התצוגה הבולטות ביותר לעין נחו שתי ערימות, האחת של תפוזים והאחרת של אגוזים. בפסגתה של ערימת האגוזים הוצבה לוחית קרטון שעליה נרשם, בכתב נמרץ ובגיר כחול: "תפוזי טאנג'רין מובחרים, שניים בפני". על ערימת התפוזים התנוסס תיאור ברור ומדויק לא פחות: "אגוזי ברזיל מובחרים, 4 דיים לליברה". מסיה ולנטין בחן את שני השלטים וחש שכבר נתקל בהומור מעודן להפליא זה, ואפילו בזמן האחרון. הוא הסב את שימת לבו של מוכר הפירות אדום הפנים, שהעביר מבט קודר במעלה ובמורד הרחוב, לחוסר הדיוק שבפרסומיו. המוכר לא אמר דבר, רק החליף נמרצוֹת בין שני הכרטיסים. הבלש, נשען באלגנטיות על מקל ההליכה שלו, המשיך לחקור את החנות במבטו. לבסוף אמר: "אקווה שאדוני הטוב ימחל לי על חוסר הרלוונטיות לכאורה שבשאלתי הבאה, אך ברצוני להציב בפניך שאלה בפסיכולוגיה ניסויית ובאסוציאציה של רעיונות."
המוכר אדום הפנים נתן בו מבט מאיים, אבל הוא המשיך בעליצות, מטלטל את מקלו. "מה," תמה, "מה משותף לשני שלטי מחיר הנמצאים שלא במקומם בחנות הירקות ולמגבעת־יָעֶה1 המבלה חופשה בלונדון? או, במקרה שאיני מבהיר עצמי כראוי, מהי הזיקה המיסטית בין רעיון האגוזים המסומנים כתפוזים לבין רעיון שעניינו שני כמרים, האחד גבוה והאחר נמוך?"
עיניו של הסוחר השתרבבו מראשו כעיני חילזון; לרגע נראה היה שהוא עומד להסתער על הזר. לבסוף פלט בקול כעוס: "אני לא יודע מה הקשר שלך לסיפור, אבל אם 'תה אחד מהחברים שלהם, 'תה יכול להגיד להם בשמי שכמרים או לא כמרים, אני ישבור להם את הראשים המטומטמים שלהם אם שוב הם יהפכו לי ת'תפוחים."
"האומנם?" שאל הבלש בהזדהות גדולה. "הפכו לך את התפוחים?"
"אחד מהם, כן," ענה המוכר הנזעם. "גלגל 'תם בכל הרחוב. הייתי תופס ת'טיפש בעצמי אם לא הייתי עסוק בלאסוף 'תם."
"לאן הלכו הכמרים האלה?" שאל ולנטין.
"במעלה הרחוב השני משמאל, ואז דרך הכיכר," ענה המוכר במהירות.
"רוב תודות," אמר ולנטין, ונגוז כפיה. מעברה האחר של הכיכר מצא איש חוק, ואמר לו: "זה דחוף מאוד, שוטר. האם ראית שני כמרים החובשים מגבעות־יָעֶה?"
השוטר החל לגחך בכבדות. "כן, 'דוני. ואם 'תה שואל אותי, 'חד מהם היה שיכור. הוא עמד שמה באמצע של הרחוב כזה מבולבל ש..."
"לאן הם הלכו?" קטע אותו ולנטין.
"הם עלו על אחד מהאוטובוסים הצהובים ששמה," ענה האיש; "האלה שנוסעים להאמפסטד."
ולנטין שלף את תעודתו. "קרא לשניים מאנשיך להצטרף אלי למרדף," קרא בחופזה וחצה את הכביש בנמרצות כה מידבקת, עד שאפילו השוטר המגושם החל לפעול בצייתנות כמעט זריזה. תוך דקה ומחצה הצטרפו אל הבלש הצרפתי, במדרכה ממול, מפקח משטרה ואיתו אדם בבגדים אזרחיים.
"ובכן, אדוני," פתח הראשון בחיוך רווי חשיבות עצמית, "ומה בדיוק....?"
ולנטין הצביע פתאום במקלו. "אספר לך הכול כשנהיה על האוטובוס הזה," אמר וזינק אל מעבר לכביש, מפלס את דרכו מבעד לסבך תנועת כלי הרכב. כששקעו שלושתם, מתנשפים, בספסלו העליון של הרכב הצהוב, אמר המפקח: "במונית היינו מגיעים מהר פי ארבעה."
"נכון מאוד," ענה מנהיג החבורה בשלווה, "אילו רק היה לנו מושג קלוש לאן אנחנו נוסעים."
"אם כך, לאן אתה נוסע?" שאל האחר, בוהה.
ולנטין עישן בזעף במשך כמה שניות; ואז, משליך את הסיגריה, אמר: "אם אתה יודע מה מישהו עושה, הקדם אותו; אבל אם אתה רוצה לנחש מה מעשיו, הישאר מאחוריו. תעה כשהוא תועה; עצור כשהוא עוצר; סע לאט כמוהו. כך תוכל לראות מה שהוא ראה ולפעול כשם שהוא פעל. כל שביכולתנו לעשות הוא לשמור על עיניים פקוחות לקראת כל דבר יוצא דופן."
"לאיזה מין דבר יוצא דופן אתה מתכוון?" שאל המפקח.
"כל דבר שהוא," ענה ולנטין ושב לשתיקה עיקשת.
האוטובוס הצהוב זחל לאורך הרחובות הצפוניים במשך פרק זמן שנדמה כשעות ארוכות; הבלש הדגול לא ניאות לספק כל הסבר נוסף, וייתכן שמלוויו חשו ספק שקט, הולך ומתגבר, ביחס למשימתו. ייתכן שחשו גם צורך שקט, הולך ומתגבר, בארוחת צהריים, שכן השעות הזדחלו הרבה מעבר לשעת הסעודה הסבירה, ונדמה היה שהדרכים הארוכות של פרברי צפון לונדון המשיכו להיפרשׂ, קטע אחר קטע, כחוליות של טלסקופ שטני. זה היה אחד מאותם מסעות שבהם אדם שב ומרגיש כי הנה הגיע אל קצה קצהו של היקום, ולבסוף מגלה שהגיע רק עד תחילתו של טאפנל פארק. לונדון גוועה בפונדקים מרופטים ובצמחייה עגמומית, ובאופן מסתורי נולדה מחדש ברחובות מצועצעים ובבתי מלון צעקניים. זה היה כאילו חצו בדרכם שלוש־עשרה ערים המוניות נפרדות, המשיקות זו לזו. ואולם, אף שאור הדמדומים החורפי כבר איים על הדרך שלפניהם, הבלש הפריזאי עדיין ישב שקט ודרוך, סוקר את חזיתות הבתים ברחובות שחלפו משני עבריו. כאשר הותירו מאחורי גבם את קאמדן טאון, השוטרים כמעט נרדמו; אבל ננערו איכשהו ממקומם כאשר ולנטין זינק ונעמד, טופח בחוזקה על כתפו של כל אחד מהם וצועק לנהג לעצור.
הם כשלו במורד המדרגות ואל הדרך בלי להבין מדוע היה צורך לעקור אותם ממקומם; כשהביטו סביב בחיפוש אחר הארה, מצאו את ולנטין מצביע בארשת ניצחון אל חלון שבצדה השמאלי של הדרך. זה היה חלון גדול, שסימן אגף בחזיתו הארוכה של פאב מוזהב ומפואר; אגף שיוחד לאכילה מכובדת והוכתר בשם "מסעדה". חלון זה, כיתר החלונות שבחזית המלון, היה עשוי זכוכית חלבית מעוטרת, אך במרכזו היה חור גדול ושחור, כמו כוכב בקרח.
"סוף־סוף הרמז שציפינו לו," קרא ולנטין, מנופף במקלו. "המקום עם החלון השבור."
"איזה חלון? איזה רמז?" שאל עוזרו הבכיר. "מה, יש איזו הוכחה שהחלון קשור אליהם?"
ולנטין כמעט שבר את מקל הבמבוק שלו מרוב זעם.
"הוכחה!" קרא. "אלוהים הטוב! הוא רוצה הוכחה! מה, כמובן שהסיכוי הוא עשרים לאחת שאין לזה שום קשר אליהם. אבל מה עוד נוכל לעשות? האם לא ברור לך, שעלינו לעקוב אחר אפשרות קלושה אחת או פשוט לחזור הביתה למיטה?" הוא הלם את דרכו אל תוך המסעדה, עמיתיו בעקבותיו, ותוך זמן קצר הם ישבו לארוחת צהריים מאוחרת ליד שולחן קטן והתבוננו בכוכב הזכוכית המנופצת מבפנים, אלא שגם מזווית זו לא הפיקו ממנו מידע רב.
"נשבר לכם החלון, אני רואה," אמר ולנטין למלצר כאשר שילם את החשבון.
"כן, אדוני," ענה המלצר, גוחן בחריצות על העודף, שאליו הוסיף ולנטין בשקט תשר עצום. המלצר הזדקף בחיוניות מתונה אך ניכרת.
"הו כן, אדוני," אמר. "עניין מוזר ביותר, העניין הזה, אדוני."
"האומנם? ספר לנו," אמר הבלש בסקרנות אגבית.
"ובכן, שני אדונים בשחור נכנסו," אמר המלצר. "שניים מהכמרים הזרים האלה שמתרוצצים כאן מסביב. הם אכלו בשקט ארוחה קטנה וזולה כזאת, ואחד מהם שילם תמורתה ויצא. השני בדיוק היה בדרך להצטרף אליו כשאני בדקתי שוב את העודף, וראיתי שהוא שילם לי יותר מפי שלושה ממה שצריך. 'היי,' אני אומר לזה שכבר כמעט היה מחוץ לדלת, 'שילמתם יותר מדי.' 'הו,' הוא אומר, ממש רגוע, 'באמת?' 'כן,' אני אומר, ומרים את החשבון להראות לו. טוב, זה היה משהו־משהו."
"למה אתה מתכוון?" תמה בן־שיחו.
"טוב, אני מוכן להישבע על שבעה עותקים של הספר הקדוש שכתבתי בחשבון 4 שילינג, אבל עכשיו פתאום אני שם לב שכתבתי 14 שילינג, שחור על גבי לבן."
"ו־?" קרא ולנטין, נע באטיות אך עיניו בוערות, "ואז?"
"הכומר הזה שליד הדלת אומר, ממש רגוע, 'צר לי לסבך לכם את החשבונות, אבל זה ישלם תמורת החלון.' 'איזה חלון?' אני שואל. 'זה שאני עומד לשבור,' הוא אומר, ומפוצץ את החלון המסכן עם המטרייה שלו."
שלושת החוקרים פלטו קריאת תדהמה. "האם אנחנו רודפים אחר מטורפים נמלטים?" מלמל המפקח. המלצר המשיך, מתענג על הסיפור המגוחך:
"הייתי כל כך המום לרגע, שפשוט לא יכולתי לעשות כלום. האיש יצא מהמקום והצטרף לחבר שלו ממש מעבר לפינה. והם הלכו בכזאת מהירות בהמשך של רחוב בולוק, שפשוט לא הצלחתי לתפוס אותם, אפילו שיצאתי מאחורי הדלפק בשביל זה."
"רחוב בולוק," אמר הבלש, וזינק במעלה אותו רחוב, מהיר כמו הצמד המוזר שבעקבותיו דלק.
כעת הוביל אותם מסעם מבעד לרחובות חשופי לבנים, שנדמו כמנהרות; רחובות בעלי פנסים מעטים ואף חלונות מעטים; רחובות שנראו כאילו נבנו מן הקירות האחוריים והחשופים של כל־דבר וכל־מקום. אור הדמדומים הלך והעמיק, ואפילו השוטרים הלונדונים התקשו לנחש באיזה כיוון בדיוק הם מתקדמים. המפקח, על כל פנים, היה משוכנע למדי שבסופו של דבר ייתקלו בחלק זה או אחר של האמפסטד הית'. לפתע קטע את כחול הדמדומים חלון אחד, בולט ומואר כפנס קְמוּר עדשה; ולנטין עצר בפתחה של חנות ממתקים קטנה וצעקנית. לאחר היסוס של רגע נכנס פנימה; הוא עמד בין צבעיהם הרועשים של דברי המתיקה בסבר פנים חמור ביותר, ורכש, בשימת לב יתרה, שלושה־עשר סיגרים עשויים שוקולד. ניכר בו שהוא שוקל דרך לפתוח בשיחה, אלא שלא נזקק לכך.
אשה צעירה, גרומה ומבוגרת למראה, בחנה את הופעתו האלגנטית בהתעניינות מורגלת בלבד; ואולם, כשראתה כי הדלת שמאחוריו חסומה במדיו הכחולים של המפקח, נדמה היה שעיניה נעורו לפתע.
"הו," אמרה. "אם אתה בא בקשר לחבילה ההיא, כבר שלחתי אותה."
"חבילה?" חזר ולנטין; כעת היה תורו להיראות מעוניין.
"אני מתכוונת לחבילה שהשאיר כאן האדון — האדון הכומר."
"בשם אלוהים," אמר ולנטין, נוטה קדימה בהפגנה ראשונה של להיטות מצדו, "בשם אלוהים, ספרי לנו בדיוק מה קרה."
"ובכן," אמרה האשה במידת מה של היסוס, "הכמרים נכנסו לכאן לפני חצי שעה בערך, קנו קצת סוכריות מנטה ודיברו מעט, ואז עזבו לכיוון ההית'. אבל שנייה אחר כך אחד מהם ממהר בחזרה לתוך החנות ואומר, 'אולי שכחתי כאן חבילה?' טוב, חיפשתי בכל מקום, אבל לא מצאתי שום חבילה; אז הוא אומר, 'לא משנה, אבל אם היא תצוץ בכל זאת, תשלחי אותה בבקשה לכתובת הזו,' והוא השאיר לי את הכתובת ושילינג עבור הטִרחה. והנה, אפילו שהייתי ממש בטוחה שחיפשתי בכל מקום, אני מגלה שהוא שכח חבילה עטופה בנייר חום, אז שלחתי אותה למקום שהוא ביקש. אני לא ממש זוכרת את הכתובת עכשיו; זה היה איפשהו בווסטמינסטר. אבל כל העניין נראה כל כך חשוב, שחשבתי שאולי המשטרה תגיע לכאן בקשר לזה."
"וכך עשתה," אמר ולנטין. "האמפסטד הית' קרוב לכאן?"
"המשך ישר רבע שעה," אמרה האשה, "ותמצא את עצמך באוויר הפתוח." ולנטין זינק מן החנות והחל לרוץ. הבלשים האחרים עשו את דרכם בעקבותיו בטפיפה מסויגת.
הרחוב שבו עברו היה כה צר ושבוי צללים, שכאשר הגיעו לפתע אל המרחב הפתוח ואל השמים הרחבים הופתעו לגלות כי הערב עודו כה בהיר וצלול. כיפה מושלמת של ירוק־טווס העמיקה אל הזהוב בינות לעצים המחשיכים ולמרחקים הסגולים, הכהים. הגוון הירוק הזוהר היה עמוק בדיוק די הצורך לאפשר לכוכב או שניים להגיח כנקודות של בדולח. כל שנותר מאור היום נפרש בנצנוץ זהוב מגבול האמפסטד ועד לאותו עמק פופולרי המכוּנה וייל אוף הלת'. הנופשים שמילאו את המקום טרם נפוצו כולם; כמה זוגות שמתארם מטושטש עדיין ישבו על הספסלים; פה ושם עדיין צווחה ילדה מרוחקת על אחת הנדנדות. הוד הרקיע העמיק והאפיל סביב גסותו הנשגבת של האדם; ניצב על המדרון, מתבונן אל מעבר לעמק, ולנטין השקיף על הדבר שאחריו חיפש.
בין הקבוצות השחורות המתפזרות שבמרחק היתה אחת, שחורה במיוחד, שלא התפזרה — קבוצה בת שתי דמויות, לבושות ככמרים. אף שנראו קטנים כחרקים, ולנטין יכול היה להבחין בכך שאחד מהם קטן בהרבה מהאחר. אף שבנוהגו של הגבוה מביניהם ניכרו רכינותו ושפלות רוחו של תלמיד בפני רבו, יכול היה לראות שגובהו עולה בפירוש על שש רגליים. הוא חשק את שיניו וצעד קדימה, מנופף במקלו בקוצר רוח. כאשר צמצם במידה ניכרת את המרחק והגדיל את שתי הדמויות בשחור כמו בעדשת מיקרוסקופ ענק, הבחין בדבר מה נוסף; דבר שהחריד אותו, ועם זאת דבר שבמידת מה גם ציפה לו. יהיה הכומר הגבוה מי שיהיה, לא היה כל ספק בנוגע לזהותו של הנמוך. זה היה ידידו מן הרכבת מהארוויץ', הכומר העגלגל מאסקס, שאותו הזהיר בנוגע לחבילות שנשא.
ובכן, הצטברות המקרים העמידה לבסוף תמונה הגיונית. חקירותיו של ולנטין באותו בוקר העלו שאחד, האב בראון מאסקס, נושא עמו צלב כסף מעוטר ספירים, תשמיש קדושה בעל ערך ניכר, כדי להציג אותו בפני כמה מן הכמרים הזרים בוועידה. זה היה ללא ספק אותו "משהו מכסף אמיתי עם אבנים כחולות"; והאב בראון היה ללא ספק הפתי הקטן ברכבת. אין פלא שאת הדברים שגילה ולנטין גילה גם פלמבו; פלמבו תמיד גילה הכול. אין פלא גם שפלמבו, מששמע על צלב משובץ ספירים, ניסה לגנוב אותו; זה היה הדבר הטבעי ביותר במהלכה הטבעי של ההיסטוריה. ומובן שאין שמץ של פלא בעובדה שפלמבו יכול היה לעשות כרצונו עם כבשה תמימה ואווילית כאותו אדם בעל המטרייה והחבילות. הוא היה מסוג האנשים שכל אחד יכול למשוך באף עד הקוטב הצפוני; אין זה מפתיע ששחקן כפלמבו, לבוש ככומר אחר, יכול היה להביא אותו להאמפסטד הית'. עד כה נראה הפשע ברור דיו; וּולנטין, שריחם על הכומר בשל חוסר האונים שלו, כמעט בז לפלמבו על הבחירה בקורבן כה פותה. אבל כשחשב ולנטין על כל מה שאירע בין לבין, כל מה שהוביל אותו לנצחונו, לא הצליח למצוא ולו שמץ של היגיון בכל העניין. מה הקשר בין גניבת צלב כסף מעוטר מכומר מאסקס לבין התזת מרק על חיפוי הקיר? מה הקשר בין זה לבין סימון תפוזים כאגוזים, או לבין הקדמת התשלום עבור חלונות ושבירתם אחר כך? הוא הגיע לסופו של המרדף, אבל החמיץ איכשהו את אמצעו. כאשר נכשל (דבר שארע לעתים נדירות), לרוב תפס את הרמז, אך בכל זאת החמיץ את הפושע. עכשיו תפס את הפושע, אך עדיין לא הצליח לתפוס את הרמז.
שתי הדמויות שאחריהן עקבו זחלו כזבובים שחורים כנגד מתארה העצום והירוק של גבעה. נראה שהיו בעיצומה של שיחה, ואולי לא שמו לב לאן הלכו; אך הם בפירוש היו בדרכם אל החלקים השקטים והפראיים יותר של החורש. הרודפים, כאשר התקרבו אליהם, נאלצו לאמץ את התכסיסים הלא מכובדים של ציידי צבאים, לכרוע מאחורי עצים ואף לזחול בדשא הגבוה. בתחבולות חסרות חן מעין אלו הצליחו לצמצם את המרחק בינם לבין טרפם עד שיכלו לשמוע מלמול עמום של שיחה, אך לא הצליחו להבין ממנה דבר מלבד המלה "תבונה", שחזרה ועלתה שוב ושוב בקול גבוה, כמעט ילדותי. פעם אחת, לאחר שנתקלו במדרון פתאומי ואחריו סבך קוצים סמיך, איבדו הבלשים כל סימן לשתי הדמויות שאחריהן עקבו. עשר דקות מייאשות עברו בטרם שבו ומצאו את הנתיב, ואז הוא הוליך אותם סביב כיפתה של גבעה עצומה, שהשקיפה על אמפיתאטרון של נוף בשקיעה, עשיר ושומם. תחת עץ בלב אותו אזור מרשים אך זנוח ניצב ספסל עץ ישן ורעוע. על ספסל זה ישבו כעת שני הכמרים, עדיין שקועים בדיון כבד ראש. הירוק והזהב המרהיבים עוד נאחזו בקצה האופק המחשיך; אך הכיפה שממעל הפכה אט־אט מירוק־טווס לכחול־טווס, והכוכבים הלכו והתבדלו כאבני חן. ולנטין, מסמן ללא קול לעוקבים אחריו, גמר אומר לזחול אל בקע עמוק מאחורי העץ הגדול ועתיר הענפים, ובעומדו שם בדממה מוחלטת שמע לראשונה את דבריהם של הכמרים המוזרים.
לאחר שהאזין במשך דקה וחצי אחז בו ספק שטני. אולי גרר בעקבותיו שני שוטרים אנגלים אל שממת הפארק הלילי במשימה שאינה שפויה יותר מאשר חיפוש תאנים על ברקנים.2 שהרי שני הכמרים דיברו בדיוק כשני כמרים, באדיקות, בלמדנות ובנינוחות, על הנשגבוֹת שבסוגיות התיאולוגיות. הכומר הקטן מאסקס דיבר בפשטות רבה יותר, פניו העגולים פונים אל הכוכבים המתחזקים; האחר דיבר בראש מושפל, כאילו לא היה אפילו ראוי להתבונן בהם. אבל לא ניתן היה לשמוע שיחת כמרים תמימה מזו בשום מנזר איטלקי לבן או קתדרלה ספרדית שחורה.
הדבר הראשון ששמע היה זנבו של אחד ממשפטיו של האב בראון, שסופו היה: "...הדבר שאליו באמת התכוונו בימי־הביניים, כשדיברו על השמים שאינם ניתנים להשחתה."
הכומר הגבוה יותר נד בראשו המורכן ואמר: "אה, כן, הכופרים המודרנים הללו פונים אל התבונה שלהם; אך מי יכול להביט במיליוני העולמות האלה ולא לחוש שעשויים להיות מעלינו עולמות נפלאים, שבהם התבונה נעדרת תבוניות מכול וכול?"
"לא," אמר הכומר האחר; "התבונה תבונית תמיד, אפילו בתוהו האחרון, באזור הגבול האבוד של הדברים. אני יודע שאנשים מאשימים את הכנסייה בהחלשת התבונה, אבל העניין הפוך לגמרי. הכנסייה היא היחידה על פני הארץ שעושה את התבונה לנעלה באמת. הכנסייה, לבדה בארץ כולה, מאשרת כי אלוהים עצמו מחויב על ידי התבונה."
הכומר האחר הפנה את פניו החמורים אל השמים זרועי הניצוצות ואמר: "אך מי יידע אם בכל היקום האינסופי הזה — ?"
"אינסופי במובן הפיזי בלבד," אמר הכומר הקטן, מסתובב בחדות על מושבו. "לא אינסופי במובן של הימלטות מחוקי האמת."
מאחורי העץ שלו כסס ולנטין את ציפורניו בחמת זעם דוממת. כמעט שמע את צחקוקי הלעג של השוטרים האנגלים, שאותם הוציא למסע ארוך כל כך על סמך ניחוש פרוע, רק כדי להאזין לרכילות המטאפיזית הזו מפי שני כמרים מתוני הליכות. בקוצר רוחו החמיץ את תשובתו הנרחבת לא פחות של הכומר הגבוה, וכאשר שב להאזין שוב היה זה האב בראון שדיבר:
"תבונה וצדק אוחזים בכוכב המרוחק והבודד ביותר. התבונן בכוכבים האלה. האם אינם נראים כמו תפזורת של יהלומים וספירים? ובכן, אתה יכול לדמיין כל בוטניקה או גיאולוגיה פרועות שתרצה. חשוֹב על יערות גביש עם עלים נוצצים. חשוֹב שהירח שם כחול, אבן ספיר ענקית. אבל אל תחשוב שכל האסטרונומיה המופרכת הזו תגרום ולוּ להבדל הזעיר ביותר בהתנהלות התבונה והצדק. על מישורי לשם, למרגלות מצוקים עשויים פנינה, תמצא שלט, 'לא תגנוב'."
ולנטין בדיוק החל להתרומם מרכינתו הנוקשה כדי לזחול משם, שקט ככל שיוכל להיות, מובס בידי מעשה האיוולת הגדול בחייו. אך דבר מה בעצם שתיקתו של הכומר הגבוה גרם לו לעצור ולחכות עד שדיבר זה האחרון. וכאשר דיבר סוף־סוף, ראשו מורכן וידיו על ברכיו, אמר פשוט:
"ובכן, אני עדיין חושב שעולמות אחרים עשויים להתעלות אל מעבר לתבונה המוכרת לנו. המסתורין של הרקיעים נטול חקר, ולי לא נותר אלא להרכין את ראשי."
ואז, פניו עדיין פונים מטה, וללא צל של שינוי בנוהגו או בקולו, הוסיף:
"רק מסור לי את צלב הספירים הזה שלך, טוב? אנחנו לגמרי לבד כאן, ואני מסוגל לקרוע אותך לחתיכות כבובת קש."
היעדרו המוחלט של שינוי בקולו או בנוהגו אצל אלימות משונה לשינוי המזעזע בדבריו. ואולם, נדמה היה ששומר האביזר הקדוש רק סובב את ראשו בזווית שאין דקה ממנה. נראה שפניו האוויליים קמעה פנו עדיין אל הכוכבים. אולי לא הבין. אולי הבין וישב שם משותק מאימה.
"כן," אמר הכומר הגבוה באותו קול נמוך, באותה תנוחה דוממת. "כן, אני פלמבו."
ולאחר רגע אמר:
"ובכן, האם תיתן לי כבר את הצלב?"
"לא," אמר האחר, ואותה הברה יחידה נשאה צליל מוזר.
לפתע התנער פלמבו מכל העמדת פנים של קדושה. השודד הגדול נשען לאחור במקומו, צוחק צחוק נמוך אך מתמשך.
"לא," קרא, "לא תיתן לי אותו, כומר נכבד וגאה שכמוך. לא תיתן לי אותו, שוטה מתנזר קטן שכמוך. שאגלה לך למה לא תיתן לי אותו? משום שהוא כבר אצלי בכיס."
נדמה שהיתה זו הבעת פליאה על הפנים שהפנה האיש הקטן מאסקס באור הדמדומים. בלהיטותו המבוישת של "המזכיר הפרטי"3 אמר: "אתה — אתה בטוח?"
פלמבו זעק מרוב עונג.
"בחיי, אתה טוב כמו פארסה בשלוש מערכות," קרא. "כן, אוויל שכמוך, אני בטוח בהחלט. היתה לי די תבונה להכין העתק של החבילה הנכונה, וכעת, ידידי, אתה נושא את ההעתק ואני את האבנים. תכסיס ישן, האב בראון — תכסיס ישן מאוד."
"כן," אמר האב בראון והעביר יד בשערו באותה דרך מעורפלת שאפיינה את נוהגו. "כן, כבר שמעתי עליו."
הארכי־פושע התכופף אל הכומר הכפרי הקטן בעניין פתאומי.
"אתה שמעת עליו?" שאל. "איפה שמעת עליו אתה?"
"טוב, אסור לי לגלות לך את שמו, כמובן," אמר האיש הקטן בפשטות. "הוא חזר בו מחטאיו, אתה יודע. במשך עשרים שנה הוא חי ברווחה ניכרת אך ורק על העתקים של חבילות נייר חום. וכך, אתה מבין, ברגע שהתחלתי לחשוד בך, מיד חשבתי על הדרך שבה עשה זאת אותו בחור אומלל."
"התחלת לחשוד בי?" חזר הפושע בדריכות גוברת. "באמת היה לך שכל לחשוד בי רק משום שהבאתי אותך לחלק נטוש של החורש?"
"לא לא," ענה האב בראון בנימה מתנצלת. "אתה מבין, חשדתי בך כשנפגשנו לראשונה. זו הבליטה הקטנה הזו, במעלה השרוול, במקום שבו אתם מחזיקים את הצמיד המשונן."
"איך," קרא פלמבו, "איך, בשם טארטרוס, שמעת על הצמיד המשונן?"
"הו, צאן מרעיתו הקטן של אדם, אתה יודע!" אמר האב בראון וקימר את גבותיו במחווה סתומה. "כשהייתי כומר־משנה בהארטלפול היו שם שלושה כאלה עם צמידים משוננים. לכן, מאחר שחשדתי בך מהתחלה, אתה מבין, דאגתי לכך שהצלב יהיה בטוח בכל מקרה. אני חושש שפקחתי עליך עין, אתה מבין. כך שבסוף ראיתי אותך מחליף בין החבילות. ואז, אתה מבין, החלפתי ביניהן שוב. ואז השארתי את החבילה הנכונה מאחור."
"השארת אותה מאחור?" חזר פלמבו, ולראשונה ניכרה בקולו נימה נוספת על שמחת הניצחון.
"ובכן, כך זה היה," אמר הכומר הקטן, עדיין באותה נימה פשוטה. "חזרתי לחנות הממתקים ההיא ושאלתי אם השארתי שם במקרה חבילה. אחר כך נתתי להם כתובת מסוימת, למקרה שהיא תימצא מאוחר יותר. כמובן שידעתי שלא השארתי אותה שם קודם; אבל זה מה שעשיתי כשיצאתי משם שוב. וכך, במקום לרוץ אחרי עם החבילה היקרה, הם שלחו אותה מיד לידיד שלי בווסטמינסטר." אז הוסיף בעצב מסוים: "גם את זה למדתי מבחור אומלל אחד בהארטלפול. הוא נהג לעשות את זה עם תיקי יד שגנב בתחנות רכבת, אבל הוא במנזר עכשיו. הו, חיים ולומדים, אתה יודע," הוסיף, שב ומעביר יד על ראשו במעין התנצלות נואשת. "מה אפשר לעשות, אנחנו כמרים. אנשים באים ומספרים לנו את הדברים האלה."
פלמבו עקר צרור עטוף בנייר חום מכיסו הפנימי וקרע אותו לחתיכות. לא היה בו דבר מלבד נייר ומוטות עופרת. במחווה כבירה זינק על רגליו וקרא:
"אני לא מאמין לך. אני לא מאמין שגולם כמוך היה מצליח לעשות את כל זה. אני מאמין שזה עדיין אצלך, ואם לא תיתן לי את זה — טוב, אנחנו לגמרי לבד, ואני אקח את זה בכוח!"
"לא," אמר האב בראון בפשטות ועמד גם הוא על רגליו. "אתה לא תיקח אותו בכוח. ראשית, משום שהוא באמת לא אצלי. ושנית, משום שאנחנו לא לבד."
פלמבו עצר בעיצומו של צעד קדימה.
"מאחורי העץ הזה," אמר האב בראון והצביע, "נמצאים שני שוטרים חזקים וגדול הבלשים בעולם. איך הגיעו לכאן, תשאל? ובכן, אני הבאתי אותם, כמובן! ואיך עשיתי את זה? טוב, אספר לך אם תרצה! אלוהים יברך אותך, אנחנו צריכים לדעת לפחות עשרים דברים כאלה כשאנחנו עובדים בקרב חוגי הפשע! ובכן, לא הייתי בטוח שאתה גנב, ואף פעם לא כדאי לעורר שערורייה נגד אחד מאנשי הכמורה שלנו. לכן רק בחנתי אותך כדי לראות אם משהו יגרום לך לחשוף את עצמך. לרוב, אדם יעורר מהומה קטנה אם ימצא מלח בכוס הקפה שלו; אם לא עשה זאת, יש לו איזושהי סיבה לשמור על שקט. החלפתי בין הסוכר והמלח, ואתה נשארת שקט. לרוב, אדם יתנגד לשלם חשבון שגובהו פי שלושה משהוא אמור להיות. אם הוא משלם בכל זאת, יש לו סיבה לא לעורר תשומת לב. שיניתי את החשבון שלך, ואתה שילמת אותו."
נדמה היה שהעולם מצפה שפלמבו יזנק כנמר. ואולם, הוא ניצב על עומדו כמכושף; הוא היה משותק מסקרנות שאין עזה ממנה.
"ובכן," המשיך האב בראון בבהירות גולמנית, "כיוון שאתה לא השארת עקבות למשטרה, מישהו היה צריך לעשות זאת. בכל מקום שהגענו אליו, הקפדתי לעשות משהו שבגללו ידברו עלינו במשך כל היום. לא גרמתי הרבה נזק — קיר מלוכלך, תפוחים מפוזרים, חלון שבור; אבל הצלתי את הצלב, כפי שהצלב יינצל תמיד. כעת הוא כבר בווסטמינסטר. תמהתי מעט מדוע לא עצרת את כל העניין עם שריקת החמור."
"עם המה?" שאל פלמבו.
"אני שמח שלא שמעת על זה," אמר הכומר, מעווה את פרצופו. "דבר מתועב. ואני משוכנע שאתה אדם טוב מכדי להשתמש בשריקה. לא הייתי יכול לעשות נגד זה שום דבר, אפילו אם הייתי משתמש בַּנקודות; פשוט אין לי מספיק כוח ברגליים."
"על מה אתה מדבר?" שאל פלמבו.
"טוב, בכל זאת חשבתי שתכיר את הנקודות," אמר האב בראון, מופתע לטובה. "כנראה שעדיין לא הרחקת לכת עד כדי כך!"
"איך לעזאזל אתה יודע על כל הזוועות האלו?" קרא פלמבו.
צל של חיוך חלף על פניו העגולים והפשוטים של יריבו הכומר.
"הו, באמצעות היותי שוטה מתנזר, אני מניח," אמר. "מעולם לא עלה על דעתך שאדם שאינו עושה כמעט דבר מלבד להקשיב לחטאים אמיתיים של אחרים, סביר שיהיה מודע, ולו במעט, לקיומו של הרוע האנושי? אלא שלמעשה, גם פן אחר של מקצועי עזר לי להשתכנע שאינך כומר."
"איזה?" שאל הגנב, פיו פעור כמעט לחלוטין.
"תקפת את התבונה," אמר האב בראון. "זו תיאולוגיה גרועה."
בעודו פונה לאסוף את מיטלטליו יצאו שלושת השוטרים מתחת עצי הדמדומים. פלמבו היה אמן וספורטאי. הוא צעד לאחור וחלק לוולנטין קידה רחבה.
"אל תשתחווה לי, מון אמי," אמר ולנטין, צלול ככסף. "נשתחווה שנינו למורנו."
ושניהם עמדו לרגע גלויי ראש, בעוד הכומר הקטן ממצמץ בחפשו את מטרייתו.

הצלב הכחול
האונייה נשקה לחוף הארוויץ' בין רצועת הכסף של הבוקר לרצועה הירוקה והמנצנצת של הים, ופלטה מקרבה נחיל אדם הומה, אשר בתוכו האיש שעלינו לעקוב אחריו כלל לא בלט לעין — ואף לא ביקש לבלוט. לא היה בו דבר ראוי לציון, מלבד ניגוד קל בין עליצות הקיט של בגדיו לבין עול הסמכות שעל פניו חמורי הסבר. בגדיו היו מקטורן קל, אפור בהיר, חזייה לבנה וכובע קש כסוף עם סרט אפור־כחלחל. על רקעם היו פניו הצרים כהים, והסתיימו בזקן שחור קצר, שנראה ספרדי, וכאילו הזמין צווארון אליזבטי זקוף. הוא עישן סיגריה בכובד ראש של הולך בטל. דבר בו לא גילה שמקטורנו האפור מכסה על אקדח טעון, שחזייתו הלבנה מכסה על תג משטרה או שכובע הקש מכסה על מוח שהוא מן הכבירים באירופה. שכן היה זה וַלֵנְטִין בכבודו ובעצמו, ראש משטרת פריז והחוקר הידוע ביותר בעולם; והוא עשה את דרכו מבריסל ללונדון כדי לבצע את המעצר הגדול של המאה.
פְלָמבּוֹ היה באנגליה. כוחות המשטרה של שלוש מדינות עלו לבסוף על עקבותיו של הפושע הגדול בדרכו מגֶנט לבריסל, ומבריסל להוק ואן הולנד; היו שסברו כי יבקש לנצל את הבלבול והאלמוניות שסיפקה הוועידה היוּקָריסטית שהתכנסה אז בלונדון. קרוב לוודאי שיתחזה לכומר זוטר או לפקיד הקשור לוועידה; אך ולנטין, כמובן, לא יכול להיות בטוח בכך; בכל הנוגע לפלמבו, איש אינו יכול להיות בטוח בדבר.
שנים רבות חלפו מאז חדל פתאום אותו ענק־פשע לשים את העולם כמרקחה מתמדת; וכאשר חדל, כפי שנאמר לאחר מותו של רולנד, שקטה הארץ מאוד. אך בימיו הטובים (כוונתי, כמובן, הגרועים) היה פלמבו דמות נישאה ובינלאומית כמו הקיסר. כמעט בכל בוקר בישר העיתון היומי שהוא הצליח לחמוק מתוצאותיו של פשע שאין דומה לו, ושעשה זאת על ידי כך שביצע פשע אחר. הוא היה גסקוני כביר מידות ובעל תעוזה גופנית גדולה; סיפורים שאין פרועים מהם תיארו את פרצי ההומור האתלטי שלו: כיצד הפך את השופט החוקר והעמיד אותו על ראשו כדי "לרענן לו מעט את המוח"; כיצד רץ במורד רחוב דֶה ריבוֹלי, אוחז שוטר תחת כל זרוע. לזכותו ייאמר, שלרוב השתמש בכוחו הגופני העצום למעללים מעין אלה, שהיו אמנם מבזים, אך לא נכרכו בשפיכות דמים; פשעיו האמיתיים היו ברובם מעשי שוד מבריקים בקנה מידה גדול. ואולם, כל אחד ממעשי הגניבה שלו היה כמעט בבחינת חטא חדש, ואפשר היה להעמיד עליו סיפור בפני עצמו. הוא היה האיש שניהל את חברת המחלבות הטירולית העצומה בלונדון ללא מחלבות, ללא פרות, ללא עֲגָלוֹת וללא חלב, אך עם כאלף לקוחות. את הלקוחות הללו שירת בדרך פשוטה, על ידי העברת קנקני החלב ממפתני בתיהם של אחרים אל אלה שלהם. הוא היה האיש שעמד בקשר מכתבים חשאי וקרוב עם גברת צעירה אחת, שתכולת שק הדואר שלה נבדקה בקפידה, ועשה זאת באמצעות תכסיס מיוחד במינו: צילום ממוזער של הודעותיו על לוחות זכוכית של מיקרוסקופ. עם זאת, פשטות יוצאת מגדר הרגיל אפיינה רבות מפעולותיו. מספרים שפעם צבע מחדש, באישון לילה, את כל מספרי הבתים ברחוב מסוים, וזאת רק כדי להדיח עובר אורח אחד לתוך מלכודת. כמעט ודאי שהוא האיש שהמציא תיבת דואר ניידת, שאותה נהג להציב בפרברים שקטים בתקווה שאנשים ישלשלו לתוכה המחאות דואר. ונוסף על כל זאת, הוא היה ידוע כאקרובט מדהים: למרות מידותיו הכבירות יכול לדלג כחגב ולהיעלם בצמרות העצים כקוף. ועל כן, כשיצא ולנטין הגדול ללכוד את פלמבו, ידע היטב שהרפתקאותיו לא יסתיימו כאשר ימצא אותו.
אבל איך ימצא אותו? מחשבותיו של ולנטין הגדול בנושא זה טרם התיישבו.
עם כל מיומנותו בענייני תחפושות, דבר אחד לא היה יכול פלמבו להסוות, והוא את קומתו היוצאת מגדר הרגיל. אילו לכדה עינו הזריזה של ולנטין מוכרת תפוחים גבוהה, קצין פרשים גבוה או אפילו דוכסית גבוהה במידה, היה עשוי לעצור אותם בו במקום. אך ברכבת שנסע בה לא היה איש שיכול להיות פלמבו המחופש, לא יותר מאשר חתול יכול להיות ג'ירף בתחפושת. לגבי האנשים שבאונייה כבר לא היו לו כל ספקות, ומספרם של אלה שהצטרפו למסע בהארוויץ' או בהמשך הדרך היה שישה ותו לא. היו אלה מבקר כרטיסים נמוך שעשה את דרכו לתחנה הסופית, שלושה ירקנים נמוכים למדי שעלו שתי תחנות לאחר מכן, אלמנה נמוכה מאוד שעלתה בעיר קטנה באסקס וכומר קתולי נמוך מאוד, שעלה בכפר קטן באסקס. בכל הנוגע לזה האחרון, ולנטין הרים ידיים וכמעט פרץ בצחוק. הכומר הקטן היה התגלמות תמציתם של המישורים המזרחיים האלה; פרצופו היה עגול ומשעמם ככופתה תוצרת נורפולק; עיניו היו ריקות כים הצפוני; ובידיו היו כמה חבילות עטופות בנייר חום, שבקושי הצליח להחזיק יחד. אין ספק שהוועידה היוקָריסטית דלתה יצורים רבים כמותו ממי האפסיים המקומיים, עיוורים וחסרי אונים כחפרפרות שהוצאו ממחילותיהן. ולנטין היה ספקן, לפי מיטב המסורת הצרפתית המחמירה, ולא היה ביכולתו לרחוש כל חיבה לכמרים. אבל היה בכוחו לרחם עליהם, והכומר הזה עשוי היה לעורר רחמים בלב כל אדם. היתה לו מטרייה גדולה ומרופטת, שנפלה אל הרצפה שוב שוב. דומה שלא ידע באיזה צד של כרטיסו נמצא ספח החזור. בתמימות אווילית הסביר לכל הנוכחים בקרון כי עליו להיזהר, שכן יש לו משהו מכסף אמיתי "עם אבנים כחולות" באחת החבילות שלו. אותו עירוב נושן ושובה לב של שטיחות נוסח אסקס ופשטות שבקדושה המשיך לשעשע את הצרפתי עד שהגיע הכומר (איכשהו) לטוטנהאם עם כל צרורותיו, וחזר כדי לאסוף את מטרייתו. כאשר עשה זאת, ולנטין אף היה חביב דיו להזהיר אותו ולומר שייטיב לשמור על אותו חפץ עשוי כסף, אם לא יספר עליו לכל אחד. אבל גם בעודו משוחח עם הבריות, ולנטין פקח את עיניו כדי למצוא אדם אחר; הוא חיפש בהתמדה אחר מישהו, עשיר או עני, זכר או נקבה, שגובהו לפחות שש רגליים; שהרי פלמבו התנשא עוד ארבעה אינצ'ים למעלה מזה.
על כל פנים, כשירד ברחוב ליברפול, היה סמוך ובטוח למדי שעדיין לא החמיץ את הפושע. הוא הלך אל הסקוטלנד יארד כדי להסדיר את מעמדו ולהבטיח סיוע למקרה הצורך; אז הצית סיגריה נוספת ויצא לשיטוט ארוך ברחובות לונדון. לאחר שצעד זמן מה ברחובות ובכיכרות שמאחורי תחנת ויקטוריה, עצר לפתע על עומדו. זו היתה כיכר שקטה, נסוכת קסם נושן, אופיינית מאוד ללונדון, שדממה מילאה אותה דרך מקרה. הבתים הגבוהים ושטוחי החזית שמסביב נראו בו בזמן יוקרתיים ולא מיושבים. חלקת השיחים הרבועה שבלב הכיכר נראתה נטושה כאיון ירוק בלב האוקיינוס השקט. אחד מארבעת צדדיה של הכיכר היה גבוה בהרבה מן האחרים, כמו במה; ואת קו המתאר של צד זה שברה אחת התאונות הנפלאות של לונדון — מסעדה שנראתה כאילו תעתה בדרכה מן הסוהו. היא היתה מקום מושך לב להתמיה, עם צמחים גמדיים בעציצים ותריסים ארוכים ומפוספּסים בלבן וצהוב־לימון. היא התנשאה גבוה במיוחד מעל הרחוב, ובמעשה טלאים לונדוני אופייני, גרם מדרגות עלה מן הרחוב אל דלת הכניסה, דומה כמעט למדרגות חירום העולות לחלון הקומה הראשונה. ולנטין עמד ועישן מול התריסים הצהובים־לבנים ובחן אותם ארוכות.
הדבר המדהים ביותר בנסים הוא שהם קורים. כמה עננים ברקיע אכן מתאגדים לצורתה הלטושה של עין אנושית אחת. עץ העומד בנופו של מסע זרוע ספקות אכן לובש את צורתו הברורה והמפורשת של סימן שאלה. את שני אלה ראיתי במו עיני במהלך הימים האחרונים. נלסון אכן מת ברגע הניצחון, ואדם ושמו ויליאמס אפשר שירצח, לגמרי במקרה, אדם ושמו ויליאמסון; וזה נשמע כמו סוג של רצח בן. בקצרה, יש בחיים יסוד של זימון מקרים שדוני, אשר אלה שעינם נוטה אל הפרוזאי מוּעדים להתעלם ממנו בבלי דעת. כפי שמביע יפה הפרדוקס של פּוֹ, החוכמה חייבת להסתמך על הבלתי צפוי.
אריסטיד ולנטין היה צרפתי במידה שאין לרדת לעומקה; והאינטליגנציה הצרפתית היא אינטליגנציה מיוחדת. אינטליגנציה לשמה. הוא לא היה "מכונה חושבת"; הרי מושג אווילי זה הוא פרי המטריאליזם והפטאליזם המודרניים. מכונה היא מכונה רק משום שאינה מסוגלת לחשוב. אבל הוא היה אדם חושב, ובו בזמן אדם פשוט. כל הצלחותיו הנפלאות, שנראו כמעשי קסמים, הושגו באמצעות היגיון מאומץ, באמצעות מחשבה צרפתית בהירה ופשוטה. הצרפתים מדהימים את העולם לא בהצבת פרדוקסים, אלא ביישומן של אמיתות ידועות. והם מיישמים אותן בהפלגה — כפי שעשו במהפכה הצרפתית. ואולם, דווקא משום שוולנטין הבין את התבונה, הוא הבין גם את גבולותיה. רק אדם שאינו מבין במנועים מדבר על האפשרות להניעם ללא דלק; רק אדם שאינו מבין בתבונה מדבר על האפשרות ליישמה ללא עקרונות יסוד איתנים, שאין עליהם עוררין. אבל כאן לא היו לו כל עקרונות יסוד איתנים. פלמבו לא אותר בהארוויץ'; אם בכלל שהה בלונדון, היה עשוי להיות כל אדם — מקבצן גבוה בווימבלדון קומון ועד ראש הטקס בסעודה במלון מטרופול. במצב כה מובהק של אי־ידיעה היו לוולנטין השקפה ושיטה משל עצמו.
במקרים כאלה הוא סמך על הבלתי צפוי. במקרים כאלה, שבהם לא יכול ללכת בדרכו של הסביר, הלך בזהירות ובקור רוח בנתיב של היעדר הסבירות. במקום ללכת אל המקומות הנכונים — בנקים, תחנות משטרה ואזורי התקהלות — פנה בשיטתיות אל כל המקומות הלא נכונים; נקש על דלתו של כל בית ריק, עשה את דרכו במורד כל מבוי סתום, נכנס לכל סמטה חסומה באשפה ופנה בכל פנייה שאך הסיטה אותו מן הדרך. הוא הגן על אופן הפעולה המטורף הזה בטענה הגיונית למדי. הוא טען שאם יש לך ולוּ רמז בודד, דרך מעין זו היא הגרועה מכולן; אך אם אין לך רמזים כלל, זו הדרך הטובה ביותר, משום שקיים הסיכוי הקלוש שכל מוזרוּת שמשכה את עינו של הרודף צדה גם את עינו של הנרדף. אדם צריך להתחיל במקום כלשהו, ומוטב שיהיה זה המקום שאדם אחר עשוי לעצור בו. דבר מה בגרם המדרגות המוביל אל המסעדה, דבר מה בשקט ובקסם הנושן שאפפו אותה, גירו את גחמנותו הרומנטית הנדירה של הבלש והניעו אותו לנסות את מזלו באקראי. הוא עלה במדרגות, ישב לשולחן ליד החלון וביקש ספל קפה שחור.
חצי הבוקר כבר חלף, והוא טרם אכל; שיירים מארוחות בוקר קודמות נותרו על השולחן כדי להזכיר לו את רעבונו; בעודו מוסיף להזמנתו ביצה שלוקה, המשיך מבלי משים להערות סוכר לבן אל תוך הקפה שלו, וכל הזמן חשב על פלמבו. הוא נזכר כיצד הצליח פלמבו להימלט, פעם באמצעות מספרי ציפורניים ופעם באמצעות בית בוער; פעם באמצעות הצורך לשלם תמורת מכתב נטול בול ופעם באמצעות שכנוע עוברי אורח להתבונן, מבעד לטלסקופ, בכוכב שביט שעלול להשמיד את העולם. הוא חשב שמוח הבלש שלו אינו נופל ממוחו של הפושע, ובכך צדק בהחלט. עם זאת, הוא הבין לחלוטין את עמדת הנחיתות שהיה נתון בה. "הפושע הוא האמן היוצר; הבלש הוא מבקר האמנות בלבד", אמר בחיוך חמוץ, הרים את כוס הקפה לשפתיו והניח אותה שוב במהירות רבה. הוא שם בה מלח.
הוא התבונן בכלי שממנו הגיעה האבקה הכסופה; ללא ספק, זו היתה מסכרה; מיועדת לסוכר ממש כשם שבקבוק שמפניה מיועד לשמפניה. הוא תהה מדוע ישתמשו בה לאכסון המלח. הוא התבונן סביב, לראות אם היו במסעדה כלים הולמים יותר. בהחלט; היו שתי מלחיות מלאות למדי. אולי היה צביון ייחודי גם לתבלין שבמלחיות. הוא טעם אותו; זה היה סוכר. אז התבונן במסעדה בעניין מחודש, תר אחר עקבות נוספים לטעם האמנותי הייחודי המבכר לשים את הסוכר במלחייה ואת המלח במסכרה. למעט נתז מוזר של נוזל כהה כלשהו על אחד הקירות המחופים נייר לבן, המקום נראה מסודר, עליז ורגיל לחלוטין. הוא צלצל בפעמון למלצר.
לאחר שהעובד נחפז אליו, פרוע שיער ומעורפל עיניים משהו באותה שעה מוקדמת, ביקש ממנו הבלש (שלא היה חסר הערכה לצורותיו הבסיסיות יותר של ההומור) לטעום מן הסוכר ולראות אם הוא הולם את המוניטין הטובים שיצאו למלון. תוצאת הדבר היתה, שהמלצר פיהק פיהוק פתאומי והתעורר.
"האם אתם נוהגים לשעשע את הלקוחות בבדיחות מעודנות כאלה בכל בוקר?" שאל אותו ולנטין. "האם ההחלפה בין המלח לסוכר אינה הופכת להלצה מעט מייגעת בשלב כלשהו?"
לאחר שהובהרה האירוניה שבדברים, הבטיח לו המלצר בגמגום כי אין ספק שלבית העסק לא היתה כל כוונה כזו; אין זאת אלא שאירעה טעות תמוהה ביותר. הוא הרים את המסכרה ובחן אותה; הוא הרים את המלחייה ובחן אותה, פניו מביעים השתאות גוברת והולכת. לבסוף מיהר משם בחופזה וחזר לאחר כמה שניות עם בעל המקום. גם בעל המקום בחן את המסכרה ואז את המלחייה. גם בעל המקום השתאה.
ואז, לפתע, נראה המלצר כאילו לשונו מסתבכת בפיו בשל אשד של מלים המבקשות מוצא.
"אני חוצֶ'ב," גמגם בלהיטות, "אני חוצֶ'ב שזה שני הכמרים האלה."
"אילו שני כמרים?"
"שני הכמרים," אמר המלצר, "שזרקו מרק על הקיר."
"זרקו מרק על הקיר?" חזר ולנטין, משוכנע שמדובר במטאפורה איטלקית ייחודית כלשהי.
"כן כן," אמר המלצר בהתרגשות, מצביע על הכתם הכהה שעל הנייר הלבן. "זרקו את זה שם על הקיר."
ולנטין הפנה את מבטו בשאלה אל בעל המסעדה, שנחלץ לעזרתו בדיווח מלא יותר.
"כן, אדוני," הוא אמר. "זה נכון למדי, אף שאני לא חושב שיש לזה קשר לסוכר ולמלח. שני כמרים נכנסו ושתו כאן מרק בשעה מוקדמת מאוד, ברגע שפתחנו את התריסים. שניהם היו אנשים שקטים מאוד, מכובדים; אחד מהם שילם את החשבון ויצא; לשני, שנראה בסך הכול אטי ממנו בהרבה, לקח עוד כמה דקות לאסוף את הדברים שלו. אבל בסוף הוא יצא. ואז, ממש רגע לפני שיצא לרחוב, הוא הרים בכוונה את ספל המרק שלו, שהיה מרוקן רק למחצה, והתיז את כל המרק שנשאר בו ישר על הקיר. אני הייתי בחדר האחורי, גם המלצר, ועד שיצאתי הספקתי לראות רק שהמרק מרוח על הקיר והמקום ריק. לא נגרם נזק של ממש, אבל זאת בהחלט היתה חוצפה רצינית, וניסיתי לתפוס אותם ברחוב. אלא שהם כבר התרחקו מדי. ראיתי רק שהם פנו מעבר לפינה אל רחוב קארסטיירס."
הבלש נעמד באחת על רגליו, כובעו לראשו והמקל בידו. עוד קודם לכן החליט כי באפלה המוחלטת שבראשו, אין לו אלא לעקוב אחר אצבע המסתורין הראשונה שתורה על כיוון כלשהו; והאצבע הזו היתה מסתורית די והותר. הוא שילם את החשבון וטרק את דלתות הזכוכית מאחרי גבו, ותוך זמן מועט כבר פנה במהירות אל הרחוב האחר.
למרבה המזל, עינו היתה רגועה ומהירה גם ברגעי קדחתנות כאלה. דבר מה בחזיתה של חנות חלף על פניו כהבזק בלבד; ובכל זאת שב על עקבותיו כדי להתבונן. החנות היתה בית ממכר מצליח לפירות וירקות, וסחורה מגוונת נערכה לראווה מחוצה לה, מסומנת בשמות ובמחירים. בשתי תיבות התצוגה הבולטות ביותר לעין נחו שתי ערימות, האחת של תפוזים והאחרת של אגוזים. בפסגתה של ערימת האגוזים הוצבה לוחית קרטון שעליה נרשם, בכתב נמרץ ובגיר כחול: "תפוזי טאנג'רין מובחרים, שניים בפני". על ערימת התפוזים התנוסס תיאור ברור ומדויק לא פחות: "אגוזי ברזיל מובחרים, 4 דיים לליברה". מסיה ולנטין בחן את שני השלטים וחש שכבר נתקל בהומור מעודן להפליא זה, ואפילו בזמן האחרון. הוא הסב את שימת לבו של מוכר הפירות אדום הפנים, שהעביר מבט קודר במעלה ובמורד הרחוב, לחוסר הדיוק שבפרסומיו. המוכר לא אמר דבר, רק החליף נמרצוֹת בין שני הכרטיסים. הבלש, נשען באלגנטיות על מקל ההליכה שלו, המשיך לחקור את החנות במבטו. לבסוף אמר: "אקווה שאדוני הטוב ימחל לי על חוסר הרלוונטיות לכאורה שבשאלתי הבאה, אך ברצוני להציב בפניך שאלה בפסיכולוגיה ניסויית ובאסוציאציה של רעיונות."
המוכר אדום הפנים נתן בו מבט מאיים, אבל הוא המשיך בעליצות, מטלטל את מקלו. "מה," תמה, "מה משותף לשני שלטי מחיר הנמצאים שלא במקומם בחנות הירקות ולמגבעת־יָעֶה1 המבלה חופשה בלונדון? או, במקרה שאיני מבהיר עצמי כראוי, מהי הזיקה המיסטית בין רעיון האגוזים המסומנים כתפוזים לבין רעיון שעניינו שני כמרים, האחד גבוה והאחר נמוך?"
עיניו של הסוחר השתרבבו מראשו כעיני חילזון; לרגע נראה היה שהוא עומד להסתער על הזר. לבסוף פלט בקול כעוס: "אני לא יודע מה הקשר שלך לסיפור, אבל אם 'תה אחד מהחברים שלהם, 'תה יכול להגיד להם בשמי שכמרים או לא כמרים, אני ישבור להם את הראשים המטומטמים שלהם אם שוב הם יהפכו לי ת'תפוחים."
"האומנם?" שאל הבלש בהזדהות גדולה. "הפכו לך את התפוחים?"
"אחד מהם, כן," ענה המוכר הנזעם. "גלגל 'תם בכל הרחוב. הייתי תופס ת'טיפש בעצמי אם לא הייתי עסוק בלאסוף 'תם."
"לאן הלכו הכמרים האלה?" שאל ולנטין.
"במעלה הרחוב השני משמאל, ואז דרך הכיכר," ענה המוכר במהירות.
"רוב תודות," אמר ולנטין, ונגוז כפיה. מעברה האחר של הכיכר מצא איש חוק, ואמר לו: "זה דחוף מאוד, שוטר. האם ראית שני כמרים החובשים מגבעות־יָעֶה?"
השוטר החל לגחך בכבדות. "כן, 'דוני. ואם 'תה שואל אותי, 'חד מהם היה שיכור. הוא עמד שמה באמצע של הרחוב כזה מבולבל ש..."
"לאן הם הלכו?" קטע אותו ולנטין.
"הם עלו על אחד מהאוטובוסים הצהובים ששמה," ענה האיש; "האלה שנוסעים להאמפסטד."
ולנטין שלף את תעודתו. "קרא לשניים מאנשיך להצטרף אלי למרדף," קרא בחופזה וחצה את הכביש בנמרצות כה מידבקת, עד שאפילו השוטר המגושם החל לפעול בצייתנות כמעט זריזה. תוך דקה ומחצה הצטרפו אל הבלש הצרפתי, במדרכה ממול, מפקח משטרה ואיתו אדם בבגדים אזרחיים.
"ובכן, אדוני," פתח הראשון בחיוך רווי חשיבות עצמית, "ומה בדיוק....?"
ולנטין הצביע פתאום במקלו. "אספר לך הכול כשנהיה על האוטובוס הזה," אמר וזינק אל מעבר לכביש, מפלס את דרכו מבעד לסבך תנועת כלי הרכב. כששקעו שלושתם, מתנשפים, בספסלו העליון של הרכב הצהוב, אמר המפקח: "במונית היינו מגיעים מהר פי ארבעה."
"נכון מאוד," ענה מנהיג החבורה בשלווה, "אילו רק היה לנו מושג קלוש לאן אנחנו נוסעים."
"אם כך, לאן אתה נוסע?" שאל האחר, בוהה.
ולנטין עישן בזעף במשך כמה שניות; ואז, משליך את הסיגריה, אמר: "אם אתה יודע מה מישהו עושה, הקדם אותו; אבל אם אתה רוצה לנחש מה מעשיו, הישאר מאחוריו. תעה כשהוא תועה; עצור כשהוא עוצר; סע לאט כמוהו. כך תוכל לראות מה שהוא ראה ולפעול כשם שהוא פעל. כל שביכולתנו לעשות הוא לשמור על עיניים פקוחות לקראת כל דבר יוצא דופן."
"לאיזה מין דבר יוצא דופן אתה מתכוון?" שאל המפקח.
"כל דבר שהוא," ענה ולנטין ושב לשתיקה עיקשת.
האוטובוס הצהוב זחל לאורך הרחובות הצפוניים במשך פרק זמן שנדמה כשעות ארוכות; הבלש הדגול לא ניאות לספק כל הסבר נוסף, וייתכן שמלוויו חשו ספק שקט, הולך ומתגבר, ביחס למשימתו. ייתכן שחשו גם צורך שקט, הולך ומתגבר, בארוחת צהריים, שכן השעות הזדחלו הרבה מעבר לשעת הסעודה הסבירה, ונדמה היה שהדרכים הארוכות של פרברי צפון לונדון המשיכו להיפרשׂ, קטע אחר קטע, כחוליות של טלסקופ שטני. זה היה אחד מאותם מסעות שבהם אדם שב ומרגיש כי הנה הגיע אל קצה קצהו של היקום, ולבסוף מגלה שהגיע רק עד תחילתו של טאפנל פארק. לונדון גוועה בפונדקים מרופטים ובצמחייה עגמומית, ובאופן מסתורי נולדה מחדש ברחובות מצועצעים ובבתי מלון צעקניים. זה היה כאילו חצו בדרכם שלוש־עשרה ערים המוניות נפרדות, המשיקות זו לזו. ואולם, אף שאור הדמדומים החורפי כבר איים על הדרך שלפניהם, הבלש הפריזאי עדיין ישב שקט ודרוך, סוקר את חזיתות הבתים ברחובות שחלפו משני עבריו. כאשר הותירו מאחורי גבם את קאמדן טאון, השוטרים כמעט נרדמו; אבל ננערו איכשהו ממקומם כאשר ולנטין זינק ונעמד, טופח בחוזקה על כתפו של כל אחד מהם וצועק לנהג לעצור.
הם כשלו במורד המדרגות ואל הדרך בלי להבין מדוע היה צורך לעקור אותם ממקומם; כשהביטו סביב בחיפוש אחר הארה, מצאו את ולנטין מצביע בארשת ניצחון אל חלון שבצדה השמאלי של הדרך. זה היה חלון גדול, שסימן אגף בחזיתו הארוכה של פאב מוזהב ומפואר; אגף שיוחד לאכילה מכובדת והוכתר בשם "מסעדה". חלון זה, כיתר החלונות שבחזית המלון, היה עשוי זכוכית חלבית מעוטרת, אך במרכזו היה חור גדול ושחור, כמו כוכב בקרח.
"סוף־סוף הרמז שציפינו לו," קרא ולנטין, מנופף במקלו. "המקום עם החלון השבור."
"איזה חלון? איזה רמז?" שאל עוזרו הבכיר. "מה, יש איזו הוכחה שהחלון קשור אליהם?"
ולנטין כמעט שבר את מקל הבמבוק שלו מרוב זעם.
"הוכחה!" קרא. "אלוהים הטוב! הוא רוצה הוכחה! מה, כמובן שהסיכוי הוא עשרים לאחת שאין לזה שום קשר אליהם. אבל מה עוד נוכל לעשות? האם לא ברור לך, שעלינו לעקוב אחר אפשרות קלושה אחת או פשוט לחזור הביתה למיטה?" הוא הלם את דרכו אל תוך המסעדה, עמיתיו בעקבותיו, ותוך זמן קצר הם ישבו לארוחת צהריים מאוחרת ליד שולחן קטן והתבוננו בכוכב הזכוכית המנופצת מבפנים, אלא שגם מזווית זו לא הפיקו ממנו מידע רב.
"נשבר לכם החלון, אני רואה," אמר ולנטין למלצר כאשר שילם את החשבון.
"כן, אדוני," ענה המלצר, גוחן בחריצות על העודף, שאליו הוסיף ולנטין בשקט תשר עצום. המלצר הזדקף בחיוניות מתונה אך ניכרת.
"הו כן, אדוני," אמר. "עניין מוזר ביותר, העניין הזה, אדוני."
"האומנם? ספר לנו," אמר הבלש בסקרנות אגבית.
"ובכן, שני אדונים בשחור נכנסו," אמר המלצר. "שניים מהכמרים הזרים האלה שמתרוצצים כאן מסביב. הם אכלו בשקט ארוחה קטנה וזולה כזאת, ואחד מהם שילם תמורתה ויצא. השני בדיוק היה בדרך להצטרף אליו כשאני בדקתי שוב את העודף, וראיתי שהוא שילם לי יותר מפי שלושה ממה שצריך. 'היי,' אני אומר לזה שכבר כמעט היה מחוץ לדלת, 'שילמתם יותר מדי.' 'הו,' הוא אומר, ממש רגוע, 'באמת?' 'כן,' אני אומר, ומרים את החשבון להראות לו. טוב, זה היה משהו־משהו."
"למה אתה מתכוון?" תמה בן־שיחו.
"טוב, אני מוכן להישבע על שבעה עותקים של הספר הקדוש שכתבתי בחשבון 4 שילינג, אבל עכשיו פתאום אני שם לב שכתבתי 14 שילינג, שחור על גבי לבן."
"ו־?" קרא ולנטין, נע באטיות אך עיניו בוערות, "ואז?"
"הכומר הזה שליד הדלת אומר, ממש רגוע, 'צר לי לסבך לכם את החשבונות, אבל זה ישלם תמורת החלון.' 'איזה חלון?' אני שואל. 'זה שאני עומד לשבור,' הוא אומר, ומפוצץ את החלון המסכן עם המטרייה שלו."
שלושת החוקרים פלטו קריאת תדהמה. "האם אנחנו רודפים אחר מטורפים נמלטים?" מלמל המפקח. המלצר המשיך, מתענג על הסיפור המגוחך:
"הייתי כל כך המום לרגע, שפשוט לא יכולתי לעשות כלום. האיש יצא מהמקום והצטרף לחבר שלו ממש מעבר לפינה. והם הלכו בכזאת מהירות בהמשך של רחוב בולוק, שפשוט לא הצלחתי לתפוס אותם, אפילו שיצאתי מאחורי הדלפק בשביל זה."
"רחוב בולוק," אמר הבלש, וזינק במעלה אותו רחוב, מהיר כמו הצמד המוזר שבעקבותיו דלק.
כעת הוביל אותם מסעם מבעד לרחובות חשופי לבנים, שנדמו כמנהרות; רחובות בעלי פנסים מעטים ואף חלונות מעטים; רחובות שנראו כאילו נבנו מן הקירות האחוריים והחשופים של כל־דבר וכל־מקום. אור הדמדומים הלך והעמיק, ואפילו השוטרים הלונדונים התקשו לנחש באיזה כיוון בדיוק הם מתקדמים. המפקח, על כל פנים, היה משוכנע למדי שבסופו של דבר ייתקלו בחלק זה או אחר של האמפסטד הית'. לפתע קטע את כחול הדמדומים חלון אחד, בולט ומואר כפנס קְמוּר עדשה; ולנטין עצר בפתחה של חנות ממתקים קטנה וצעקנית. לאחר היסוס של רגע נכנס פנימה; הוא עמד בין צבעיהם הרועשים של דברי המתיקה בסבר פנים חמור ביותר, ורכש, בשימת לב יתרה, שלושה־עשר סיגרים עשויים שוקולד. ניכר בו שהוא שוקל דרך לפתוח בשיחה, אלא שלא נזקק לכך.
אשה צעירה, גרומה ומבוגרת למראה, בחנה את הופעתו האלגנטית בהתעניינות מורגלת בלבד; ואולם, כשראתה כי הדלת שמאחוריו חסומה במדיו הכחולים של המפקח, נדמה היה שעיניה נעורו לפתע.
"הו," אמרה. "אם אתה בא בקשר לחבילה ההיא, כבר שלחתי אותה."
"חבילה?" חזר ולנטין; כעת היה תורו להיראות מעוניין.
"אני מתכוונת לחבילה שהשאיר כאן האדון — האדון הכומר."
"בשם אלוהים," אמר ולנטין, נוטה קדימה בהפגנה ראשונה של להיטות מצדו, "בשם אלוהים, ספרי לנו בדיוק מה קרה."
"ובכן," אמרה האשה במידת מה של היסוס, "הכמרים נכנסו לכאן לפני חצי שעה בערך, קנו קצת סוכריות מנטה ודיברו מעט, ואז עזבו לכיוון ההית'. אבל שנייה אחר כך אחד מהם ממהר בחזרה לתוך החנות ואומר, 'אולי שכחתי כאן חבילה?' טוב, חיפשתי בכל מקום, אבל לא מצאתי שום חבילה; אז הוא אומר, 'לא משנה, אבל אם היא תצוץ בכל זאת, תשלחי אותה בבקשה לכתובת הזו,' והוא השאיר לי את הכתובת ושילינג עבור הטִרחה. והנה, אפילו שהייתי ממש בטוחה שחיפשתי בכל מקום, אני מגלה שהוא שכח חבילה עטופה בנייר חום, אז שלחתי אותה למקום שהוא ביקש. אני לא ממש זוכרת את הכתובת עכשיו; זה היה איפשהו בווסטמינסטר. אבל כל העניין נראה כל כך חשוב, שחשבתי שאולי המשטרה תגיע לכאן בקשר לזה."
"וכך עשתה," אמר ולנטין. "האמפסטד הית' קרוב לכאן?"
"המשך ישר רבע שעה," אמרה האשה, "ותמצא את עצמך באוויר הפתוח." ולנטין זינק מן החנות והחל לרוץ. הבלשים האחרים עשו את דרכם בעקבותיו בטפיפה מסויגת.
הרחוב שבו עברו היה כה צר ושבוי צללים, שכאשר הגיעו לפתע אל המרחב הפתוח ואל השמים הרחבים הופתעו לגלות כי הערב עודו כה בהיר וצלול. כיפה מושלמת של ירוק־טווס העמיקה אל הזהוב בינות לעצים המחשיכים ולמרחקים הסגולים, הכהים. הגוון הירוק הזוהר היה עמוק בדיוק די הצורך לאפשר לכוכב או שניים להגיח כנקודות של בדולח. כל שנותר מאור היום נפרש בנצנוץ זהוב מגבול האמפסטד ועד לאותו עמק פופולרי המכוּנה וייל אוף הלת'. הנופשים שמילאו את המקום טרם נפוצו כולם; כמה זוגות שמתארם מטושטש עדיין ישבו על הספסלים; פה ושם עדיין צווחה ילדה מרוחקת על אחת הנדנדות. הוד הרקיע העמיק והאפיל סביב גסותו הנשגבת של האדם; ניצב על המדרון, מתבונן אל מעבר לעמק, ולנטין השקיף על הדבר שאחריו חיפש.
בין הקבוצות השחורות המתפזרות שבמרחק היתה אחת, שחורה במיוחד, שלא התפזרה — קבוצה בת שתי דמויות, לבושות ככמרים. אף שנראו קטנים כחרקים, ולנטין יכול היה להבחין בכך שאחד מהם קטן בהרבה מהאחר. אף שבנוהגו של הגבוה מביניהם ניכרו רכינותו ושפלות רוחו של תלמיד בפני רבו, יכול היה לראות שגובהו עולה בפירוש על שש רגליים. הוא חשק את שיניו וצעד קדימה, מנופף במקלו בקוצר רוח. כאשר צמצם במידה ניכרת את המרחק והגדיל את שתי הדמויות בשחור כמו בעדשת מיקרוסקופ ענק, הבחין בדבר מה נוסף; דבר שהחריד אותו, ועם זאת דבר שבמידת מה גם ציפה לו. יהיה הכומר הגבוה מי שיהיה, לא היה כל ספק בנוגע לזהותו של הנמוך. זה היה ידידו מן הרכבת מהארוויץ', הכומר העגלגל מאסקס, שאותו הזהיר בנוגע לחבילות שנשא.
ובכן, הצטברות המקרים העמידה לבסוף תמונה הגיונית. חקירותיו של ולנטין באותו בוקר העלו שאחד, האב בראון מאסקס, נושא עמו צלב כסף מעוטר ספירים, תשמיש קדושה בעל ערך ניכר, כדי להציג אותו בפני כמה מן הכמרים הזרים בוועידה. זה היה ללא ספק אותו "משהו מכסף אמיתי עם אבנים כחולות"; והאב בראון היה ללא ספק הפתי הקטן ברכבת. אין פלא שאת הדברים שגילה ולנטין גילה גם פלמבו; פלמבו תמיד גילה הכול. אין פלא גם שפלמבו, מששמע על צלב משובץ ספירים, ניסה לגנוב אותו; זה היה הדבר הטבעי ביותר במהלכה הטבעי של ההיסטוריה. ומובן שאין שמץ של פלא בעובדה שפלמבו יכול היה לעשות כרצונו עם כבשה תמימה ואווילית כאותו אדם בעל המטרייה והחבילות. הוא היה מסוג האנשים שכל אחד יכול למשוך באף עד הקוטב הצפוני; אין זה מפתיע ששחקן כפלמבו, לבוש ככומר אחר, יכול היה להביא אותו להאמפסטד הית'. עד כה נראה הפשע ברור דיו; וּולנטין, שריחם על הכומר בשל חוסר האונים שלו, כמעט בז לפלמבו על הבחירה בקורבן כה פותה. אבל כשחשב ולנטין על כל מה שאירע בין לבין, כל מה שהוביל אותו לנצחונו, לא הצליח למצוא ולו שמץ של היגיון בכל העניין. מה הקשר בין גניבת צלב כסף מעוטר מכומר מאסקס לבין התזת מרק על חיפוי הקיר? מה הקשר בין זה לבין סימון תפוזים כאגוזים, או לבין הקדמת התשלום עבור חלונות ושבירתם אחר כך? הוא הגיע לסופו של המרדף, אבל החמיץ איכשהו את אמצעו. כאשר נכשל (דבר שארע לעתים נדירות), לרוב תפס את הרמז, אך בכל זאת החמיץ את הפושע. עכשיו תפס את הפושע, אך עדיין לא הצליח לתפוס את הרמז.
שתי הדמויות שאחריהן עקבו זחלו כזבובים שחורים כנגד מתארה העצום והירוק של גבעה. נראה שהיו בעיצומה של שיחה, ואולי לא שמו לב לאן הלכו; אך הם בפירוש היו בדרכם אל החלקים השקטים והפראיים יותר של החורש. הרודפים, כאשר התקרבו אליהם, נאלצו לאמץ את התכסיסים הלא מכובדים של ציידי צבאים, לכרוע מאחורי עצים ואף לזחול בדשא הגבוה. בתחבולות חסרות חן מעין אלו הצליחו לצמצם את המרחק בינם לבין טרפם עד שיכלו לשמוע מלמול עמום של שיחה, אך לא הצליחו להבין ממנה דבר מלבד המלה "תבונה", שחזרה ועלתה שוב ושוב בקול גבוה, כמעט ילדותי. פעם אחת, לאחר שנתקלו במדרון פתאומי ואחריו סבך קוצים סמיך, איבדו הבלשים כל סימן לשתי הדמויות שאחריהן עקבו. עשר דקות מייאשות עברו בטרם שבו ומצאו את הנתיב, ואז הוא הוליך אותם סביב כיפתה של גבעה עצומה, שהשקיפה על אמפיתאטרון של נוף בשקיעה, עשיר ושומם. תחת עץ בלב אותו אזור מרשים אך זנוח ניצב ספסל עץ ישן ורעוע. על ספסל זה ישבו כעת שני הכמרים, עדיין שקועים בדיון כבד ראש. הירוק והזהב המרהיבים עוד נאחזו בקצה האופק המחשיך; אך הכיפה שממעל הפכה אט־אט מירוק־טווס לכחול־טווס, והכוכבים הלכו והתבדלו כאבני חן. ולנטין, מסמן ללא קול לעוקבים אחריו, גמר אומר לזחול אל בקע עמוק מאחורי העץ הגדול ועתיר הענפים, ובעומדו שם בדממה מוחלטת שמע לראשונה את דבריהם של הכמרים המוזרים.
לאחר שהאזין במשך דקה וחצי אחז בו ספק שטני. אולי גרר בעקבותיו שני שוטרים אנגלים אל שממת הפארק הלילי במשימה שאינה שפויה יותר מאשר חיפוש תאנים על ברקנים.2 שהרי שני הכמרים דיברו בדיוק כשני כמרים, באדיקות, בלמדנות ובנינוחות, על הנשגבוֹת שבסוגיות התיאולוגיות. הכומר הקטן מאסקס דיבר בפשטות רבה יותר, פניו העגולים פונים אל הכוכבים המתחזקים; האחר דיבר בראש מושפל, כאילו לא היה אפילו ראוי להתבונן בהם. אבל לא ניתן היה לשמוע שיחת כמרים תמימה מזו בשום מנזר איטלקי לבן או קתדרלה ספרדית שחורה.
הדבר הראשון ששמע היה זנבו של אחד ממשפטיו של האב בראון, שסופו היה: "...הדבר שאליו באמת התכוונו בימי־הביניים, כשדיברו על השמים שאינם ניתנים להשחתה."
הכומר הגבוה יותר נד בראשו המורכן ואמר: "אה, כן, הכופרים המודרנים הללו פונים אל התבונה שלהם; אך מי יכול להביט במיליוני העולמות האלה ולא לחוש שעשויים להיות מעלינו עולמות נפלאים, שבהם התבונה נעדרת תבוניות מכול וכול?"
"לא," אמר הכומר האחר; "התבונה תבונית תמיד, אפילו בתוהו האחרון, באזור הגבול האבוד של הדברים. אני יודע שאנשים מאשימים את הכנסייה בהחלשת התבונה, אבל העניין הפוך לגמרי. הכנסייה היא היחידה על פני הארץ שעושה את התבונה לנעלה באמת. הכנסייה, לבדה בארץ כולה, מאשרת כי אלוהים עצמו מחויב על ידי התבונה."
הכומר האחר הפנה את פניו החמורים אל השמים זרועי הניצוצות ואמר: "אך מי יידע אם בכל היקום האינסופי הזה — ?"
"אינסופי במובן הפיזי בלבד," אמר הכומר הקטן, מסתובב בחדות על מושבו. "לא אינסופי במובן של הימלטות מחוקי האמת."
מאחורי העץ שלו כסס ולנטין את ציפורניו בחמת זעם דוממת. כמעט שמע את צחקוקי הלעג של השוטרים האנגלים, שאותם הוציא למסע ארוך כל כך על סמך ניחוש פרוע, רק כדי להאזין לרכילות המטאפיזית הזו מפי שני כמרים מתוני הליכות. בקוצר רוחו החמיץ את תשובתו הנרחבת לא פחות של הכומר הגבוה, וכאשר שב להאזין שוב היה זה האב בראון שדיבר:
"תבונה וצדק אוחזים בכוכב המרוחק והבודד ביותר. התבונן בכוכבים האלה. האם אינם נראים כמו תפזורת של יהלומים וספירים? ובכן, אתה יכול לדמיין כל בוטניקה או גיאולוגיה פרועות שתרצה. חשוֹב על יערות גביש עם עלים נוצצים. חשוֹב שהירח שם כחול, אבן ספיר ענקית. אבל אל תחשוב שכל האסטרונומיה המופרכת הזו תגרום ולוּ להבדל הזעיר ביותר בהתנהלות התבונה והצדק. על מישורי לשם, למרגלות מצוקים עשויים פנינה, תמצא שלט, 'לא תגנוב'."
ולנטין בדיוק החל להתרומם מרכינתו הנוקשה כדי לזחול משם, שקט ככל שיוכל להיות, מובס בידי מעשה האיוולת הגדול בחייו. אך דבר מה בעצם שתיקתו של הכומר הגבוה גרם לו לעצור ולחכות עד שדיבר זה האחרון. וכאשר דיבר סוף־סוף, ראשו מורכן וידיו על ברכיו, אמר פשוט:
"ובכן, אני עדיין חושב שעולמות אחרים עשויים להתעלות אל מעבר לתבונה המוכרת לנו. המסתורין של הרקיעים נטול חקר, ולי לא נותר אלא להרכין את ראשי."
ואז, פניו עדיין פונים מטה, וללא צל של שינוי בנוהגו או בקולו, הוסיף:
"רק מסור לי את צלב הספירים הזה שלך, טוב? אנחנו לגמרי לבד כאן, ואני מסוגל לקרוע אותך לחתיכות כבובת קש."
היעדרו המוחלט של שינוי בקולו או בנוהגו אצל אלימות משונה לשינוי המזעזע בדבריו. ואולם, נדמה היה ששומר האביזר הקדוש רק סובב את ראשו בזווית שאין דקה ממנה. נראה שפניו האוויליים קמעה פנו עדיין אל הכוכבים. אולי לא הבין. אולי הבין וישב שם משותק מאימה.
"כן," אמר הכומר הגבוה באותו קול נמוך, באותה תנוחה דוממת. "כן, אני פלמבו."
ולאחר רגע אמר:
"ובכן, האם תיתן לי כבר את הצלב?"
"לא," אמר האחר, ואותה הברה יחידה נשאה צליל מוזר.
לפתע התנער פלמבו מכל העמדת פנים של קדושה. השודד הגדול נשען לאחור במקומו, צוחק צחוק נמוך אך מתמשך.
"לא," קרא, "לא תיתן לי אותו, כומר נכבד וגאה שכמוך. לא תיתן לי אותו, שוטה מתנזר קטן שכמוך. שאגלה לך למה לא תיתן לי אותו? משום שהוא כבר אצלי בכיס."
נדמה שהיתה זו הבעת פליאה על הפנים שהפנה האיש הקטן מאסקס באור הדמדומים. בלהיטותו המבוישת של "המזכיר הפרטי"3 אמר: "אתה — אתה בטוח?"
פלמבו זעק מרוב עונג.
"בחיי, אתה טוב כמו פארסה בשלוש מערכות," קרא. "כן, אוויל שכמוך, אני בטוח בהחלט. היתה לי די תבונה להכין העתק של החבילה הנכונה, וכעת, ידידי, אתה נושא את ההעתק ואני את האבנים. תכסיס ישן, האב בראון — תכסיס ישן מאוד."
"כן," אמר האב בראון והעביר יד בשערו באותה דרך מעורפלת שאפיינה את נוהגו. "כן, כבר שמעתי עליו."
הארכי־פושע התכופף אל הכומר הכפרי הקטן בעניין פתאומי.
"אתה שמעת עליו?" שאל. "איפה שמעת עליו אתה?"
"טוב, אסור לי לגלות לך את שמו, כמובן," אמר האיש הקטן בפשטות. "הוא חזר בו מחטאיו, אתה יודע. במשך עשרים שנה הוא חי ברווחה ניכרת אך ורק על העתקים של חבילות נייר חום. וכך, אתה מבין, ברגע שהתחלתי לחשוד בך, מיד חשבתי על הדרך שבה עשה זאת אותו בחור אומלל."
"התחלת לחשוד בי?" חזר הפושע בדריכות גוברת. "באמת היה לך שכל לחשוד בי רק משום שהבאתי אותך לחלק נטוש של החורש?"
"לא לא," ענה האב בראון בנימה מתנצלת. "אתה מבין, חשדתי בך כשנפגשנו לראשונה. זו הבליטה הקטנה הזו, במעלה השרוול, במקום שבו אתם מחזיקים את הצמיד המשונן."
"איך," קרא פלמבו, "איך, בשם טארטרוס, שמעת על הצמיד המשונן?"
"הו, צאן מרעיתו הקטן של אדם, אתה יודע!" אמר האב בראון וקימר את גבותיו במחווה סתומה. "כשהייתי כומר־משנה בהארטלפול היו שם שלושה כאלה עם צמידים משוננים. לכן, מאחר שחשדתי בך מהתחלה, אתה מבין, דאגתי לכך שהצלב יהיה בטוח בכל מקרה. אני חושש שפקחתי עליך עין, אתה מבין. כך שבסוף ראיתי אותך מחליף בין החבילות. ואז, אתה מבין, החלפתי ביניהן שוב. ואז השארתי את החבילה הנכונה מאחור."
"השארת אותה מאחור?" חזר פלמבו, ולראשונה ניכרה בקולו נימה נוספת על שמחת הניצחון.
"ובכן, כך זה היה," אמר הכומר הקטן, עדיין באותה נימה פשוטה. "חזרתי לחנות הממתקים ההיא ושאלתי אם השארתי שם במקרה חבילה. אחר כך נתתי להם כתובת מסוימת, למקרה שהיא תימצא מאוחר יותר. כמובן שידעתי שלא השארתי אותה שם קודם; אבל זה מה שעשיתי כשיצאתי משם שוב. וכך, במקום לרוץ אחרי עם החבילה היקרה, הם שלחו אותה מיד לידיד שלי בווסטמינסטר." אז הוסיף בעצב מסוים: "גם את זה למדתי מבחור אומלל אחד בהארטלפול. הוא נהג לעשות את זה עם תיקי יד שגנב בתחנות רכבת, אבל הוא במנזר עכשיו. הו, חיים ולומדים, אתה יודע," הוסיף, שב ומעביר יד על ראשו במעין התנצלות נואשת. "מה אפשר לעשות, אנחנו כמרים. אנשים באים ומספרים לנו את הדברים האלה."
פלמבו עקר צרור עטוף בנייר חום מכיסו הפנימי וקרע אותו לחתיכות. לא היה בו דבר מלבד נייר ומוטות עופרת. במחווה כבירה זינק על רגליו וקרא:
"אני לא מאמין לך. אני לא מאמין שגולם כמוך היה מצליח לעשות את כל זה. אני מאמין שזה עדיין אצלך, ואם לא תיתן לי את זה — טוב, אנחנו לגמרי לבד, ואני אקח את זה בכוח!"
"לא," אמר האב בראון בפשטות ועמד גם הוא על רגליו. "אתה לא תיקח אותו בכוח. ראשית, משום שהוא באמת לא אצלי. ושנית, משום שאנחנו לא לבד."
פלמבו עצר בעיצומו של צעד קדימה.
"מאחורי העץ הזה," אמר האב בראון והצביע, "נמצאים שני שוטרים חזקים וגדול הבלשים בעולם. איך הגיעו לכאן, תשאל? ובכן, אני הבאתי אותם, כמובן! ואיך עשיתי את זה? טוב, אספר לך אם תרצה! אלוהים יברך אותך, אנחנו צריכים לדעת לפחות עשרים דברים כאלה כשאנחנו עובדים בקרב חוגי הפשע! ובכן, לא הייתי בטוח שאתה גנב, ואף פעם לא כדאי לעורר שערורייה נגד אחד מאנשי הכמורה שלנו. לכן רק בחנתי אותך כדי לראות אם משהו יגרום לך לחשוף את עצמך. לרוב, אדם יעורר מהומה קטנה אם ימצא מלח בכוס הקפה שלו; אם לא עשה זאת, יש לו איזושהי סיבה לשמור על שקט. החלפתי בין הסוכר והמלח, ואתה נשארת שקט. לרוב, אדם יתנגד לשלם חשבון שגובהו פי שלושה משהוא אמור להיות. אם הוא משלם בכל זאת, יש לו סיבה לא לעורר תשומת לב. שיניתי את החשבון שלך, ואתה שילמת אותו."
נדמה היה שהעולם מצפה שפלמבו יזנק כנמר. ואולם, הוא ניצב על עומדו כמכושף; הוא היה משותק מסקרנות שאין עזה ממנה.
"ובכן," המשיך האב בראון בבהירות גולמנית, "כיוון שאתה לא השארת עקבות למשטרה, מישהו היה צריך לעשות זאת. בכל מקום שהגענו אליו, הקפדתי לעשות משהו שבגללו ידברו עלינו במשך כל היום. לא גרמתי הרבה נזק — קיר מלוכלך, תפוחים מפוזרים, חלון שבור; אבל הצלתי את הצלב, כפי שהצלב יינצל תמיד. כעת הוא כבר בווסטמינסטר. תמהתי מעט מדוע לא עצרת את כל העניין עם שריקת החמור."
"עם המה?" שאל פלמבו.
"אני שמח שלא שמעת על זה," אמר הכומר, מעווה את פרצופו. "דבר מתועב. ואני משוכנע שאתה אדם טוב מכדי להשתמש בשריקה. לא הייתי יכול לעשות נגד זה שום דבר, אפילו אם הייתי משתמש בַּנקודות; פשוט אין לי מספיק כוח ברגליים."
"על מה אתה מדבר?" שאל פלמבו.
"טוב, בכל זאת חשבתי שתכיר את הנקודות," אמר האב בראון, מופתע לטובה. "כנראה שעדיין לא הרחקת לכת עד כדי כך!"
"איך לעזאזל אתה יודע על כל הזוועות האלו?" קרא פלמבו.
צל של חיוך חלף על פניו העגולים והפשוטים של יריבו הכומר.
"הו, באמצעות היותי שוטה מתנזר, אני מניח," אמר. "מעולם לא עלה על דעתך שאדם שאינו עושה כמעט דבר מלבד להקשיב לחטאים אמיתיים של אחרים, סביר שיהיה מודע, ולו במעט, לקיומו של הרוע האנושי? אלא שלמעשה, גם פן אחר של מקצועי עזר לי להשתכנע שאינך כומר."
"איזה?" שאל הגנב, פיו פעור כמעט לחלוטין.
"תקפת את התבונה," אמר האב בראון. "זו תיאולוגיה גרועה."
בעודו פונה לאסוף את מיטלטליו יצאו שלושת השוטרים מתחת עצי הדמדומים. פלמבו היה אמן וספורטאי. הוא צעד לאחור וחלק לוולנטין קידה רחבה.
"אל תשתחווה לי, מון אמי," אמר ולנטין, צלול ככסף. "נשתחווה שנינו למורנו."
ושניהם עמדו לרגע גלויי ראש, בעוד הכומר הקטן ממצמץ בחפשו את מטרייתו.