“ספר מצוין שמצליח לחלחל ולהטריד את הקורא.

נגה מרון כתבה את הספר הנוכחי בהשראת הספר "הכניעה", של מישל וולבק הצרפתי, בו הוא מתאר את צרפת העתידית בשנת 2022 כשהאיסלם שולט בה.

בניגוד לספר "הכניעה", הספר "יש מישהו אחר" מגולל מציאות ישראלית, אסוציאטיבית, כואבת, וש"הקול החרדי" שולט בה והשנה היא 2027.

הסיטואציות המתוארות בספר בדיוניות, ובכל זאת נותנות בוקס בבטן, כשמעליהן מרחפת השאלה
פנינו לאן?

למרות שהעלילה נוגעת ברבדים פוליטיים של המפה, ולפוליטיקה יש השפעה על כל אחד מאתנו, אל תצפו ממני להתפלש בפוליטיקה. לא כאן ולא בסקירותיי העתידות לבוא. יחד עם זאת, כן, אכפת לי, אני חיה כאן, נושמת את המאורעות, ובוודאי שאני לא נטולת דאגה...

הדמות המובילה את העלילה היא איה ברנר. רווקה אמריקאית, שטסה לביקור בישראל בשנת 2027, במסגרת עבודת הדוקוטורט שלה על המזרח התיכון, אחרי שביקרה ב-2007 במסגרת קבוצת נוער.

ב-2007 היא התאהבה בחיי הקיבוץ ובהראל הקיבוצניק. שניהם חלמו לבנות עתיד משותף, אבל המרחק הגיאוגרפי הכריע, וכשאיה חזרה למשפחתה בארה"ב הקשר בינה להראל התפוגג.

בארה"ב המתין לאיה תא משפחתי מפורק. הוריה התגרשו. האם עזבה את הבית, והלכה להתגורר עם רופא המשפחה, כשאיה הייתה בת 14. איה נותרה יחד עם אחותה-לורה ואביהן. האב, כמפרנס יחידי, שקע בעבודתו בחנות למוצרי אלקטרוניקה שירש מאביו, והבנות "גדלו לבד".

בנתיים, לורה עזבה את הבית, נישאה והפכה לעקרת בית עסוקה, ובד בבד לורה שקעה בלימודיה, ולא בדיוק צלחה בקשריה עם גברים.

בחלוף עשרים שנה, איה קיבלה מייל מפתיע מאהוב נעוריה-הראל, בו הוא הציע לה לבקר בישראל. איה קיבלה את ההזמנה בהתלהבות, והחליטה לטוס ולהשביח את מחקריה על המזרח התיכון לדוקוטורט שלה.

לתשומת לבכם, שימו לב לפנטזיה ולסצנה היומרנית הזו: לשדה התעופה "אובמה" איה הגיעה עם מכונית, שבלחיצת כפתור נשלפות ממנה זוג כנפיים, וכך היא עקפה את פקקי התנועה.

כשמטוסה התרחק כברת דרך מגורדי השחקים של ניו-יורק, והבניינים התגמדו לנגד עיניה, התרחש "אירוע" במטוס שהשפעתו קלועה לאורך העלילה.

מטוסה של איה נחת בשדה התעופה לפני כניסה השבת. בטרמינל המתין לה הראל והאכזבות לא איחרו לבוא...

כשהראל בא לאסוף את איה משדה התעופה הוא פונה אליה לא בשמה: "בואי שרה'לה הולכים!" ...."מה פתאום אתה קורא לי שרה'לה?"... "סליחה איהלה, זה ביטוי היתולי שכזה..." (עמוד 60)

הראל מוביל את איה לדירתו השכורה ברחובות השוממים של ת"א, בה הוא מתגורר עם אבשלום בן-דויד המכונה בנדה. בנדה הוא חברו הטוב של הראל מתקופת השירות, הייטקיסט לשעבר, וכיום חבר בתנועה "ישראל שפויה".

המפגש בין איה להראל מותיר את איה מאוכזבת. הראל כבר לא אותו קיבוצניק עם הבלורית משנת 2007, אלא אדם עייף, כנוע בתוך "מדינה בנסיגה" הנתונה לכפייה דתית.


בימי שהותה בארץ, ההפתעות המשיכו לנחות על איה מעת לעת, כרעם ביום בהיר לדוגמא: רחובות "העיר ללא הפסקה" החרישו, חנויות, מקומות בילוי נסגרו בסופי השבוע, ורחוב דיזינגוף שינה את שמו לרחוב אבוחצירא. הקזינו הפך לחוקי, בתי הזונות אירחו רק גויים, הספסלים הראשונים באוטובוס יועדו לגברים בלבד, והממשלה ביטלה את חוק המונוגמיה, כדי לעודד את הילודה.

עלות המזון-יקר מאוד. למה? עקב התשלומים למשגיחי כשרות, המוספים להוצאות הביטחון והחרם על התוצרת הישראלית בעולם, שמעמיסות על עלויות המימון. לדוגמא, בעל חנות שאין לו משגיח כשרות, זוכה בבשקווילים והטלת חרם של הרבנות.

בקיבוצים אין רפתות. מייבאים את החלב מירדן, כי זה יותר זול. את הירקות והפירות מייבאים מתורכיה, והישובים החקלאים קורסים ופושטים רגל.

בתעסוקה, חברות הייטק נסגרות ונמכרות לרוסים או לקוריאה, ובעקבות כך מחירי הנדל"ן יורדים, כי אנשי ההייטק בורחים לחו"ל ונוטשים את דירותיהם.

בתחבורה, חלומו של השר כץ נמוג. עבודות הרכבת הקלה לא הושלמו, בגלל שהתקציב אזל, אך לעומת זאת הממשלה מתכוונת לבנות את בית המקדש השלישי.

לחרדים אומנם אין רוב בממשלה, ומאידך גיסא, הם מהווים את לשון המאזניים במפה הפוליטית, ורוה"מ מוכן לשלם כל מחיר, למי שמאיים להפיץ חוסר שוויון, או אפליה עדתית.

לעובדים אין ייצוג בהסתדרות והיא מנוהל על ידי "אלקושי". (שימו לב לשם).

כשאיה שואלת מתי מבלים כאן אם לא בסופי שבוע? היא מתבשרת שממשלת ישראל חוקקה חוק הומניטרי, שבימי ראשון לא עובדים בדיוק כמו בעולם המערבי. בד בבד גם התוצר הגולמי ירד פלאים, וזה לא בדיוק הטריד את השולטים בממשלה ובהגה של המדינה.

האירועים רודפים את איה בזמן הקצר לשהייתה בארץ, והיא אף זוכה לשמוע "צבע אדום", ולחוות אירועים דרמטיים אישיים.

למרות הנסיגה יש תקווה! את התקווה לעלילה ההזויה הזו, מביאה דמותו של אבשלום בן-דויד והוא מבקש מאיה: "... אל תמהרי לחרוץ משפט ולהתייאש מהמדינה הזאת. תני צ'אנס, ואני מבטיח לך שיש תקווה לישראל. דברים עומדים להשתנות כאן, ואם תהיה לך סבלנות להישאר עוד זמן מה, אולי תשני את דעתך-".
(עמוד 168)

כדי לשלוף את הראל מהקדירה הזו, איה מציעה להראל להצטרף אליה לארצות הברית. האם הוא הסכים?

השמות לדמויות שנבחרו על ידי נגה מרון מכוונות:
הראל-חטיבת הראל של הפלמ"ח על כל המשתמע מכך, לרבות כך שהסופרת עצמה שירתה בפלמ"ח.
אבשלום בן דויד-בנו של דוד המלך במקרא, ונחשב ליפה תואר. גם כאן, לא במקרה הוא פעיל בתנועת "ישראל שפויה"...
איה-קיצור של ארץ ישראל
עמנואל-עמנו-אל מוזכר בישעיהו ומבטא את הביטחון בישועה האלוהית.
שמוקלר-שם הכינוי של ראש הממשלה.

נגה מרון מכתיבה תרועה, אינה חומלת, ומזכירה את המטרה שלמענה נלחמנו והוקמה המדינה. היא מניפה "דגל התרעה", שעליו חרוטה הכתובת, שאם לא יושג הסדר מדיני אזורי, לא תהיה תמיכה עולמית, וישראל תישאר בודדה מוקפת באוקיאנוס של מוסלמים עוינים.

תוך כדי קריאה צפות שאלות:
-האם נדע להתעשת בזמן?
-האם יש תקווה?
-האם יש אופציה אחרת?
-האם החרדיולוגיה תשלוט?
-האם נוכל כולנו להתפרנס בכבוד, לחיות בשלווה, לגדל את ילדינו בארץ דמוקרטית, שוויונית נאורה ובשלום עם שכנינו?

עיצוב הכריכה לדעתי מצוין. גורדי שחקים מול בניין נמוך, כביש ריק שחוצה ביניהם, וברקע נוף פסטוראלי של בתים צמודי קרקע, עטופים בנוף ירוק מבושם בריח פריחה... מזכיר לכם משהו? היו ימים...

הכתיבה של נגה מרון קולחת, בגובה העיניים, קצבית, יצירתית, פרובוקטיבית, ואינטלגנטית.

בשורה התחתונה: יש תקווה! גם שלא מוצאים את האור בקצה המנהרה, צריך לזכור שהוא קיים ויש לשאוף להגיע אליו.

למרות שהספר אינו חף מחסרונות ולדעתי, יש בו גם לא מעט "חורים" אהבתי.

כל עוד הסיפור בדוי וטוב שכך, הוא יותיר לכם גם חיוך על השפתיים...

תיהנו.

לי יניני

פרוזה מקור, אוריון הוצאת ספרים, 238 עמודים, שנה: 2017”