מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק-החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה.
ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב.