פתח דבר


״אנחנו המדריכים הבנו שחייבים לעשות משהו. הסבל והכאב שנמצאים בעולם למטה מכבידים כל כך על בני האדם היקרים ועוצרים אותם מכל פעולה. האפשרויות הרבות שקיימות בעולם למטה מבלבלות מאוד, ואנשים רבים אינם מצליחים למצוא את דרכם.


גיבשנו רעיון לשיתוף פעולה בינינו לבינכם. אנחנו מתכוונים לתת לכם הדרכה וכלים שיעזרו לכם לחיות טוב יותר, עם יותר שמחה וסיפוק. לפעמים ערפל מכסה את הדרך ואתם נמנעים מלהמשיך. כשתלמדו לראות דרך הערפל, לא תצטרכו לעצור כלל.


את הידע העברנו דרך נורית, אבל הוא שייך לכולם, הוא פונה לכולם וכל אחד יוכל למצוא בו מענה לבעיה אחרת. הוא משקף את חוכמת העולם שמעבר, אם כך תרצו לקרוא לזה.


אם אפשר לתת לכם את הידע הזה כבר היום, חבל לחכות עד שתגיעו למעלה ותקבלו אותו כאן. אנחנו מאמינים שמעבר לחוויה שתעברו במהלך הקריאה, יתחיל אצלכם תהליך של שינוי. אתם מוזמנים לבוא בראש פתוח ולזהות את המסר האישי שלכם שיעלה מתוך הספר. אכפת לנו מכולכם, אנחנו כאן כדי לעזור.


השאלה היא האם אתם מוכנים לאפשר לנו?"


ביון, מדריך מקבוצת השישה


פרק ראשון


השנים הראשונות


איך הכול התחיל


"נורית, את מציירת סימבולים מעולם האינדיאנים. יש לך קשר לתרבות האינדיאנים?"


המסע המופלא של חיי, המסע שטלטל אותי, ריגש אותי ובעיקר החזיר אותי לעצמי, התחיל במשפט אחד ששמעתי בשנת 2000, עוד כשהייתי סטודנטית לתואר שני בטיפול באמנויות באוניברסיטת לסלי.


זה קרה באחד השיעורים, בזמן עבודה בסדנת ציור מהבטן. לא הבנתי מה המורה רוצה ממני ולמה היא בכלל שואלת אותי את השאלה הזאת. בשום אופן לא הייתה לי משיכה לאינדיאנים וגם לא סקרנה אותי במיוחד התרבות שלהם, אז איך אני יכולה לצייר מוטיבים אינדיאניים? ייחסתי זאת למקריות...


במסגרת הלימודים עבדנו הרבה ביצירה אינטואיטיבית דרך ציור ופיסול. ניסינו להביע דרך האמנות תחושות ולאו דווקא להעביר משמעויות מוחשיות. לא היה ערך ליופי או לאסתטיקה, אלא רק להבעה החופשית. היצירה על הגיליונות השלמים, מבלי לחשוב, גרמה לי הנאה רבה. הרגשתי שמשהו בי נפתח. זה היה עוצמתי ומרגש כל כך.


ואז באו החלומות. התחלתי לעוף בלילות. הרגשתי שאני דואה בשמיים, עוברת וגומעת מרחקים. זאת הייתה חוויה חדשה, שונה מכל מה שחוויתי ואפילו מבהילה. לא הבנתי מה קורה, המחשבות התרוצצו בראשי. החלטתי לפנות למורה שלי ולבקש את עזרתה — היא ניסתה להרגיע אותי, ואמרה לי שזו תופעה מוכרת ושאני מבורכת — אבל אותי זה ממש לא הרגיע. להפך, נבהלתי אפילו יותר, הרגשתי מוזרה. ולבסוף, הבהלה שלי עצרה את החלומות.


בשנת 2005 התחלתי ללמוד אימון אישי. במהלך הקורס עשינו תרגילי הרפיה בדמיון מודרך, ובאחד התרגילים עצמנו עיניים והתבקשנו לדמיין כיצד נהיה בעוד עשר שנים. כולנו דמיינו שאנחנו עולים אל מחוץ לכדור הארץ, על קרן אור, ויורדים חזרה לקרקע, כאילו לתקופה מאוחרת יותר. ואז עמדנו לפני דלת, וכשפתחנו אותה ראינו את עצמנו מחכים מהצד השני של הדלת, כשאנחנו מבוגרים בעשר שנים. כשאני פתחתי את הדלת — עמד שם אינדיאני! — מבוגר, חרוש קמטים, שתי צמות עבות קלועות בצדי ראשו ומעין כתר נוצות מרשים נענד לראשו. הוא התבונן בי במבט רציני, "ברוכה הבאה," הוא אמר. קפצתי במקומי, פקחתי את עיניי ולבי דפק כאילו הוא רוצה לצאת מהגוף שלי — מה קרה כאן?!


את ההסבר לכך קיבלתי רק מספר חודשים מאוחר יותר. באחת מהסדנאות הרבות שהשתתפתי בהן הכרתי חברה שסיפרה לי שהיא מביאה מתקשרת לארץ, והזמינה אותי לבוא למפגש תקשור. זה לא עניין אותי בעבר, הספק היה גדול מדי, אבל הפעם החלטתי לתמוך בחברתי וללכת איתה למפגש.


המפגש היה מרתק. לא רק שהמתקשרת ידעה להגיד לי דברים עליי ועל משפחתי, היא גם אמרה שיש לי יכולות תקשור משל עצמי, שיש לי, משום מה, חיבור לזאבים ושיש לי מדריך אינדיאני שמלווה אותי. ובאותו רגע ראיתי בזווית עין ימין — אינדיאני! — לא אותו אינדיאני מבוגר וחמור סבר, אלא בחור צעיר ונאה, פלג גופו העליון חשוף, שערו ארוך ושחור, והוא לבש מין חצאית עור. כששיתפתי את המתקשרת במה שראיתי, היא חייכה אליי ואמרה בלחש, כממתיקה סוד: "נפלא".


אלא שבעיניי זה לא היה נפלא. שוב המחשבות החלו להתרוצץ בראשי. הראש שלי קדח. המתקשרת ביקשה ממני לא לספר על תוכן הפגישה מספר ימים, גם לא לבעלי, כדי שאוכל לעכל בשקט את מה שקרה בפגישתנו. חיפשתי הסבר, אבל לא היה לי עם מי להתייעץ. רציתי להבין בדיוק מה זה אומר, ויותר מכך, קול הספק שבי עינה אותי: "זו אמת או ששוב את ממציאה?"


פתאום עלו בי אותם קולות מהילדות. כיום אני מבינה שנולדתי עם יכולות תקשור, אלא שאז, זה היה ממש לא מקובל. נולדתי לשני הורים שההיגיון והשכל הובילו את דרכם. היו לנו שיחות רבות ועמוקות על הסברים ופרשנויות לדברים שונים, אבל מה שמֵעֵבֶר — לא היה קיים. נחשבתי לילדה עם דמיון מפותח. בכל פעם שראיתי דברים וסיפרתי לאמי, היא כעסה עליי ודרשה לדעת איך הגיע אליי המידע, אבל אני לא ידעתי להסביר. הוריי ביקשו תמיד לזהות מתי אני דוברת אמת ומתי לא, מה שהוביל לריבים יומיומיים. גם נוצרו לי כינויים רבים, חלקם מתוך חיבה, כמו 'צַצְקֶה' ו'בּוֹבֶּה מַעייסֶס', אבל ברור לי שאמי ראתה בי לפעמים גם רמאית או שקרנית. באותם ימים לא תמיד ידעתי להבדיל בין חוויה שחוויתי במציאות לבין חוויה שחוויתי דרך התקשור. התחושה הייתה דומה. כמו כשמתעוררים מחלום עוצמתי ולרגע לא יודעים שזה היה חלום — כך אני הייתי חווה בדמיון חוויות עוצמתיות שהשאירו את חותמן עליי.


אחד המקרים שזכורים לי במיוחד קרה כשהייתי בת ארבע. באותה תקופה היה נהוג שאנחנו, הילדים, נלך לגן ונחזור ממנו לבד, מה גם שהוא היה ממש מול ביתנו. יום אחד איחרתי לחזור ואמי החלה לדאוג. כאשר הגעתי סיפרתי לה שנפלתי לבור ומכבי האש הצילו אותי. סיפרתי לה בפרטי פרטים איך מעדתי ונפלתי לבור עמוק וצר, ואיך למזלי עברה שם כבאית, וכבאי נחמד ירד לבור באמצעות חבל, כרך אותי לגופו, העלה אותי למעלה — והנה אני כאן. ברגע הראשון אמי נרעשה מהסיפור וחיבקה אותי בחום, אבל אז היא התעשתה: "איך זה יכול להיות? את הרי נקייה לגמרי, וחוץ מזה אין סיכוי שכבאי יציל אותך וישלח אותך לבד הביתה. ספרי לי את האמת!"


אבל זו הייתה האמת שלי. החוויה הייתה עדיין מאוד חיה בתוכי ולא היה לי ברור מדוע אמי לא ניחמה והרגיעה אותי, אלא להפך, המשיכה לדרוש בתוקף שאגלה לה את האמת. המקרה הפך למעין בדיחה פרטית על חשבוני. כשאמי הייתה רוצה להקניט אותי, היא הייתה שואלת אם נפלתי לבור בזמן האחרון. לא בדיוק הבנתי מה מצחיק, אבל למדתי לצחוק מזה. כך, לאט לאט, הבנתי שיש חוויות, מידע ותחושות שכדאי שאשמור אותן רק לעצמי. הבנתי שאין סביבי אחרים שאפשר לחלוק איתם את כל אלה.


אגב, רק בהמשך, כשנפתחתי מחדש לתקשור, פתאום הייתה לי תובנה מדהימה. כשהייתי בת ארבע — עוד לא הייתה טלוויזיה, לפחות לא בסביבתי, מעולם לא ראיתי כבאית ובטח שלא נפגשתי עם כבאי — אז איך יכולתי לתאר בפרטי פרטים את הדרך שבה הכבאי כרך את חבל ההצלה סביבי, כולל תיאור מפורט של תעלול הגלישה שעשה כדי לרדת? תיארתי את הפנס על קסדת הכבאי, את חספוס המדים, את חבריו שחיכו למעלה וגם את הנסיעה בכבאית, על דרגש מיוחד בצדי הכבאית כששני כבאים שומרים על ביטחוני. זה היה מפורט ומדויק מכדי להיות המצאה בדיונית. כששיתפתי את אמי בתובנה, היא שתקה. אחרי מספר רגעים היא אמרה: "צודקת. אף פעם לא חשבתי על זה כך." הרגשתי הקלה גדולה, זה היה בעבורי מעין אישור שאולי אני לא באמת "רמאית", למרות שעד היום אני לא יודעת להסביר בהיגיון מה באמת קרה שם.


כשהייתי ילדה התגובות של הוריי גרמו לי להבין שזה מסוכן להמשיך ולשתף אותם בכל הדברים שעברו עליי. הפסקתי לספר, אך לא יכולתי לעצור את החיבור שלי למדריכים. הייתי מדברת איתם בקול. השתדלתי להסתיר זאת וכדי להרגיע את הסביבה דיברתי איתם תוך כדי משחק בגולות, שהיו כביכול אנשים, או בזמן רחיצת כלים, כשהסכו"ם מייצג את האנשים. כך פיתחתי עולם שלם שהוא רק שלי.


אולם ככל שהתבגרתי, הבנתי שכדאי לי להתנתק מהעולם הזה. הרגשתי מוזרה. זה בסדר שילדה תדבר לעצמה, אבל נערה — כבר פחות. לאט לאט התנתקתי. מדי פעם עוד הייתי מתייעצת איתם בקול מבלי להתכוון, אבל בתחילת שנות העשרים שלי החלטתי להפסיק להרגיש שונה ועצרתי את השיחות עם המדריכים שלי, זו הייתה הקלה.


המפגש עם המתקשרת פתח הכול מחדש. פחד עמוק עטף אותי, ממש לא רציתי לחזור לאותן תחושות ושוב להרגיש שונה, מוזרה, אולי לא ממש שייכת. הרי נאבקתי כל כך קשה כדי להשתחרר מהשונות ופחדתי שהיא תחזור. במשך שנים עבדתי כדי להשתחרר מהתחושה שלי שאני "רמאית" — לא משנה שבשאר התחומים הייתי מאוד רצינית ואחראית, והסביבה וחבריי תמיד ראו בי אדם אמין שאפשר לסמוך עליו — בפנים, פחדתי שאולי הם לא מבינים, אולי הם עוד יגלו...


אך לצד הפחד העצום, בצבצה גם תחושת שמחה. הרגשתי שאני חוזרת למקום מוכר, שמחכה לי שם משהו. ועדיין היה ספק האם זה אמתי. גם עכשיו, כשאני נזכרת בתחושות הבלבול שהיו לי אז, עיניי מוצפות דמעות.


למחרת המפגש עם המתקשרת בעלי פנה אליי ושאל אותי למה בלילה נהמתי וייללתי כמו זאב. הוא סיפר שהתעורר משינה מהקריאה שלי, אך ראה שאני ישנה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה, והוא היה מופתע. סיפרתי לו מה עבר עליי ביום הקודם. הוא הקשיב ולא אמר דבר. הוא לא מתח ביקורת וגם לא הרגיע.


זו הייתה ההתחלה של ההתחברות מחדש, שלוותה בשאלות רבות ובלבול, אבל גם כמיהה לחזור הביתה.