תיאורטיקנים שונים מתארים את העידן שלנו כ"פוסט-חילוני"; זהו זמן שבו הדת, האמונה הדתית, שבה אל מרכז בימת ההיסטוריה. אולם הדת המדוברת כאן היא פוסט-חילונית, היא אינה אותה "הדת" בה"א הידיעה ששלטה בעולם ללא מצרים, שהייתה מובנת מאליה מבחינת הזהות ומקור הכוח והשגב של האנושי, אלא היא הדת שמופיעה כאשר אלוהים אמנם מת, אך זה לא מנע ממנו לשוב כרוח רפאים. החילוּן, שנחשב פתרון מוחלט ומובטח ל"בעיית הדת", הוביל בסופו של דבר לשיבתו העקשנית של המודחק-הדתי. שהרי לאחר הרישות המוחלט של מציאות חיינו על ידי הידע, המדע והטכנולוגיה – ומכיוון אחר, לאחר עשן הארובות של אושוויץ – האמונה הדתית הייתה אמורה להתנדף אל האין, והיא אכן התנדפה, ובכל זאת אנו מוצאים שהיא נשארה-התמידה אך בתצורה אחרת, כלומר קיימת כ"מה שנשאר".
הספר "תיאולוגיה של חסֶר" מבקש להציע אלטרנטיבה תיאולוגית, אשר תוך כדי קריאה חודרת ומעמיקה במקראות, במדרשי חז"ל, בהלכותיו של הרמב"ם ובתורותיהם של מורי היהדות והוגיה – למשל רבי נחמן מברסלב, רבי צדוק מלובלין ופרנץ רוזנצווייג – מוציאה מן המשוואה הדתית את הקוטב של ה"בריא". ברבים מדפי הספר נעשה ניסיון לחשוב את הדת ואת ההתנסות הדתית כעל מחלה, מחלה חשוכת מרפא. האלטרנטיבה המוצעת כאן מיוסדת על אתיקה תיאולוגית פוסט-חילונית ופוסט-שואתית שאינה מכוונת להציע פתרון ל"מחלת הדת" אלא לייצר תיאולוגיה המזהה שהדת אינה רק מחלה אלא המחלה היא תמיד דתית. מתוך עמדה זו מתקיימים בשלושת שערי הספר דיונים במרכזי הכובד של היהדות ושל הדת בכלל, כגון הזהות היהודית והגוף היהודי, מושגי התורה, המצווה והארץ, ה"תרגום" וה"פירוש", לצד בחינה של האהבה בכלל ואהבת האל בפרט – כל זאת מתוך רצון לשרטט כיוון חדש לאמונה הדתית, כמו גם לתפקיד התיאולוגי-פוליטי שהיא ממלאת במרחב.
ישי מבורך לומד ומלמד תורה והגות במסגרות שונות; ערך כמה מספריו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר).