פעם בחיים זה קורה. פעם אחת או לא כלום. לא תמיד אתה יודע פ אם מה שקיים סביבך הוא הדבר האמתי. האם לזה קיווית, ייחלת, חמדת כל חייך? אף אחד לא שאל אותך; כוונת בכוח עליון לאותו המקום שאליו הובילה דרכך. לכל אחד מאתנו יש דרך, ודרכי שלי הוליכה אותי אל תוך עולם ומלואו. מצאתי בו הכול מהכול, לטוב ולרע. לא הייתי צריכה לחפש, הוא הגיע עד אליי ומאותו היום נקשרו חיינו לנצח. דבר לא יכול להפריד בינינו, מלבד התערבות עליונה. האם ניתן להפריד נשמות תאומות? לפצל ביניהן? האם כשאותו כוח עליון שהפגיש ביניהן יעצור את שעון הזמן ויחתוך בבשר החי, נשמה אחת תשרוד לבדה? במשך שנה ושמונה חודשים אני שואלת אותן שאלות ללא תשובות, חיה במאבק יומיומי בתוך גוף הפועל מתוך יצר הישרדות כאשר הנשמה דועכת בתקווה שלא תכבה. ההמתנה היא הדבר הכי קשה כשהציפייה אוכלת אותך מבפנים, כשהלב מצווה עליך לדבוק באמונה אך הראש מורה עליך בחוסר בררה להרפות; כשלא נותר דבר שתוכל לעשות מלבד להמתין, הרי כבר נתת את כל-כולך ואף מעבר. העיניים מסרבות להיעצם. אסור לפספס אף רגע, כי כל רגע, כל שנייה שחולפת, עלולים להיות השנייה האחרונה. כל שנייה שחולפת נחקקת בזיכרון. נשימה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. ארבע שניות. נשיפה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. ארבע שניות בדיוק והנה שוב, נשימה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. הנשימה כבדה, אך סדירה. "אל תוותר. אני כבר חוזרת, חכה לי, בבקשה, לא אשרוד יום אחד בלעדיך." הרכב נוסע כשאני בתוכו, רגלי דורכת על דוושת הגז, ידיי אוחזות בהגה בחוזקה ועיניי מביטות קדימה, מזהות כל עמוד, שלט, רחוב בדרך, ציור הקיר של הילדה בקצה הצומת המורה לי לפנות שמאלה, הבורות שמהם אני סוטה ימינה ושמאלה בכביש, המסעדה בעלת הרעפים הירוקים אשר מבשרת לי כי עברתי את הצומת האחרון לפני נקודת המוצא. אני נוסעת באותו הכביש הלוך-חזור, לפחות פעמיים ביום, מאותו יום ארור שבו הגענו אל מבוי סתום, בגללי. אני החלטתי, אני הובלתי אותך אל דרך ללא מוצא, אני קבעתי את גורלך כשאתה הפקדת את חייך בידיי בעיניים עצומות, ואני תוהה מדוע. אולי מאחר שסמכת עליי, אולי מאחר שצפית באין-ספור קרבות שבהם נלחמתי מדי יום, אולי זיהית בחשֵ כה את הלביאה שנעמדה לפניך, חשפה שיניים והגנה עליך מכל מי שמאיים לפגוע, אולי כי ידעת כמה ויתרתי על עצמי רק בשבילך והאמנת בי, ואולי פשוט לא הייתה לך בררה אחרת. אותו המסלול לוקח אותי אל הלא נודע כשבראשי מהדהדות שאלות רבות. מה מצפה לי בהגיעי? האם שמעת אותי? האם הקשבת למילותיי, לתחנוניי? האם חיכית לי? אני מתפללת לאלוהים שכן. עד כה ידעתי להתמודד, אספתי את עצמי ברגעים הכי קשים כדי לא להישבר, תפקדתי כמכונה במטרה אחת ברורה, שתישאר בחיים. אולי אם אצעק בכל הכוח, אם אזעק זעקה של כאב, זעקה עמוקה מהבטן שמשתוקקת לפרוץ החוצה כבר שנה ושמונה חודשים, האם תשמע? האם חיכית לראותי חלשה, כנועה, אנושית, כמו שהכרת אותי לראשונה? הפכת אותי לכזאת, לוחמת בכל רמ"ח איבריי, מתוכנתת לביצוע משימה בלתי אפשרית. החדרת בי כוחות-על ששאבו ממני יכולות אמוציונליות של בן אנוש, והנה, מעטפת הברזל החלה להיסדק מעליי. דוממתי מנוע, נשמתי עמוק והתחלתי לצעוד. הלחץ גובר, הלב פועם חזק יותר בכל צעד אשר מקרב אותי אליך. עוד רגע אדע, ומה יקרה אז? אני אפילו לא מעזה לתת יד לדמיון. לאורך כל שנות חיי לא ידעתי מהו פחד, עד לרגע זה.
