“הספר הראשון של אפלטון שאני קורא, וקודם כל יש לשבח את התרגום של שמעון בוזגלו - כשמגיע, מגיע.
זה לא בדיוק סוד שיש לי יחסי אהבה - שנאה (בעיקר שנאה) לתרגומי בוזגלו; הוא התעלל ב"מדיאה" ומחזות יוונים אחרים באופן מחריד עם התרגומים שלו שמרדדים את השפה לרצפה, וגם התרגום שלו ל"תאוגוניה" של הסיודוס מוריד ממנה הרבה מהיופי שיש בתרגומים אחרים שלה לעברית.
מה שכן, התרגום שלו ל"קלירואה" היה נהדר.

ועכשיו מצאתי עוד משהו שבו הוא נהדר וזה לתרגם את אפלטון. מי היה מאמין.. הוא מנגיש את אפלטון באופן נהדר וקולח, כיאה לדיאלוגים, שמטבעם נועדים להיות כאלו. רק תסתכלו על התרגום הארכאי והמסויט של ליבס לכתבי אפלטון; גם ככה הם לא בדיוק קריאה קלילה, אז להוסיף עליה עברית מפותלת ומתוסבכת? בסוף אתה שובר את הראש לא רק על הפילוסופיה אלא גם על השפה הבסיסית של התרגום. לא אצל בוזגלו, תודה לאלים.
יש לי בעיות עם בחירות התרגום שלו לכמה מושגי ייסוד בדיאלוגים, אבל לזכותו ייאמר שהוא מסביר את החלטות התרגום שלו בנוגע למונחי היסוד, מפרט לגבי משמעותם ומציג את האלטרנטיבות התרגומיות.

ואם לגשת לדיאלוגים עצמם:
אני מאוד אוהב את הפורמט הזה, של כתיבה פילוסופית באמצעות דיאלוגים. מבאס כל כך שרוב מי שכתבו אחרי אפלטון ויתרו על המסגרת הזו לטובת מניפסטים שחסרים את החן, הנגישות, החיות והמעורבות שיש בדיאלוג.
כל הפילוסופיה המערבית מבוססת עליו, ועדיין את צורת ההנגשה הנהדרת לא לקחו ממנו, בניגוד לקונספטים זניחים וקונספציות מגוחכות שאומצו בהתלהבות. לא ברור הקטע.

סוקרטס (או "סוקרטס") סותר את עצמו פה ושם במהלך הדיאלוגים, מחזיק בעמדות שאני ממש, אבל ממש, לא מסכים איתן, וכיווני החקירה שלו עצמם הם קצת מגוחכים בעיניי: בדיאלוג הראשון הוא חוקר בנוגע למהי הצטיינות והאם אפשר ללמוד אותה, ובשני מהי גבורה.
עכשיו, הקטע הוא שסוקרטס מחפש איזושהי "מהות" אוניברסלית משותפת למושגים האלו, אמת אחת. מבחינתו אי אפשר שיהיו הצטיינויות שונות, גבורה שונה ומורכבות כזו. לא. הצטיינות חייבת להיות דבר אחד ביסודו. וסליחה, אבל בעיניי זה מגוחך ומוזר. לכל אדם יש את האמת שלו, השאיפות שלו, תפיסת המציאות שלו, המטרות שלו ומכאן נובעת תפיסתו את ההצטיינות. אין מסגרת אחת שמתאימה לכלל האנושות ואין אוניברסליות כלשהי ואמת אובייקטיבית בנוגע לקונספטים מופשטים.
זו תפיסה מונותאיסטית בטירוף שממש מוזר לי לראות מגיעה מיוון העתיקה, אבל מבהירה לי טוב למה הדתות המונותאיסטיות אימצו את אפלטון ואריסטו בכזו התלהבות ואהבה.

מה גם, שיש הרבה חורים בטיעונים של סוקרטס. למשל, הוא טוען שאנחנו יודעים הכל מלידתנו, ורק צריכים להיזכר במהלך חיינו. איך אנחנו יודעים הכל? כי הנפש נצחית והתגלגלה אלפי פעמים, ונחשפה לאמת אלוהית.
עכשיו, אם קראתם אפילו רק כמה שורות של הומרוס, אתם ראיתם טוב מאוד שהאלים היוונים לא יודעים הכל, לא "טובים" אינהרנטית וחלוקים אחד על השני יותר משהם מסכימים. איך במערכת כזו יכולה להיות לבני אדם אמת אבסולוטית בנויה לתוכם? אפשר שהוא תופס את האלים אחרת מהתפיסה היותר קלאסית של הומרוס, אבל זה משהו שדורש התעכבות והסבר, ולא התייחסות כאקסיומה שהאלים כל יודעים וטובים. מקווה שאפלטון עוסק בכך בדיאלוג אחר, אבל בכל מקרה זה קצת מעצבן לראות אדם שמפקפק, סותר וחוקר בלי הרף עם רצון בהוכחות לוגיות עמוקות, פשוט מביא טיעונים בלי רמת הסקרוטני שהוא דורש מאחרים.

ועדיין, קריאה מאוד מומלצת מבחינתי. בעיקר בגלל פורמט הדיאלוג והחקירות הבלתי פוסקות של סוקרטס. זה מאוד מעודד, ולמעשה כמעט מחייב, תשובות ומעורבות גם מצד הקורא.
אתה קורא את השאלות ומוכרח לנסח את התשובות שלך, ודרך סוקרטס והדיאלוגים אתה מגלה את עצמך ואת מחשבותייך, ומעמיד אותן במבחנים של סוקרטס - אפלטון.
מה גם שבתור סימפ של יוון העתיקה, זה אוטומטית די מרתק אותי להבין יותר את החשיבה שלהם.

6 \ 10”