“"אי שם בשרוול
השארנו את הכל
יש מילים כמו СЧАСТЬЕ ( אושר )
מהן אף פעם לא ארצה לגדול"
1990/מארינה מקסימיליאן

***

בעקבות ביקורת שקראתי כאן על הספר "אמנות הבישול הסובייטי"/אניה פון ברמזן (הממולץ!) נזכרתי בספר הנפלא הזה וראיתי שלא כתבו עליו כאן כלום, אז הייתי חייבת. לפעמים יש ספרים שמאד מציפים אותי רגשית, ועליהם בדרך כלל אני לא מסוגלת לכתוב ביקורת. זה אחד מהספרים האלה עבורי, אבל אחרוג ממנהגי למקרה שיצא למישהו להתקל בו וירצה לקרוא. נכון שזה ספר שמתמקד במתכונים, ואף מקוטלג כספר בישול, אבל יש בו גם סיפורים אישיים של משפחות שעלו לארץ מברית המועצות לשעבר ולכן כדאי להתעכב עליו, גם למי שלא מתכנן להכין סעודה רוסית אותנטית עמוסת מיונז וסלק.

לספר יש 5 כותבים וכותבות המשתפים אותנו בזכרונותיהם כילדים שעלו לארץ מברית המועצות המתפרקת בעלייה הגדולה של שנות ה-90, כל אחד מנקודת מבטו.
שמתי לב שלפעמים אנשים רואים את רוסיה כקום אחיד הומוגני שבו כולם נראים כמו 'בבושקות'. אך למעשה רוסיה היא שטח ענק, המורכב מהמון מדינות ותרבויות השונות זו מזו גם במרחק וגם בשפה, במאכלים ובאנשים. כך גם העולים שהגיעו ארצה מאוזבקיסטן, ממולדובה, מאוקראינה, מאזרבייג'ן, מבלרוס. עושר תרבותי שלם שהסתכם לפעמים במילים המעליבות: "ברית המוצצות" (תחזרי ל...).

הסיפורים המשפחתיים המלווים בתצלומי ארכיונים של המספרים מצליחים להיות מלאי חמלה והומור ("רק בור יחשוב שבורשט אינו אלא מרק סלק"), קולעים ומשעשעים ("ביסלי גריל-מפגש ראשון עם אוכל ישראלי", "אם אין לחם-נאכל מיונז") וגם מרגשים.

הספר פותח בזכרון של ואדים, עם סנריו עצוב שמוכר לכל עולה:
"אני זוכר את היום הסתווי ההוא בנובמבר 1990, ברציף תחנת הרכבת שהיה מלא עד אפס מקום בהמוני קרובי משפחה, חברים, מכרים, עמיתים ותלמידים. כולם באו להיפרד, כי אף אחד לא ידע אם נתראה אי-פעם שוב, או אם אפשר להיה בכלל לשמור על קשר. התחבקנו, בכינו, נופפנו מהחלון, והרכבת זזה אל הלא נודע." אצלנו, אמא שלי מספרת שסבא שלי רץ אחרי הרכבת הזאת כשהיא נסעה, אני לא זוכרת את זה אבל היא תמיד בוכה כשנזכרת.

כל פרק כזה של זכרון נקרא על שם מאכל מסויים, ומקושר אליו בזכרונות ותובנות המתובלים בתרבות, פוליטיקה, ושאר סיפורים שכמו תמיד קשורים איכשהו לאוכל: התבלינים והריחות, הטעמים או האדם שנהג להכין את המאכל-מקור הזכרונות והנחמה של כל תרבות וכל אדם.
'חבר הטעמים' נוגע בכל סטריאוטיפ והנחה לגבי התרבות הרוסית ומפשט אותם באופן קליל ולא מתאמץ, למשל על 'תסמונת' הילד היחיד אצל רוסים ועל הסבתא המפורסמת בסלון נכתב:
"במעין פטנט לא רשום, הרוסים בנו מודל משפחתי דיי קבוע המורכב לרוב מארבעה פרטים: אמא, אבא, ילד וסבתא שמסתובבת בסלון. בכל בית תשמעו את הסיפור המזעזע על הסבתא-רבתא שמכרה את המעיל היחיד שלה בחורף כדי לממן שיעור פרטי במתמטיקה לנכד. אחרי סיפור זוועה שכזה, למי יש חשק ללדת?" (ע"מ 254-"ילדים זה שמחה")

אי אפשר שלא להתייחס גם לאסתטיקה המרהיבה של הספר, העיצוב והתמונות הנפלאות המעטרות אותו; הצילומים של המנות כל כך אותנטיים ומחושבים עד הפרט האחרון - כלי המטבח שהורי רבים מאיתנו 'העלו' ארצה יחד איתנו ועדיין משתמשים בהם, המפות המשובצות וכמובן המאכלים, שנראים לכל עולה (גם ותיק) ממש כמו היו מונחים על השולחן שלו מהבית. גם ההורים שלי התמוגגו מהתמונות שהזכירו להם כל כך את הבית שלהם, זה שניסו לשחזר במידת מה כאן, בישראל.

בין הצילומים יש גם תמונות מעניינות של כרזות ופרסומים של מאכלים מהמאה האחרונה בבריה"מ, שאפשר ללמוד מהן הרבה על היחס לאוכל ואופן שיווקו הלא מקרי בתקופת השלטון הקומוניסטי. התמונות מלוות בהסברים מרתקים על מקור המאכל או המשקה, שלפעמים כלל אינו ברוסיה - למשל כיסוני הפלמני המפורסמים שמקורם בסין.


בימים אלו, במלאת 100 שנים למהפכה (לכבוד המאורע לנין יולבש בחליפה חדשה), ו-27 שנים למהפכה הפרטית שלנו כמהגרים (אולי נפתח בקבוק שמפניה), אני מסתכלת על ההסטוריה המשפחתית שלי יותר בהשלמה ובסלחנות. אולי זה הגיל, אבל פחות דחוף לי להוכיח את ההורים על דיעותיהם הקלוקלות שהטביע בהם הקומוניזם ובו בזמן לנסות להיות 'לא רוסיה' ככל האפשר בעיני החברה שכל כך סולדת מהשונה. או כמו שהיטיב לתאר את זה ואדים בספר:
"אני רחוק מלהיות שבוי של אוטופיות סוציאליסטית, אך הדיכוטימיה בין מחסור לשפע, בין האומללות המדומיינת של החיים בברית המועצות ברבע האחרון של המאה ה-20 לבין האושר האינסופי המומצא של העולם הקפיטליסטי בימינו, שקרית גם היא. כמו אז, לפני 25 שנה, כך גם היום קל לי מאד לענות על השאלה "איפה יותר טוב, פה או ברוסיה?". אבל אם מתעכבים על הנושא מעט יותר, מגלים מחירים וקורבנות רבים שהועלו על מזבח העלייה שלנו, בייחוד בדור ההורים, הסבים והסבתות שלנו."”