טליה אלעזר, "מבוך חיי" אוטוביוגרפיה של אשה עיוורת.
בימים אלה יצא לאור ספרי "מבוך חיי", בו אני מספרת את קורות חיי המלאים בתהפוכות ובתלאות, אך גם גדושים בעבודה ועשייה.
אני תושבת חולון מאז עלייתי לארץ מאירן בשנת 1959, עיוורת מלידה ונשואה לגבר רואה. סיימתי את בית הספר היסודי "בית חינוך עיוורים" בירושלים, שבו גם התגוררתי בתנאי פנימייה, ואני בוגרת תיכון "איילון" בחולון.
סיימתי לימודי תואר ראשון בתלמוד וחינוך באוניברסיטת תל-אביב, והוסמכתי להורות תושב"ע בבתי ספר על יסודיים, מקצוע שעסקתי בו כשלימדתי
תלמידים רואים בבתי ספר רגילים בארץ ובארצות הברית. באותה עת גם לימדתי בהתנדבות במסגרות שונות, ומאז שנפתח מוזיאון הילדים בחולון, אני עובדת בו כמדריכה ב"דיאלוג בחשיכה".
מיום שאני זוכרת את עצמי, נראים לי חיי כמסלול של מרוץ משוכות, שמעליהן למדתי לדלג ולהתרומם ולשוב לצעוד במישור בטוח.
ילדותי המאושרת בקרב משפחתי התומכת הייתה שזורה גם בהרבה קשיים. חוויתי דחייה, לעג והצקות מצדם של ילדים שרציתי בחברתם. גם בעיות משפחתיות וגילויי אנטישמיות לא פסחו עליי בילדותי. אך בעיקר הציקה לי העובדה שלא יכולתי ללמוד במסגרת מתאימה. באירן לא הייתה אפשרות כזו. לכן שמחתי להגיע ארצה, בידיעה שבישראל אוכל ללמוד. בארץ התפתלתי בין ייאוש לתקווה. בדידות וזרות, פחד וקשיי התאקלמות אפפו אותי בזמן ששהיתי בפנימייה בירושלים, רחוק מהבית ומהמשפחה. בלית ברירה, כדרכי, למדתי לחיות עם מה שנכפה עליי, וגם להפיק את המיטב. סיימתי בית ספר יסודי בארבע שנים, ולשמחתי, עברתי ללמוד בתיכון ליד הבית, תקופה נהדרת, אך לא נקייה מקשיים. מכיוון שלא היו ספרי לימוד בכתב ברייל, היה עליי להיעזר בחברי לכיתה בהכנת השעורים, ואת מבחני הבגרות עברתי בעת מלחמת ששת הימים. ואם לא די בכך, גם נבחנתי בעל פה ע"י מפקחי משרד החינוך בכבודם ובעצמם, איזה מתח! עם סיום הלימודים הייתי אבודה. בניגוד לחבריי הרואים שהמשיכו במסלול הקבוע של גיוס לצבא או לעתודה, אני, למרות צימאוני ללימודים, ולמרות העידוד שקיבלתי מאמי ומאחי, לא ידעתי עדיין מהו התחום אליו שבו אמצא את המקום המתאים לי ולציפיות שהיו לי מעצמי. עם הרבה היסוס וחשש הצטרפתי לקורס מחשבים שהתקיים בירושלים, צעד שהיה כרוך בהרבה התלבטויות. במהלך השנה הזו, בה גרתי בירושלים, התאהבתי בבחור. אחד מחבריו של אחי הציע לי להינשא לו. יוסי, זהו שמו של הבחור שהפך להיות בעלי, חיזר אחרי במשך זמן רב, אבל אני לא הרשיתי לעצמי להתאהב. חששתי. הייתי צעירה ופגיעה. הצעת הנישואים נפלה עליי בהפתעה. חשבתי שאני חולמת.
החלטתנו להתחתן התקבלה בספקנות על ידי שתי המשפחות, אבל הוכחנו, ואנו ממשיכים להוכיח, שהזוגיות נבחנת רק ע"י הקשר הטוב והאמיץ בין בני הזוג.
המשכתי ללמוד, ולא היה קל. וזאת בלשון המעטה! עבדתי כטלפנית במשרה מלאה במשרד הרישוי בחולון ולמדתי באוניברסיטת תל-אביב.
במשך ארבע שנים עבדתי ללא הפסקה משבע בבוקר עד אחת בצהריים, חציתי שני כבישים סואנים, ונסעתי לאוניברסיטה באוטובוסים. הקלטתי את ההרצאות בקלטות, עם חשש וחרדה שהסליל ייתקע והמכשיר יתקלקל, ומאוחר בערבים הקשבתי לקלטות וסיכמתי את החומר בכתב ברייל. סיבות משפחתיות הביאו אותי ואת יוסי ללוס אנג'לס, שם נטרקו בפניי לא מעט דלתות כשביקשתי להתקבל לעבודה בהוראה, אך, כדרכי, מצאתי שער אחורי שדרכו עקפתי את החומה, והתקבלתי לעבוד כמורה בבית ספר אמריקאי לילדים רואים. גם החזרה לארץ לא הייתה קלה, את מועמדותי לעבודה בהוראה דחו שוב ושוב, אך לא ויתרתי, והצלחתי. התלמידים הפכו לחבריי הטובים. חוויתי אובדן של בני משפחה אהובים,
וכדרכם של ההולכים במבוכים, גם חיי היו והינם עדיין גדושים באתגרים, אך המסלול המפותל הזה מעניין ומרתק, וההישגים מתגמלים ומעשירים.