דוֹדוֹ אָפֶּל הלך בעקבות מצפן ליבו.
עוד בהיותו נער, בנו של שען ירושלמי בתחילת המאה ה-20 , הקשיב לקול המצפון שעלה ממעמקי ליבו וגבר על קולות אחרים.
דופק החיים הדינמי הפועם בעיר הגדולה, לא הותיר בו רושם מיוחד. גם לא רשת הביטחון הכלכלית שפרש לו אביו, ולא הלימודים הריאליים שהבטיחו לו קריירה וחיים נוחים - על הכל ויתר, ובחר לצאת למרחב חדש. מרחב בו המקצבים נשמעים מפסיעות רגליים על האדמה, מטפטופי המים המפכים מהמעיינות, מענפי דקלים המתנועעים ברוח.
מאז, ובמשך שנים רבות, היה קשוב למָצפּן לבו שכיוון את דרכו על פרשות דרכים. רמזורי הלב כוונו אותו אל נתיבי חייו ואל מחוזות חפצו במדבר ובעמק הפורה, בבית ובמשפחה, בידידות ובאהבה, בלימודים ובעבודה. ב-1970 התרבו הדרכים שלא הכיר. עשור חדש בא לעולם ושילח את שנות השישים הסוערות אל מדפי ההיסטוריה.
ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, ניהלה מדינה השולטת על שטחים עצומים – מרכסי החרמון עד תעלת סואץ. המשק הישראלי נעור לצמיחה כלכלית מהירה ונמחקו שרידי המיתון ששרר בארץ לפני מלחמת ששת הימים. סימני צמיחה ושפע הוסיפו נופך קפיטליסטי לחברה הישראלית ולתרבותה. מורשת החלוצים נדחקה, הציונות החלה להיכנס למירכאות והדור הצעיר קיבל בזרועות פתוחות את הרוחות המהפכניות של "דור הפרחים" המנשבות במערב. גיבורי תרבות חדשים, אנשי "הבוהמה", עלו למרכז הבמה - להקות קצב שניגנו בדיסקוטקים, זמרים בוגרי להקות צבאיות שטיפסו לצמרת מצעד הפזמונים, שחקני תיאטרון שכיכבו בהפקות מודרניות ואמנים שייצרו זרמים אוונגרדיים. התרבות והחינוך השתלבו זה בזו, ושניהם נאגדו ונכפפו לרשות ממשלתית אחת.
שר החינוך והתרבות, יגאל אלון, מבכירי תנועת "הקיבוץ המאוחד", עמד בראש מערכת חינוכית ממלכתית אחידה שבלעה זרמים חינוכיים היסטוריים. בבתי הספר היסודיים התכוננו ל"מבחני הסקר", חטיבות ביניים ראשונות קמו, כיתות התיכונים התמלאו, עלה מספרם של זכאים לתעודת בגרות וגבר זרם הבוגרים שנרשמו ללימודים אקדמיים. הקמפוסים באוניברסיטאות הגדולות תססו, ולצידם צמחו במהירות הסמינרים להוראה ובראשם סמינר הקיבוצים.
ליחו של הקיבוץ טרם נס והקיבוצים נהנו משיירים אחרונים של תהילה. נציגיהם החזיקו בעמדות מפתח בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה, בהתיישבות.
החינוך המשותף – מסימני ההיכר הבולטים שלהם - נטמע בחינוך הממלכתי, אך מנהיגי התנועות הקיבוציות התכוונו להמשיך ולהשפיע גם על מערכת החינוך העברית באמצעות סמינר הקיבוצים שהכשיר סטודנטים להוראה.
המנהיגים בחרו בקפידה מנהלים לכל אחת משלוחות הסמינר, והועידו להן אנשי חינוך מהשורה הראשונה. אחד מהם היה דודו אפל, מורה ומחנך ממעוז חיים שבעמק בית שאן.
בלוח השנה נתלש הדף האחרון של חודש מרץ, המבשר את בוא האביב. דודו סיים עוד יום של עבודה חינוכית ובערב נסע לקיבוץ שכן לצפות בהצגת תיאטרון של "בימת הקיבוץ" בה כיכב עמרם, בנו בכורו, והתמוגג מנחת. לאחר ההצגה סר אל בית הילדים של חנהל'ה, בת הזקונים שלו, כדי לספר לה סיפור שלפני השינה ולהביא לה משקה שאהבה. כשלא מצאה בחדר השאיר לה פתק והמשיך משם אל "חדר המשפחה" – יחידת המגורים הקיבוצית שלו ושל חיה, רעייתו ושותפתו לדרך, אם חמשת ילדיו. למחרת התעורר לבוקר אביבי, הראשון לחודש אפריל.
דודו יצא אל הגינה הצמודה לחדרו ונשא עיניו מזרחה. הרי הגלעד ניצתו בגווני הזריחה, כדור שמש הציץ מהרכסים וירה קרניים זהובות שחלפו מעל העמק והאירו את הרי גלבוע ושומרון ממערב.
בוקר שגרתי היה בעמק בית שאן - עונת מעבר שבין חורף קצר לבין קיץ תופתי המכה בחומו את יושבי העמק השוכן על בקע הירדן, עת כספית המדחום מטפסת לעבר 40 מעלות חום ואדים לוהטים כלשונות אש נפלטים מהבקעה הצרובה, כמו מתוך מייחם ענק, שאין מפלט ממנו אלא בטבילה במימי הירדן הצוננים הזורמים בפאתי שדות הקיבוץ. אבל באותם ימים איש לא העז להעלות על דעתו לרדת אל הנהר מפחד ירי תותחים אשר קניהם מבצבצים מלב הרי גלעד, פגזי מרגמות הנחבאות בין העצים, פיצוץ מוקש שהוטמן בדרך או ירי מנשק קל. כמו כל חבריו בקיבוץ התרגל גם דודו למלחמת ההתשה היומיומית שהתנהלה בָּעמק ונמשכה חודשים רבים. אִם חרד - שמר בליבו את החרדות. אִם דאג לשלום ילדיו אשר בילו לילות רבים במקלטים, החפורים מתחת לאדמת הקיבוץ, וייחלו לימי שקט - לא חלק עימם את דאגתו.
יום הולדתו ה-56 הלך וקרב והוא לא יכול היה להבטיח לעצמו ולילדיו מתי תבוא השלווה על מעוז חייהם. לאחר שסיים את ארוחת הבוקר בחדר-האוכל של הקיבוץ, נפרד לשלום מחיה, רעייתו, נכנס למכונית ויצא לדרך – מוּנָע בכמויות גדולות של מרץ להמשיך לגמוע מאות קילומטרים, לנהל ישיבות ודיונים, ללמד את תלמידיו, להרצות בכנסים וימי עיון, להתראיין לעיתונות, לתכנן תכניות רב שנתיות.
בסביבות השעה שבע בבוקר עזב דודו את מעוז חייו, טבור של יצירה חקלאית וחברתית, ויצא לדרך. בצאתו משערי הקיבוץ, לא שִעֶר איך ייגמר היום הזה.
הוא נסע בעיקולי הדרך המתפתלת מעמק בית שאן לעמק יזרעאל, נוהג ברכב "קונטסה", על הכביש שסלל במו ידיו, שנים רבות קודם לכן. בעודו אוחז בהגה הרהר במעגלים הנסגרים סביבו – מעגלי דורות ותקופות גדושי אירועים שעלילתם טרם נכתבה. אילו רק יכול, היה כותב אותה בעצמו. כמו אביו דניאל אפל, שכתב יומן מרובה-דפים וזיכרונות. אבל דפי היומן של האב נכתבו בשלהי ימיו, ואילו הוא, בן זקוניו, נמצא עדיין באחד משיאי פעילותו, ממש באמצע הדרך, רחוק מזקנה. בבלורית שיערו השחורה נשזרו רק מעט שערות לבנות, ובתווי פניו לא נראו קמטים גלויים.
אביו, דניאל אפל, השען מירושלים נפטר בשיבה טובה בגיל 86 , ומה שנותר לדודו מרכושו היה רק שעון כיס אוֹמֶגָה שנתן לו האב במתנה. גם השעון הזה, המוזהב, שהיה פעם גאוות העונד אותו, החל לחרוק בקצב פעולתו. פעימות הלב של השעון הלכו והאטו.
פעימה אחר פעימה.