“ספר נכתב על ידי עודד קוטלר, על.. עודד קוטלר.
הספר מכסה את ילדותו למשפחה דתית מושרשת ומבוססת היטב בתל אביב. האב חבר במועצת מנהלים של בנק גדול, בעל עסק ועוד ועוד.
הבן עודד משייט בצפון תל אביב, עד שהוא מחליט לצאת מהמסגרת לתאטרון.
הספר מתאר עליה וצמיחה של ילד עם כפית כסף או זהב בפה, שבעצם לאורך כל הדרך התקדם למימוש חזונו וייעודו להיות שחקן ומאוחר יותר בימאי ומנהל תאטרון.
איך כותב קוטלר:" המקצוע בחר בי" והוא התמסר לו בהנאה.
לזכותו של גיבורנו יאמר, כי הוא לא שקט על השמרים. תמיד בערה בו אש לחידושים ויצירת מסגרות שמחוץ לגופים הממסדיים.
אם זה תאטרון "קלעים" להנחיית צעירים ברזי אומנות הבמה, "בימת השחקנים" שאספה מסביבה צעירים המחפשים דרך חדשה, או ניעור תאטרון חיפה מרפרטואר של מחזות "מקובלים" ובקונצנזוס, שמקובלים על תושבי הכרמל למעלה,למחזות אוונגרד או של יוצרים חדשניים כמו חנוך לוין מהארץ, אלבי ואחרים.
אכן יבול עשיר ושופע.
יש לציין כי גם נושאים אלו הצליח קוטלר כמנהל אומנותי של התאטרון,לשלב בשקט יחסי. לא במלחמות של יחיד מול ממסד.
במידה מסוימת , אבולוציה ולא רבולוציה.
אולי האופי והביטחון של קוטלר ויכולותיו המקצועיות, סייעו בכך.
וכאן אני רומז על הביקורת על ספר זה: גם בתום קריאת הספר, איננו יודעים כיצד זה קרה.
מין פיה שמסתובבת עם שרביט, והופ יש מחזה מחאה, או מסתדרת נסיעה לארה"ב וכו.
כל הכתיבה בנושאי תאטרון דחוסה, כתובה בראשי תיבות ליודעי ח"ן.
אם יש מחזה של של נסים אלוני שמוצג מחדש והתפאורה בו עשירה,מול ההצגה ב"הבימה" כ 30 שנה קודם לכן, הרי שהמלה הזאת מספקת את קוטלר וניתן לעבור לפרק הבא.
רק התאטראות ה"אוהל" ו"הקמרי" בתחילת דרכם קבלו כיסוי מורחב יותר.
היה יותר חשוב לסופר לציין את כל מהלך חייו ולו כרשימת תיוג של מחזות והצגות , כפי שהוא עשה ברבע האחרון של הספר, מאשר להוסיף בסוף רשימה או טבלה, ולהעמיק במספר צמתים עיקריים.
הדבר האחרון הבולט בנושא זה כי עודד קוטלר התבשל והסתובב במרבית הזמן במלייה של, צפון תל אביב והאריסטוקרטיה שחושבת ומונעת כמוהו.
אולי כהיפוך אליו ומבלי משים, מציין קוטלר את נולה צ'לטון, שהורתה תאטרון, בעלת דעות שמאלניות כמוהו או אפילו קיצונית ממנו, שלמרות שהייתה מאותה ביצה, עברה לגור בקריית שמונה בתקופה שהעיר היתה נידחת יותר, למשך יותר משנה , כדי להביא את התאטרון לתושבי העיר, וליצור ולהמחיז את סיפורם באמצעי האמנותי שנקרא מחזה.
הקריאה בספר בנושא זה הבהירה לי את מהות הקצר בינו לבין שרת התרבות, רגב , עם "נאום הבהמות" המפורסם.
פתאום מופיעה דמות שעושה גלים ורעש שנמצא בדיסונסס עם מערכת הערכים ה"מוסכמת" של הכותב או הדמות המתוארת בספר ( זה לא אותו הדבר).
אין לזה הסבר רק בסימפטומים חיצוניים, כי התנגדויות כאלו היו לקוטלר קודם לכן, והוא הפך אויבים לחברים.
הקונפליקט הזה נושא דגל אחר והמבין יבין.
לסכם נושא זה אומר: אדם מוכשר שעשה רבות לתאטרון , מתואר כאן בכתיבה מצמצמת ומקפחת. קוטלר הכותב עושה עוול לקוטלר איש הבמה והסרטים.
נושא גדול המלווה את הקורא מתחילת הספר ועד סופו הוא:" הנשים ואני ( קוטלר)".
ראשית, הכתיבה האגוצנטרית ממשיכה גם כאן, וכל נשותיו ל: לילה, מספר ימים, שנים או תקופות חיים, מוצגות מנקודת מבטו של עודד קוטלר, המתאהב כילד, מגיע למעשה האהבה ואז האור כבה כמו בסרטים של שנות החמישים, והיום שלמחרת.
לאהבות מתמשכות יש פירוט שבחלקים מסוימים עובר, לטעמי, גבול מסוים. במרבית המקרים, הוא נפגע , בוכה, ו.. ממשיך לסטוץ או קשר אחר בהתאם לרשימתי כמה שורות לעיל.
באף אחד מהם , אין לגיבורנו "תרומה" כלשהי לכשל מערכת היחסים.
כותרת הקשרים עם הנשים הקבועות למעט האחרונה , אורדית, היא "איך זה קרה לי?" ולא "כיצד הגענו למצב זה".
גם נושא זה, לוקה בחוסר עריכה וניכוש סיפורים טפלים.
אם כל כך חשוב לך, קוטלר הסופר, ליידע אותנו על אותה מזדמנת מהמטוס שהגיעה לבית המלון שלך , דפקה על דלת חדרך ו...חושך עד הבוקר, ספר לנו למה חשוב שנקרא את זה. אחרת זאת ספרות פורנו גרועה. או יצירת רושם של דון ג'ואן מזדקן , שרושם את ימי גדולתו.
הספר מעניין בעיקר בחלקו הראשון.
לקראת הסוף, הוא הופך לרשימת אינוונטר חפוזה ומעייפת.
איני בטוח כי מתקבלת , תמונת התאטרון של התקופה, וגם זו של השחקן עודד קוטלר.
בעצם זוהי טיוטה ראשונית לכתיבת עומק של ספר אחד או יותר על עודד קוטלר , איש רב הפעלים בתאטרון הישראלי.”
