אני דוהרת על סוסי, שערי האדום מתנחשל מאחורי ברוח. הנאה זורמת בכל חלקי גופי. הנאה טהורה.
"ילדת פרא, חכי!" הוא צועק מאחורי. אני צוחקת ומדהירה את הסוס אפילו מהר יותר.
"בוא כבר!" אני צועקת בחזרה.
"אושאן!" אני מאיטה והוא משיג אותי. "וואו! את מהירה. כמעט הספקתי לשכוח..." הוא מחייך את חיוכו העקום, היפה. "משיג אותך!" הוא אומר ומדהיר את הסוס, נעלם בעיקול הדרך, צחוקו נישא לעברי ברוח. אני מחייכת. פשוט תענוג.
גועל נפש. שחור בקצוות. אני כמעט עפה מהסוס שעצר בפתאומיות. אני עצרתי אותו, בלי משים. תגובה טיבעית לתחושה העולה בי. אני נתקפת פאניקה. התחושה מזדחלת מעלה, אוחזת בי, שורטת. ראובן. אני קופאת רק לרגע ואז נועצת את עקבי בסוס המסכן. הוא מנתר, מבולבל מרצונותיו הסותרים של רוכבו. אני מדהירה אותו הרחק מראובן.
"אושאן!" אני שומעת אותו צועק ממרחק. הבחילה ממשיכה לטפס ואני דוהרת אל מחוץ לחורשה. הסוס קורס מהמאמץ. אני קופצת ממנו וממשיכה לרוץ. דבר אחד פועם במוחי, ממקד אותי - רחוק. לברוח הכי רחוק שאפשר. השחור, מגיע לליבי, מתנחל בתוכי וזורק אותי החוצה.