פרק 1
התעוררתי במיטה והבחנתי שאני לבד. חשתי אכזבה, חשבתי שאספיק לראות את ויליאם לפני שיצא לעבודה, אבל כמו שאני מכירה אותו, בשעה כזאת הספיק לנהל חצי עולם. כיביתי את השעון המעורר וקפצתי מהמיטה. בראשי חלפו מאורעות ליל אמש, כולם יודעים עלינו. זהו, אין יותר סודות. הכול גלוי.
ליבי התחיל לדפוק במהירות, מאיים לצאת מהחזה. כל מי שנכח אתמול באירוע ראה שעזבנו יחד שלובי ידיים, כולם ראו אותנו בחוץ כשהתנשקנו, והצלמים! אלוהים, אני מקווה שהתמונות שלנו לא יהיו מרוחות הבוקר בעיתון ושוויליאם דאג להעלים את זה.
'טוב, תירגעי,' אמרתי לעצמי. נשמתי לעומק ריאותיי. אני חייבת להתחיל להתארגן לעבודה, יש לי היום את המצגת. נכנסתי למקלחת.
אני מתקשה להאמין ובמיוחד מסוחררת, לא בטוחה איך כל זה ישפיע עליי, עלינו. ויליאם שלי, איתי וכל העולם יודע את זה. הכול קורה כל כך מהר.
לאחר שסיימתי להתארגן במהירות, יצאתי לסלון ונעצרתי מיד על מקומי. ויליאם פתח בסלון חמ"ל קטן. לא הכרתי אף אחד מהנוכחים חוץ מלואיס, ונלחצתי. מה קורה כאן? ויליאם הבחין בי.
"בוקר טוב," אמר, בא לכיווני ונשק לשפתיי! אלוהים, הובכתי. ייקח לי זמן להתרגל לזה, לא שאני מתלוננת.
"בוקר טוב," עניתי. הוא הניח את ידו על גבי התחתון, והוביל אותי לסלון.
"קייט, אני רוצה שתכירי את מר ראסל פיבל. ראסל הוא היחצן שלי."
"נעים מאוד להכיר אותך, מיס וילסון," אמר וקם ללחוץ את ידי.
"נעים מאוד, תקרא לי קייט." ביקשתי.
"קייט." הוא חזר אחריי, וחייך.
"ואלה הם מאט ואריק, יועצי פרסום."
"נעים מאוד." אמרתי, ולחצתי את ידם.
"וזאת אמילי, שומרת הראש החדשה שלך." חייכתי אליה, ובתגובה קיבלתי הנהון קטן. פאק, היא רצינית כל כך וממש מפחידה. אני חייבת לשכנע את ויליאם לדבר עם סברינה ולהחזיר אותה לעבודה. אם היא תסרב אדבר איתה ישירות ואתנצל על התנהגותי, אני ממש רוצה אותה בחזרה. אמילי הזאת נראית קשוחה מדי.
"לורן, תביאי בבקשה קפה לקייט." ביקש ויליאם.
"ויליאם, אני אשתה בעבודה, אני ממש ממהרת." ציינתי ופניתי לגברים. "שמחתי להכיר אתכם, סלחו לי."
"קייט, שבי. אנחנו צריכים לדבר." ויליאם התעקש. מה כל כך דחוף עכשיו? אין לי זמן לזה, אני מאחרת לעבודה. לפני שהספקתי להגיב, הוא הניח את ידו שוב על גבי התחתון, הוביל אותי לסלון והושיב אותי לצדו. אז פנה אליי ראסל.
"קייט, אין לי דרך קלה להגיד את זה, אז פשוט אהיה ישיר איתך." הנהנתי לעברו. שיט. זה לא מתחיל טוב. "התמונות שלך ושל ויליאם פורסמו בעיתון, וזה עשה הרבה רעש." פאק, רק לא זה.
הוא רכן מעל השולחן והגיש לי את העיתון. לקחתי אותו מידו והסתכלתי. אלוהים, לא, זה לא קורה לי. העיתון היה מלא בתמונות של ויליאם ושלי, נכנסים למכונית ביחד, וכמובן מתנשקים, והכותרת צעקה באותיות גדולות
"ויליאם גולד, טייקון עולם העסקים, הגיע לערב ההתרמה, שהחל כערב התרמה רגיל והסתיים בדייט לוהט עם אחת האורחות, עובדת חברת הפרסום קתרין וילסון. מה היה הקינוח, אנחנו כבר יודעים."
דמעות עמדו בעיניי מהלם, מצמצתי במהירות, שייעלמו. העיתונים הפכו את הקשר בינינו למשהו זול וחד-פעמי.
ויליאם לקח את העיתון מידי.
"קייט, אל תתייחסי למה שכתוב בעיתון. מה שחשוב כרגע זה איך העניינים יתנהלו מעכשיו. לפי הבירורים שעשיתי, מחכים לך הרבה צלמים וכתבים מחוץ לעבודה..."
"לא, לא, לא," אמרתי, מסרבת להאמין, זה לא קורה לי.
"קייט, אני מבין שאת בלחץ, אבל הכול יהיה בסדר." הבטיח ויליאם.
"כולם יודעים מי אני." מלמלתי. ראיתי עוד עיתונים פזורים על השולחן. "זה מופיע בצורה כזו בכל העיתונים?" שאלתי. שקט מוחלט השתרר. שיט. הסקתי מזה שהמצב גרוע יותר.
"קייט, בשביל זה אנחנו כאן. אל תדאגי, כבר שחררנו הודעה לעיתונות שוויליאם ואת זוג. אני מבקש ממך שלא לדבר עם אף אחד. ויליאם דאג לשומרים בכניסה למשרד שלך, אף צלם לא ייכנס." הבטיח ראסל.
"אני אלווה אותך היום למשרד." קבע ויליאם.
"לא! לפי מה שהבנתי, זה בדיוק מה שאני לא צריכה עכשיו. זה רק ימשוך עוד אש," הסברתי. אני יודעת שוויליאם מנסה להגן עליי אבל הפעם הוא ייאלץ לתת לי להתמודד לבד.
"ויליאם, היא צודקת. היא חייבת להתמודד עם זה לבד." התערב ראסל.
"את בטוחה?" שאל ויליאם.
"כן." עניתי בהחלטיות.
"טוב, אבל את לא תיסעי לבד. רוברט יסיע אותך לעבודה." קבע. לא היה לי כוח להתווכח איתו, גם לא ראיתי סיבה מיוחדת לסרב לו, חוץ מהדחף הרגיל כמובן. דיכאתי אותו, והסכמתי שרוברט יסיע אותי. קמתי מהספה. "יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?" שאלתי.
"לא, זה הכול כרגע," אמר ראסל, ״אהיה בקשר עם ויליאם."
"תודה." עניתי.
"וקייט, הטירוף הזה ייגמר מהר, אני מבטיח." הוסיף ראסל.
"תודה." אמרתי ונפרדתי מהנוכחים. ויליאם ליווה אותי למעלית.
"את בסדר?"
"כן."
הוא עצר וסובב אותי לעברו, הרים את סנטרי אליו והביט לתוך עיניי.
"קייט, ידענו שככה זה יהיה, וזה בסדר. אנחנו נעבור את זה יחד."
"יחד." חזרתי אחריו. זה נשמע ממש טוב. הוא התכופף ונישק אותי, הלשון המלטפת שלו חדרה לפי, משכיחה ממני את כל הבלגן. בשביל הרגע הזה הכול היה שווה. איתו ביחד, אני מסוגלת להתמודד עם הכול. הוא נשק לשפתיי עוד נשיקה קטנה כמו שאני אוהבת.
"קייט, זה הנייד החדש שלך." אמר והושיט לי מכשיר חדש.
"למה? מה קרה לישן?"
"הרבה כתבים השיגו את המספר שלך, והוא לא הפסיק לצלצל מהבוקר. העברתי לך את כל הזיכרונות, תני את המספר החדש רק לאנשים שאת בוטחת בהם שלא יעבירו אותו הלאה." ביקש, הנהנתי בהסכמה.
"איפה המכשיר שלי?" התעניינתי.
"במגירה בחדר."
"הבנתי," עניתי והבטתי לצדדים, מחפשת בעיניי את אמילי. ראיתי שהיא רחוקה מספיק.
"אני רוצה את סברינה בחזרה, אני אדבר איתה בעצמי אם צריך."
"זה לא בא בחשבון. לא רציתי אותה מההתחלה. רק בגלל שהקשבתי ללואיס בחרתי בה, אבל עכשיו זה לא נתון לוויכוח. אמילי נשארת, וזה סופי."
פאק, לואיס התעקש על סברינה בשבילי. הוא רצה שיהיה לי טוב, ואני כמו מטומטמת דפקתי את כל העסק.
"איפה אמילי תחכה לי?"
"בלובי של הקומה. הכול טופל כבר." בלובי של הקומה? הרהרתי לשנייה. טוב, זה עדיף משהיא תסתובב אחריי במשרד.
"אני מבינה."
"ותתקשרי לאימא שלך." אוי. אימא בטח קראה את מה שכתבו בעיתון, והיא דואגת בטירוף.
"אני אתקשר." הבטחתי.
"יום טוב יפהפייה."
"יום טוב."
נכנסנו לג'יפ ונסענו למשרד. תחושה מחניקה טיפסה במעלה גרוני. איך אתמודד עם כל המבטים והשאלות? לעזאזל, לא ככה רציתי שייוודע לכולם עלינו. רציתי לספר קודם למקורבים אליי, ורק אחר כך, בקצב שלי, לכל השאר, ולא שיגלו את זה דרך העיתונים, ועוד עם כותרת כזאת מגעילה. ממילא חצי מהאנשים יחשבו שאני איתו בגלל הכסף שלו, והחצי השני יתהו מה הוא עושה איתי, אחרי הכול יש לו ברזומה דוגמניות על. אני כבר לא יודעת מה עדיף שיחשבו. 'את לא רצית להסתתר, רצית קשר רגיל, הנה, קיבלת.' שמעתי את ההיגיון שלי. יופי, תודה על התזכורת. ונוסף לכל זה, גם מעבר הדירה היום מעיק עליי.
מיד נזכרתי בג'סי. שיט. שכחתי ממנה ולא הודעתי לה שאני עוברת לגור עם ויליאם. המובילים יגיעו היום, והיא תהיה בהלם. אני חייבת לספר לה. הוצאתי את הנייד מהתיק וחייגתי.
"הלו?" היא ענתה בזהירות לא אופיינית לה, ונזכרתי שוויליאם החליף לי את המספר.
"זאת קייט." ציינתי מיד.
"מותק, מה קורה איתך? את בסדר? אני דואגת. ניסיתי להשיג אותך כל הבוקר, למה את לא עונה?" תקפה אותי בשאלות.
"אני בסדר ולא עניתי כי החלפתי מספר."
"איפה את?"
"בדרך לעבודה."
"אני מניחה שראית את העיתון."
"יאפ," מלמלתי.
"מותק, אני ממש מצטערת. זה בטח לא קל."
"אני אשרוד."
"אם את צריכה אותי, אל תשכחי שאני בדלת ממול."
"זהו, שבדיוק על זה רציתי לדבר איתך. מתי את חוזרת הביתה היום?"
"רגיל."
"מעולה, אז אבוא אלייך."
"בסדר, אחכה לך."
"יום טוב בינתיים."
"יום טוב, בייב."
רוברט התקרב לבניין, וכבר ראיתי את ההתקהלות מתעוררת לחיים. כל הצלמים והכתבים פנו לעבר הג'יפ, מחכים לצוד אותי.
מהבניין יצאו ארבעה בחורים חסונים לכיוון הג'יפ. רוברט עצר את הרכב ליד המדרכה. אמילי יצאה ממנו ופתחה עבורי את הדלת. נשמתי עמוק ויצאתי. מיד התנפלו עליי עשרות כתבים והתחילו להנחית עליי שאלות:
"קייט! ויליאם ואת, זה רציני?"
"איפה ויליאם?"
"אתם עוברים לגור ביחד?"
"אתם זוג?"
נכנסתי לבניין. שתי השניות האלו מהג'יפ עד לכניסה נראו לי כמו נצח. מלא פלאשים הבהבו בעיניי, מיקרופונים נדחפו לפנים שלי. זה היה סיוט. עלינו במעלית ויצאנו ללובי בקומה שלי.
"אני אחכה לך כאן, מיס וילסון." אמרה אמילי.
"תקראי לי קייט," ביקשתי בחיוך.
"אני מעדיפה מיס וילסון." התעקשה. אוקי, חולת שליטה, ציינתי לעצמי. אמרתי שלום לבת' בקבלה, והיא צעקה לי בחזרה "שיחקת אותה." הנה זה מתחיל. חייכתי במבוכה וצעדתי לעבר המשרד.
"למה את לא עונה? אני מנסה לתפוס אותך מהבוקר." קפצה עליי סקרלט.
"הכתבים השיגו את המספר הישן שלי, החלפתי אותו." הסברתי.
"אוו ויליאם גולד יודע לעשות חדשות."
"מסתבר."
"מה גרם לשינוי?" שאלה.
"לשינוי?"
"למה ויליאם החליט פתאום שלא מתאים לו יותר שהקשר יהיה סודי, ומה גרם לו לנשק אותך מול כל המצלמות?"
״זה משנה?" מיד הגנתי עליו.
"למה את תוקפנית, את זוכרת שאנחנו חברות, נכון?"
"זוכרת," עניתי בסתמיות.
"אני דואגת."
"אין סיבה לדאגה."
"קייט, למה את מתנהגת ככה?"
"כי את כעסת עליי שהסכמתי לקשר סודי, ועכשיו שהקשר כבר לא סודי, את שוב לא מרוצה, כל הזמן מחפשת מניעים נסתרים, מה, קשה לך להאמין שוויליאם רוצה אותי?"
"ממש לא, ההפך! אני חושבת שהמזל משחק לו יותר מדי! אני רוצה לדעת שהוא מעריך אותך, שהוא מבין איזה מזל יש לו שאת איתו." ואו היא הפתיעה אותי. לרגע ראשו המכוער של חוסר הביטחון שלי הרים את ראשו.
"ויליאם הציע לי לגור איתו." שיתפתי אותה.
"ואווו," היא פערה את פיה בהפתעה. "והסכמת?"
"כן."
"מתי את עוברת?"
"היום," עניתי ונלחצתי. הכול קורה כל כך מהר, אולי זה מוקדם מדי? אני צריכה עוד קצת זמן, איך אסתדר בעולם שלו?
"אני שמחה שהדברים מסתדרים עבורך," היא קטעה מחשבותיי הסוררות, "בואי נכריז על הפסקת אש." ביקשה וחיבקה אותי.
"הפסקת אש," אישרתי. זה כל מה שרציתי ממנה, שהיא תבין אותי במקום לשפוט, אם כי ממש לא השליתי את עצמי לגביה, לא באמת חשבתי שהעקיצות ייפסקו, אבל הפסקת אש זמנית זה בדיוק מה שהייתי צריכה. שמעתי מאחוריי את קולו של שון.
"הנה את." הוא חיבק אותי, והמשיך. "אז מה, כל הבלגן הזה לכבודך?"
זו לא הייתה באמת שאלה, יותר הערה צינית.
"ככה זה נראה." עניתי בסתמיות.
"את וויליאם גולד. פשש." הוא מלמל, וכעבור רגע שאל ללא בושה "רגע, אתם ביחד עכשיו? כאילו ממש זוג?" נרתעתי לרגע. הצורך לשקר ולהגן על הסוד היה כבר חזק ומושרש בי אבל התעשתי על עצמי במהירות.
״כן, אנחנו זוג.״ אישרתי בפעם הראשונה בקול רם בלי לפחד או לבקש שישמרו על זה בסוד. הרגשתי את הבטן מתהפכת, אנחנו פאקינג זוג. אין יותר סודות, כל העולם יודע, ייקח לי זמן להתרגל לזה.
"אז את עוזבת אותנו?" שאל.
"מה הקשר?" שאלתי. אבל הבנתי את הרמיזה שלו טוב מאוד. איזה דפוק!
"לא יודע... אם את עכשיו עם ויליאם, אז את לא צריכה לעבוד..."
"שון, זה ממש לא במקום." עניתי בתוקפנות. ״אני לא נמצאת איתו מטעמי נוחות, ובהחלט לא מתכוונת להפסיק לעבוד!" ידעתי שעניין הכסף שלו יצוץ באיזה שהוא שלב.
"אל תהרגי אותי, סתם שאלתי." הוא הרים ידיו למעלה, וניסה להפוך את זה לצחוק.
"טוב, תסלחו לי. זה יום עמוס וקצר." החלטתי למחול לשון על ההערה המפגרת, לא היו לי כוחות להתמודד איתו באותו רגע, המלחמה האמיתית שלי מחכה מאחורי הדלת למשרד. מתחתי על שפתיי חיוך מאולץ וחלפתי על פניהם. המשכתי ללכת לכיוון שדה הקרב, בדרכי ראיתי את טום וחייכתי אליו בחמימות אבל הוא השפיל מבטו והמשיך ללכת. מה קרה פה עכשיו, הוא התעלם ממני? לא יכול להיות, הוא בטח לא ראה אותי, אדבר איתו מאוחר יותר. עצרתי מול דלת המשרד, נשמתי עמוק, ונכנסתי.
"בוקר טוב." אמרתי להת'ר שישבה מאחורי השולחן.
"בוקר טוב, יש לנו חצי שעה לעבור על המצגת." אמרה במעשיות.
"בואי נתחיל." עניתי, ומיד התחלנו בנגיעות אחרונות במצגת. המתח הורגש באוויר, אך התעלמתי ממנו. הת'ר לא שאלה אותי כלום בנוגע לוויליאם, תודה לאל, עדיין לא הייתי מוכנה לזה נפשית. האמת, אני חושבת שלא אהיה מוכנה לזה בחיים. אבל במחשבה שנייה, אולי אני סתם עושה עניין משום דבר. ויליאם אמר לי שהם שכבו פעמיים לפני שנה וחצי, אין מצב שהיא עדיין בקטע שלו, אני סתם מלחיצה את עצמי.
"קייט, היום אני אציג את המצגת," אמרה הת'ר, והמשיכה, "ולבסוף נענה יחד על השאלות."
"אין בעיה," שיקרתי. פאק. היא הענישה אותי, זה לא התפקיד שלה, זאת אני יודעת בוודאות. ככה זה אצל כל הצוותים. היא גנבה לי את התפקיד, ולא היה דבר שיכולתי לעשות בנידון. מסתבר שלא סתם דאגתי. הקשר שלי עם ויליאם מפריע לה, אבל אני לא אעשה מזה סיפור, אני אתן לה קצת זמן לעכל את הבשורה, הרגעתי את עצמי, הכול בסדר. הרי הם שכבו פעמיים. אין מצב שהיא קיוותה שהוא יתחתן איתה. היא כנראה הצטערה שלא תקבל עליו סיבוב נוסף.
מייק דפק על הדלת, מודיע שהתור שלנו הגיע. לפני שנכנסנו למשרד נעמדתי וחיכיתי שהת'ר תגיד את המשפט המסורתי "זה שלנו," אבל היא לא אמרה אלא ישר נכנסה למשרד. תחושה לא טובה התמקמה לי בבטן, מדוע היא לא אמרה את צמד המילים הארור? נכנסתי אחריה וניסיתי להרגיע את עצמי, זה לא אומר כלום. היא שכחה. גם היא מוטרדת מכל הסיטואציה.
סביב השולחן ישבו אנשים מכובדים מאוד. אלכס הציג את הנוכחים בחדר. היו שם מנכ"ל החברה, שני יחצנים, סגן מנהל, שניים מצוות הפרסום של החברה, והצוות שלנו. הוא הציג אותנו, והת'ר התחילה לדבר. היא פתחה כרגיל בבדיחה, להקליל את האווירה, ואז הציגה את הרעיון הכללי, בשעה שאני חילקתי את הקלסרים. הרגשתי את המבטים הסקרניים והבוחנים, קרוב לוודאי שואלים את עצמם מה ויליאם גולד הגדול מוצא בה. אבל זה בטח רק בראש שלי. הת'ר עברה למצגת.
"הפרסומת מתחילה בחדר כביסה, תינוק קטן וחמוד מוציא כביסה מתוך המייבש, ומעמיס את הבגדים הנקיים על העגלה שלו, כשלפתע הוא מבחין בנזילה מאחד הצינורות. הוא חושב לרגע ומגיע לפתרון. אז הפריים קופץ. ברקע רואים את התינוק עירום, מושך את העגלה ויוצא מהחדר, ובמרכז התמונה רואים את הצינור, כשבאזור הנזילה נמצא החיתול שלו, עוטף את הצינור." הת'ר סיימה בדרמטיות את המצגת שאני הייתי אמורה להציג. ניסיתי לא להתבאס, מה זה משנה מי מציג אותה, העיקר שנזכה, אולי זה יעזור לשקם את היחסים בינינו. הת'ר נתנה להם כמה שניות לעכל את הרעיון, ואז דיברה שוב. "יש לכם שאלות?"
נראה שהבוסים היו מרוצים, הם שאלו אותנו שאלות, ובסוף הודו לנו. נפרדנו לשלום ויצאנו מהמשרד. בחוץ סקרלט ואנטוני חיכו לתורם להיכנס. איחלתי להם בהצלחה. הת'ר הלכה למשרד ואני נכנסתי לחדר הצוות. פחות זמן איתה בחדר סגור, יותר טוב. מבטים סקרניים הופנו לכיווני אך התעלמתי מהם. הבחנתי בקרן והלכתי לכיוונה. סקרלט היא שהכירה לי את קרן, והתא שלה נמצא בדיוק מול המשרד שלי.
"היי קרן," אמרתי והתיישבתי מולה.
"היי קייט," ענתה והחלה לאסוף את הדברים שלה מהשולחן. "נזכרתי שאני ממהרת, סליחה." מלמלה בחיוך מתנצל ויצאה, משאירה אותי לבד. בהיתי בגב שלה בבלבול. טוב, את זה בטוח לא דמיינתי. מה קורה כאן לאנשים היום? נראה שהם לא מרגישים בנוח במחיצתי, מוזר ומטריד. הוצאתי את הנייד וחייגתי לאמי, אני חייבת לשמוע את הקול שלה.
"קייט! מה שלומך?" היא ענתה, ודמעות עלו בעיניי. מצמצתי מהר.
"אוו אימא..." עניתי בקול חנוק.
"ששש ילדה שלי, אני יודעת, ויליאם הבטיח לי שהוא ישמור עלייך וינסה להעלים את זה כמה שיותר מהר."
"ויליאם?"
"כן. הוא התקשר אליי, והסביר לי את המצב."
"אהה." הוא לא מבזבז זמן.
"קייט, איך את מסתדרת?"
"בסדר."
"אני מתגעגעת אלייך. אולי תבואו אלינו קצת להירגע מכל הבלגן?"
"אני לא יודעת, אימא. אולי בסוף השבוע הבא."
"טוב, ילדה אהובה שלי."
"אימא, תודה. הייתי צריכה לשמוע את הקול שלך."
"תמיד ילדה שלי, תמיד אימא כאן."
"אני צריכה לחזור למשרד, נדבר מאוחר יותר?"
"כן, וקייט? אני אוהבת אותך."
"גם אני. ביי." ניתקתי את השיחה ונשמתי עמוק לתוך הריאות. השיחה הרגיעה אותי, נתנה לי כוחות מחודשים. הלכתי לשירותים, הכול רק לא להיכנס למשרד. בדרך ראיתי את הופ מצוות הבריפינג.
"היי, הופ." קראתי. היא חייכה חיוך נבוך, השפילה מבטה וחלפה על פניי. לעזאזל, גם היא? זה יותר מדי דברים להתמודד איתם ביום אחד. נכנסתי לתא להתפנות. שמעתי רעשים מבחוץ, קולות נשיים וצחקוקים, ואז הדלת נפתחה.
"ראית את העיתון היום?" שאלה אחת הבנות. ניסיתי לזהות את קולה, אך ללא הצלחה.
"יש מישהו שלא ראה?" גם את הקול השני לא הצלחתי לזהות.
"ראיתן איך כולם פחדו לדבר איתה?"
"אפשר לחשוב שהיא איזה סלב."
הכול התחיל להסתדר לי בראש. חבריי לעבודה נרתעים ממני בגלל המעמד החדש שלי, בת הזוג של ויליאם גולד! מעולם לא עברה במוחי המחשבה שאנשים יתייחסו אליי אחרת, אחרי הכול מה זה משנה עם מי אני יוצאת? אני נשארתי אני, קייט, כמו שהייתי.
"תגידי, זה אמיתי?" שאל קול נוסף וצווחני, ואת הקול הזה לא יכולתי שלא לזהות. זו הייתה ג'ניפר ממחלקת האסטרטגיה. בכל פעם שהיא מעבירה את הבריפינג, קולה צורם לי.
"ממש הזוי."
"מה הוא מוצא בה?"
"אני אומרת לך, זה לא הגיוני!" אמרה ג'ניפר, ונכנסה לשירותים.
"חייב להיות כאן משהו אחר. הוא כזה חלומי ומושלם. את ראית את גומות החן האלה שלו? והעיניים... פשוט חלום."
"מה הוא מוצא בה? היא לגמרי סתמית. אני הרבה יותר יפה ממנה."
"לגמרי, סיס." סיס זה קיצור של ססיליה מהשיווק, וישר הבנתי מי זו בעלת הקול השני. הן צחקו.
"אני מתפלאת על הת'ר שקיבלה אותה לעבודה בקומבינות."
"למה שהיא תתנגד? תראי איך הן רק זוכות בקמפיינים."
"ברור. מגישים לה את כל הזכיות על מגש של כסף."
"במקרה שלה, זה מגש מזהב." שוב כולן צחקו.
"זהו, שאתן לא מבינות! גם אני חשבתי כמוכן, הרי מי לא מכיר את הת'ר, היא תעשה הכול כדי להתקדם, אבל מה, מסתבר שהיא לא ידעה!" אמרה ג'ניפר ויצאה לשטוף ידיים.
"באמת?" כולן שאלו בפליאה.
"כן, אתן חייבות לשמור על זה בסוד אבל, הת'ר סיפרה לחברה שלה ואני שמעתי במקרה..."
"נו, תספרי כבר!"
"ויליאם גולד הוא האקס של הת'ר." אמרה ג'ניפר.
"ואו."
"שתקי!"
"נו, תספרי, מה עוד?"
"זה כל מה שהצלחתי לשמוע... טוב בואו לסיגריה." אמרה ג'ניפר, והן יצאו.
דמעות עלו בעיניי. ההצלחה שלי במשרד היא הדבר היחידי שהשגתי בכוחות עצמי, ועכשיו היא מוטלת בספק. הת'ר ממש לא בקו השפיות אם היא מספרת שהיא יצאה עם ויליאם. הוא שכב איתה פאקינג פעמיים, והיא כבר הדפיסה הזמנות לחתונה. והדבר הכי הזוי הוא שאנשים חוששים לדבר איתי כי הם חושבים שאני איזה סלב. ממש סלב. שמעתי את הדלת נפתחת שוב, ושמרתי על שקט.
"קייט, את כאן?" זה היה קולה של סקרלט. ניגבתי את הדמעות, יצאתי וחיבקתי אותה מיד.
"מה קרה?" היא שאלה.
"כלום," עניתי. לשמחתי היא לא לחצה עליי, רק חיבקה אותי, וזה כל מה שהייתי צריכה.