בספר זה מעלה אלמז אשר עלתה עם משפחתה מאתיופיה לארץ ישראל, זיכרונות מימי ילדותה. אלמז מתארת דרך עיניים של ילדה את הכפר שבו גדלה ואת חברי ילדותה, וכיצד עזבו היא ומשפחתה את כל המוכר להם כדי להגיע אל ארץ ישראל, מקום אשר מצד אחד חלמו עליו שנים ואף קראו לו בית, ומצד שני הוא חדש וזר להם. באמצעות זיכרונותיה מספקת לנו אלמז הצצה אל התרבות האתיופית, ובו־בזמן אל חוויות ילדות שכל ילד יכול להזדהות עמן. ספר זה פותח שער להכרת תרבותם ועולמם של יהודי אתיופיה, ובכך עשוי לסייע לאנשי חינוך שעובדים עם ילדים בגילים שונים בקבלת האחר והשונה.