מבוא
כמה הרהורים בפתח
הרהור על הצמא הבלתי נדלה לשתות עוד ועוד מ"כוסות הגדולה"
תהיתי מה מביא אותנו לפשפש, לחפור, לקרוא, לכתוב עוד ועוד על בטהובן, מוצרט, על פיקאסו, מיכאלאנג'לו... וגם על מראדונה ז"ל, על אלוויס אללה ירחמו, על מייקל ג'ורדן יבל"א או מדונה. האם אין די בהאזנה, בצפייה בהם, בהתבוננות בביצועים המרגשים?
יש לי שלוש תשובות.
האחת - זה טבעה של הגדולה. היא שותלת במוחנו מגנטים לשאיפה לדעת ולחוות עוד. כשאנו יודעים מה השפיע על לודוויג ואן בטהובן טרם כתב את הסימפוניה החמישית הארואיקה, או התשיעית הלא גמורה, החוויה מתרחבת, מעמיקה, ואיתה גדלה ההנאה. כשאנחנו למדים כמה חולה הגיע ג'ורדן למשחק מספר חמש ב"דלתא סנטר" בסולט לייק סיטי נגד יוטה ג'אז ואיזו הצגה סיפק שם כשהוא ממוטט, אנחנו חווים את האירוע דרך הידיעה והתרגשותנו מתחדשת ומתעצמת.
אם החילותם לצקצק, אז כן. אין לי בעיה להכניס את שתי מתנות האל הללו לדיור משותף.
השנייה.
גדולה היא על זמנית. רלוונטית לתמיד. היא דינמית. אף פעם לא תקפא על שמריה. היא תשתנה ותקבל תוספות צבע מעת לעת. תמיד נרצה להפוך את הגדולה לגדולה ועוצמתית עוד יותר. תמיד נרצה להפגיש אותה עם "גדולה היסטורית" אחרת, לפעמים ננסה לעמת ולהשוות אותן זו עם זו, להשתעשע בהערכה מי מנצחת ב"דרבי" הגדולות. לפעמים נחפש (ותמיד נמצא) סדקים בגדולה, אולי להקטינה במקצת. שתהיה אנושית יותר.
השלישית ואולי הנכונה ביותר. היא נוגעת ברצון לחוות מחדש את הריגוש הגדול. להיזכר מה חשנו ועד כמה התרגשנו כשהכריש הגדול פלפס זכה עם חבריו ב־4X200 מטר שליחים והביא את הזהב השמיני בריו 2008 (יש לנו כאן סיפור על הקשר היהודי של אחד מאותם משחים היסטוריים). לחיות עוד פעם את הרגע, כשראינו את יוסיין בולט מתקרב לסיום ריצת ה־100 מטר בבייג'ינג, מביט לצדדים, מוריד ידיים ומהירות ב־20 המטרים האחרונים, ולמרות המעבר לריצה קלה עובר השיא העולמי טלטלה שמעולם לא עבר קודם לכן. וכשמדובר בספורט, הגעגוע לנגיעה בגדולה הוא גם הגעגוע שלנו לרגעי הפעם, לארכיב הריגושים הגדול של עולמנו.
על קסם הטיולים לעבר
הספר מביא בפניכם הקוראים תפריט רחב של מסעות אל נבכי המשחקים. נתיבי המסע ותחנותיו משתנים מפרק לפרק. בחלק מהטיולים נוכל לטפס אל פסגות יכולת האדם, יחד עם אותם מופלאים שהביאו אותנו לשם. ננסה להשוות בין הגדולים והגדולות כדי לברור ולהכתיר את הגדולים ביותר, על פי טעמי וידיעתי. כתבנו שה"גדולות" אוהבות להתחרות זו נגד זו.
שיאי עולם מפעימים או ניצחונות וירטואוזיים הם פסגות מסוג אחד. ישנן פסגות מסוג אחר. כזהו למשל הפרק על "המזדנבים מאחור". אלה שסיימו את האודיסיאה האולימפית שלהם רחוקים ממדליות, רחוקים מתהילת המנצחים, רחוקים לעיתים אפילו מהצופים, שכמעט כולם הלכו כבר הביתה, וכשהם לוחמים בייסורים בלתי נסבלים, התעקשו להשלים את המשימה שלשמה באו. התעקשו להביא את הגוף החבוט והמותש לקו הסיום. גם זו פסגה, וכמדריך הטיולים שלכם אני רוצה להביא אתכם לשם. כזה גם הטיול המדהים. יותר מזה, הבלתי ייאמן, שנבצע עם ספורטאים נכים, שהגיעו למשחקים, התמודדו עם מתחרים בריאים וגם יכלו להם.
חלק מהקוראים אולי לא יסכימו לבחירת חלק משוכני הפסגות, שעימם ואליהם מטייל הספר. כך גם לגבי ההצעה לבחירה האלטרנטיבית על אודות ההישג האולימפי הגדול בהיסטוריה. זה בסדר גמור, מבחינתי. כל ערעור יתקבל בחיבוק אוהב. ככה צריך. מחלוקת נוסטלגית היא תמיד מרשם מפרה לתבשיל מענג.
אציין גם שהבחירות שלי כמדריך למסעות הטיולים האולימפיים קשורות גם לאיכות השהייה במחיצתם של הנבחרים במהלך הטיולים, שנעשה כאן ביחד. השתדלתי לחפש מסעות מעניינים ורציתי להביא לשם דמויות ואתרים, שאיתם ובהם יהיה מעניין לטייל. אני מבטיח להציג את הנימוקים לכל בחירה ומתחייב לכך שאיתם זה לא יהיה משעמם. לגבי כל השאר תשפטו בעצמכם.
לכמה מהסיפורים שיהיו כאן, תתקשו להאמין. כמו למשל לזה של "בעלי הנס", לא רוצה להיות ספוילר. תראו לבד... גם הפרק "נכים ולא פאראלימפיים״ מביא אותנו לפסגות "דמיוניות" של גוף ונפש האדם.
אך לא רק לגבהים נכוון. אחדים מהטיולים ייקחו אותנו למקומות הפוכים בתכלית. נבקר גם בעמקים האפלים של העוול, הקיפוח וקטנות הנפש. לפעמים גם של הפשע. כמה מהיותר מעצבנים שבהם, תוכלו למצוא בפרק "השופט בן זונה". נסייר גם בנתיבי האופל של הסמים, שקיימו וכנראה ימשיכו לקיים נוכחות מציקה וטורדנית בהיכלות ובאצטדיוני הספורט הגדולים, נלמד יחד על הדרך הארוכה והפתלתלה שעשו הרעלים, הרעלנים והמורעלים, עוד משחר ימי המשחקים האולימפיים המודרניים.
בכמה מהפרקים נתבונן בהתרחשויות ההיסטוריות החברתיות והפוליטיות. המשחקים האולימפיים מספקים תמיד עדשה שדרכה ניתן לצפות בעולם החברתי והפוליטי הסובב של הזירה הספורטיבית. האולימפיאדות הן מצד אחד סוג של פסק זמן, אתנחתא ורגיעון בתוך עולם סוציופוליטי לוחמני, רוגש ועצבני, שסכסוכים הם לו מנת מזון יומית. לרגיעון שכזה פילל, אומנם, הברון פייר האב המכונן דה קוברטן. זה לא תמיד יצא ככה. חלק מהסיפורים והמראות שנביא אינם מרנינים כלל ועיקר. לא פעם הקרינה האיבה שבחוץ על המתח בתוך האצטדיונים וההיכלות. לא פעם הפכו המשחקים למראה כעורה ודוחה של המציאות הקוסמופוליטית.
אבל קרה, לפעמים, גם ההפך. ההוגנות והאחווה הספורטביות הניבו גם תמונות יוצאות דופן של רגש ושל כבוד בין ספורטאים ממדינות עוינות. כשזה קרה, היו אלה ריגושים שייזכרו לנצח. נביא בעניין זה כמה סיפורים מחממי לב.
תוכלו למצוא סיפורים על יחסי הגומלין ה"דביקים" לפעמים בין הספורטאים והפוליטיקאים. תיווכחו שהרבה לא השתנה ב־108 השנים שחלפו בין יציאתו של המלך היווני אל מחוץ לאצטדיון, כדי לברך את בן ארצו, הדוור הכפרי ספירידון לואיס, מנצח ריצת המרתון, ובין הדהירה הנמרצת של לימור לבנת שרת הספורט שלנו אל הפודיום באותה אתונה, כדי להביא חיבוק פטריוטי ופוטוגני לגל פרידמן, מדליסט הזהב הראשון שלנו.
בכוונת מכוון לא ניסינו לשמור על הסדר ההיסטורי־הכרונולוגי של האירועים בספר. המסעות האולימפיים שלנו יקפיצו אותנו לפעמים עשרות שנים קדימה, לפעמים אחורה. לכל מסע יהא תמיד סדר יום משלו.
תמצאו בספר פחות טיולים לאולימפיאדות האחרונות ויותר לאולימפיאדות הוותיקות.
הפנומנים של הדורות האחרונים אינם נזקקים לשירי ההלל שלי. תבל מלאה גדולתם. כל ניע זיע שלהם תועד והגיע לכל אוזן ועין ביקום. ליבי הלך שבי יותר אחר הגיבורים של אז, אחר הטעם של הפעם. אחר אבק הדרכים של ראשית הדרך. ריתק אותי, למשל, הסיפור המדהים של האיוש גוטמן, נער הונגרי יהודי בן 18, שהגיע ב־1896 לאולימפיאדה הראשונה באתונה, למרות איסור של דיקן הפוליטכניקום של בודפשט שבו למד, וניצח במשחה חתחתים של 1200 מטר במפרץ אתונה בקור מקפיא דם ועצמות, ואחרי שניצח גם במשחה 100 מטר חזר והביא לאימא בבית רק זרים של עלי זית (מדליות החלו לחלק רק ב־1904). גוטמן עשה עוד כמה דברים ראויים להיזכר חוץ משחייה. חשבתי שהוא וחברים אחרים מימי הבראשית האולימפיים צריכים אותי יותר, וזה מבלי לקחת דבר וחצי דבר מפלפס מבולט ומכל האלופים מופלאי הדורות האחרונים. אני מוצא את עצמי מתרגש במיוחד בחושבי על אותן דמויות מהעולם הישן, שהיו חובבים אמיתיים, אי אפשר היה אחרת. הם עזבו מקומות עבודה ולימודים, נפרדו לשבועות ארוכים מהבית. נסעו חצי עולם באוניות או בכרכרות והתאמנו על הסיפון (אנשי הדיסקוס, הכידון, והפטיש וגם השחיינים, נאלצו למצוא לעצמם תחליפי אימון אחרים) כדי להגיע, להתחרות, להיות חלק מהסיפור הרומנטי, המופלא, המרגש כל כך של המשחקים האולימפיים המתחדשים.
חלוצים. של ממש.
"סלפי עם מייקל ג'ורדן"
על קסמה של חגיגת הריאליטי, הגדולה בתבל
עולם הספורט של עשרות השנים האחרונות משופע בתחרויות עולמיות. כל שנתיים מתקיימת אליפות עולם באתלטיקה, כך גם בשחייה, בכל שנה ארבעה טורנירים של גראנד סלאם ועוד טורניר מאסטרס לבכירי הטניס העולמי. במובנים רבים לא זקוק העולם של היום למשחקים האולימפיים כדי לדעת מי באמת הטובים בתחומם. יש לו מזה במינון מוגבר.
מה בכל זאת מביא טניסאי עתיר תהילה כמו רפאל נדאל הספרדי, שבע הזכיות והתהילה, ימים ספורים לאחר שניצח בטורנירים המובילים של וימבלדון ושל הרולאן גרוס בפריז והרוויח מיליונים, לטוס לקצה השני של הגלובוס לבייג'ינג כדי להילחם שוב בטובים שבטובים ועוד בחינם, למען הסיכוי להביא הביתה מדליה. הוא אכן הביא זהב והתרגש כמו הייתה זו זכייתו הראשונה בקריירה.
מה מביא 11 מיליונרים (בתוספת עוד אחד מהקולג'ים שיהיה כזה בקרוב), שגופם זועק למנוחה לאחר עונה כותשת של יותר מ־100 משחקים, לגרוע מעצמם וממשפחתם את המנוחה והחופשה השנתית, לנסוע רחוק מהבית כדי לשחק בברצלונה בחינם ולהביא מדליית זהב הביתה. גם היום, 30 שנה אחרי, יאמרו כולם פה אחד שהייתה זאת, אולי, חוויית הספורט הגדולה והמרגשת בחייהם.
יכולתי למלא עוד דפים רבים עם אין ספור דוגמאות לתוכנית ה"ריאליטי" הגדולה ביקום. כנראה, בפלנטה המטורללת והמשוסעת שבה אנו חיים, אין חגיגת יחד שפויה יותר לספורטאים ולנו ה"פריקים" רגעים קסומים יותר מאשר אלה שמעניק לנו ה"יחד" הגדול והנפלא הזה.
אולימפיאדה זה באמת הרבה יותר מספורט.
ועברנו בינתיים עוד אולימפיאדה
הספורט העולמי (ולא רק) עובר בעת הזו משבר, שהעולם המודרני טרם חווה כמותו. האיום הגדול אינו על עצם קיום תחרויות. תהיינה עוד תחרויות גלובליות. הוא על היחד הכללי, על חוויית המפגש ההמוני הבלתי אמצעי. הקורונה הפכה את עולם הספורט למפוחד ומבולבל. כל התכנסות הפכה לאיום מגה תחלואתי.
היחד הגדול נהיה גם הפחד הגדול.
אוכלוסיית יפן, הארץ המארחת, המונה 120 מיליון, טרם השלימה התחסנות עד לפתיחה ביולי 2021. רוב העם היפני התנגד לקיומה.
ובכל זאת ולמרות הכול היא התקיימה.
היא הייתה אומנם סטרילית. שקטה. ללא הקהל הגועש. ללא תיירים. עם מצעד משלחות ייצוגי בלבד וללא מופעים נלווים. קראו לה 2020 למרות שהתקיימה ביולי 2021. שינוי הלוגו היה כרוך באובדן הכנסה של מיליונים רבים, והיפנים האלה יודעים טוב מכולם למזער נזקים.
ובכל זאת הייתה האולימפיאדה הכ"ט נהדרת ומרגשת. היחד הגדול השתנה אך צלח את האיום. טוקיו היא אולימפיאדה שתיזכר, ולא רק בגלל הקורונה.
נספר עליה ונחתום איתה את הספר.
ובינתיים, בעוד הספר עושה דרכו לדפוס, עננה חשוכה מדממת וכואבת יורדת על היקום. רוסיה פלשה לאוקראינה השכנה ומנהלת נגדה מלחמה עקובה מדם והרס.
העולם ממהר להגיב. רוסיה מגורשת מעולם התרבות הגלובלי. כנראה לא תהיה שם בעיתים הקרובות. מוסדות עולם הספורט העולמי ובראשו הוועד האולימפי הבינלאומי הם הראשונים להוציאה. פרק הזמן שיארך נידויה מהמשחקים בלתי ידוע בשלב זה.
"חגיגת היחד" היא כרגע הרבה פחות יחד.
הבהרה אחת קטנה טרם ניגש לפרקים עצמם
לעניין הדקדוק במינוחים. האירוע האולימפי נקרא בפי הקדמונים "משחקים אולימפיים", בעוד המילה אולימפיאדה באה להגדיר את פרק הזמן בן ארבע השנים העובר בין אירוע אחד לשני. על פי רוב לא נשארנו נאמנים להגדרה ו"זרמנו" עם המינוח העממי המקובל, הקורא בשם "אולימפיאדה" למשחקים עצמם. עם כל המדקדקים הסליחה.
ונגיעה אישית אחרונה
ההזדמנות לדפדף בפרקים הרבים והמגוונים של החוויה האולימפית ולהעלות אותם על הנייר, הסבה לי התרגשות והנאה צרופות. אם משהו מהכיף הזה יעבור גם אליכם, קוראים יקרים, זכיתי.
פרק 1
מהו ההישג האולימפי הגדול ביותר באולימפיאדה אחת
אם רציתם מייד לקפוץ עם התשובה: "מייקל פלפס או יוסיין בולט – בייג'ינג 2008", חכו. קראו קודם את הפרק הבא.
מהו ההישג האולימפי הגדול ביותר בתולדות המשחקים? כוונתנו להישג באולימפיאדה אחת.
השם המיידי המתבקש הוא מייקל פלפס, שהרי איש לא זכה מעולם בשמונה מדליות זהב, כפי שעשה פנומן השחייה הבלתי נשכח בבייג'ינג 2008.
יקומו גם אחרים ויאמרו יוסיין בולט, איש הרי לא ניפץ מעולם את שיאי העולם בריצות ה־100 וה־200 ובשליחים 100X4, כפי שעשה הקליע הג'מייקני המופלא באותם משחקים בבייג'ינג.
כמה מהיותר מבוגרים שבינינו יטענו לטובת קארל לואיס וארבע המדליות המוזהבות, שענד על צווארו בלוס אנג'לס 1984. סבתא רבתא תתקשר מהדיור המוגן ותצביע בהתלהבות על ג'סי אוונס, שעשה בדיוק אותו הדבר בברלין 1936 והצליח לגרום מפח נפש לצורר הנאצי. תוזכר גם הקפיצה המדהימה למרחק של בוב בימון ממקסיקו 68', ש"שיגעה" את העולם. נזכיר גם את מארק ספיץ ומופעי השחייה המדהימים שלו בדרך לשבע מדליות הזהב במינכן 72'.
החלטתם?
כדאי שתעשו זאת רק לאחר שתקראו את הפרק הבא.
ששת הימים של פאבו נורמי
הסרט הבלתי נשכח "מרכבות האש", מספר על קורות אותם משחקים אולימפיים ומביא את סיפורם יוצא הדופן של הארולד אברהמס היהודי אלוף ריצת ה־100, ושל אריק לידל המיסיונר הסקוטי אלוף ה־400. סיפרנו על כך.
אבל הסיפור הגדול ביותר של משחקי 1924 הוא נורמי וששת ימי הריצה שלו. הוא נולד ב־1897 בטורקו פינלנד. ילדות לא קלה הייתה לו, התייתם מאב בגיל 12, עזב את הלימודים והחל לעבוד כאופה מתלמד. בגיל 15 הוא חווה את הישגיו של הנס קולמיינן, הרץ הגדול, שפתח את מורשת הריצה הפינית, וניצח בשלושה מירוצים באולימפיאדת שטוקהולם 1912.
הצעיר הקשוח ניחן במוסר עבודה יוצא דופן. העבודה במאפייה הייתה כרוכה בעלייה ובירידה מגבעה לאורך כמה מאות מטרים. הוא נהג לעשות אותן בריצה בעודו נושא שקי קמח על גבו. כך הקנה לרגליים את השרירים, לגב את הסיבולת ולראש את הנחישות.את ההשראה שאב, כאמור, מקולמיינן.
כשהחל להתאמן במועדון האתלטיקה של העיר טורקו, סיגל לעצמו משטר אימונים קפדני, חסר תקדים במונחי אותם ימים. נורמי היה הראשון שנהג לרוץ בהביטו בשעון שבידו לצורך מדידה שוטפת של זמני הביניים. לימים הפך השילוב של הריצה והמבט בשעון לסמלו המסחרי.
המשך הפרק בספר המלא
