“איך כותבים לילדים? כמו להרים פיל תוך כדי ריצת מרתון בשלג עמוק, יחף, רק יותר קשה.

כי, אתם יודעים, למבוגרים אפשר לכתוב מעורפל כזה. פתוח. ללכת סחור סחור. להגיד לא להגיד, למרוח שלוש מאות עמודים על אפס עלילה ופיתוח דמויות כושל וקצת תיאורי נוף והתחבטויות. ילדים לא קונים את הלוקשים האלה. דבר ברור, חבר.
מבוגרים אתה יכול לקנות בדיאלוגים שנונים, בהומור פה ושם. כשאתה כותב לילדים, אם לא תיזהר, הבדיחות יעברו להם מעל לראש.
והמסר אוי המסר. אנחנו מאמינים בחינוך, כמובן. ורוצים להקנות ידע. אבל הדידקטיות חסרת החן משעממת ומביכה והקו הדק בינה לבין עלילה עם ערך מוסף כמעט בלתי נראה. ואז אנחנו מקבלים את אלה שהלכו לקיצוניות ההפוכה וכמו צועקים לקילומטרים אני לא אומר שום דבר! שום דבר! אני מילולית זבל!
והשפה צריכה להיות קריאה מחד, אבל לא שטוחה לגמרי, וחלילה לא סלנג.
והעלילה מוכרחה להיות קצבית, צריך אקשן, כי בימינו יש לך לא מעט מתחרים על תשומת הלב.
והפוליטיקלי קורקט דורש את שלו, והנאורות גם כן. וקבלת השונה והאחר הוא אני והכל כל כך לעוס ולך תכתוב משהו שלא כתב לפניך מישהו מבריק ממך בהרבה.
ואיך לכתוב להם בגובה העיניים בלי לרדת לגובה הרצפה.
כבר עדיף לכתוב איזה רומן ציני ומיזנטרופי ולא מקורי בעליל שיעלה לראש רשימת רבי המכר על הכלום הגדול שבו ועל כל דמויותיו המתייסרות.
האמת? זה מה שכנראה כולם עושים.

אבל יקהת רוזן בחר בדרך הקשה. הוא הוציא כבר ארבעה ספרי ילדים, אם אני זוכרת נכון, ואני מחכה בקוצר רוח לחמישי.
הוא כותב בעברית יפה, ברורה ועשירה גם יחד, לא מתנחמד ולא מתחנף ולא אינפנטילי. הוא לוקח קונספט ידוע ומוכר - שני אחים שחוזרים בזמן - ומצליח דרכו לכתוב סיפור נהדר, שמשלב הרפתקאות עם צחוק עם יחסי אחים מקסימים עם הרבה הרבה למידה, בלי שתבחין אפילו. הכתיבה שלו חיננית וסוחפת וכל פעם שאני פותחת אותו רק להסתכל אני מוצאת את עצמי קוראת עד העמוד האחרון. העלילה מתקדמת בקצב טוב, ותמיד נשארים כמה נעלמים לספר הבא. ועל הדרך, אתה פוגש דמויות מופת מהעבר הלא רחוק, באופן בלתי אמצעי ומפעים.
וגולת הכותרת: מכונת הזמן של יקהת רוזן היא לא חללית מסתורית ולא המצאתו הסודית של פרופסור משוגע. מכונת הזמן שלו שוכנת בספריה, כי הרי דרך ספרים אנחנו יכולים להישאב אל העבר, לפגוש אנשים, להכיר מקומות ונופים אחרים... מוכר לכם מאיזשהו מקום?
והנה, מתחת לרדאר של הAdBlock, פרסומת סמויה: ילדים, לכו לספריה.

בספר הזה, השני בסדרת ספריית רימונים, אנחנו לומדים להכיר את הרב והרבנית קאפח, שניהם זוכי פרס ישראל למפעל חיים. אנחנו פוגשים אותם בילדותם בתימן, במסעם לארץ, בפרוייקטי החסד שלה ובתרגומים שלו, ומסתבכים עם גזירת היתומים ועם המזכיר של המושב. אפילו הרמב"ם מגיח לרגע, וגם צייר צרפתי תמהוני. יש כמה שאלות על אופן הפעולה של הספרייה, וכמה שאלות על המשך פעולתה בכלל, אבל אני לא מודאגת: אם יקהת רוזן יסגור לי את הספרייה, אני פונה לאגודת זכויות הילד.

הספר הקודם עסק ברב שאול ישראלי. והספר הבא, אני מנחשת, יוקדש לרב שלמה גורן, כי נדמה לי שעליתי על הקבלה בין גיבורי הספרים לבין דמות השנה בחינוך הממלכתי-דתי.
אבל לא משנה על מה יקהת רוזן כותב, אני מוכנה לקרוא. רק שיצא כבר. אני מחכה.”