הספר על גבול השיגעון, אשר מזהה את היעלמותם של האנליטיקאים מבתי החולים לחולי הנפש, מבקש להתחקות כמו במחקר בלשי אחר השאלה האם הפסיכואנליזה האמריקאית "נפלה, נדחפה או קפצה" אל מחוץ לשדה הטיפול בהפרעות הפסיכוטיות הקשות. בהתבסס על קריאה דקדקנית של ארבעה עשורים בקורפוס הפסיכואנליטי האמריקאי, הספר בוחן כיצד הזיווג המוזר בין הפסיכיאטריה האמריקאית לפסיכואנליזה הוביל ליצירת פסיכואנליזות שונות אשר היחס שלהן לסכיזופרניה גבל לעתים בשיגעון.
בהתבסס על ההשערה שההיסטוריה ה"אמיתית" של מקצוע היא ההיסטוריה של המאבקים שלו על תחומי שיפוט עם מקצועות אחרים, הספר מראה כיצד מהפכה ניאו-סומטית בת ארבע מערכות שעברה על הפסיכיאטריה האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה התבטאה בהבניה התיאורטית והפרקטית של הפסיכואנליזה את השיגעון הסכיזופרני. הספר מדגים כיצד לצד הפסיכיאטריה האמריקאית שמצאה את המוח אך "איבדה את הדעת", גם בזרמים מרכזיים בפסיכואנליזה האמריקאית דבקה הדינאמיקה הפסיכוטית שהפכה את האנושי ללא-אנושי, את המטפורי לקונקרטי ואת המורכב לפשטני.
מעבר לכך שהוא מציע היסטוריה סוציולוגית ואינטלקטואלית, ספר זה, שנכתב מתוך דאגה כפולה הן למטופלים הסובלים מסכיזופרניה והן לפסיכואנליזה מוכת הפיצולים, קורא לאנליטיקאים לשוב ולארח את המטופלים הסכיזופרנים בתחומה, לקחת אחריות על האחרות הרדיקלית שלהם ולקבל את פניהם – הן למען המטופלים הסובלים מהמחלה, ולא פחות מכך על מנת להחזיר לפסיכואנליזה את החיוניות האובדת שלה.
ד"ר אורנה אופיר היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית והיסטוריונית של הפסיכואנליזה. עבדה שנים רבות בבית החולים "שלוותה" ולימדה במדרשה לאמנות בית ברל. כיום מתגוררת בניו יורק, מרצה בלימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית של אוניברסיטת לונג איילנד וחוקרת במכון דה וויט וואלאס להיסטוריה של הפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה, וויל קורנל.
