שירתה של חביבה פדיה מעמידה את אחד הקורפוסים הפואטיים המרשימים ביותר של השירה העברית בימינו. בספר שיריה האחרון, החמישי במספר, טוענת פדיה כי הגיהינום הוא גן עדן ברוורס, ומקוננת על אבדן האהבה: "האהבה לא רק שאינה עזה כמוות/ אינה שמחה כמו שעשוע/ אלא רפה היא כמו צעצוע כשהסוללות נגמרו" (עמוד 16). דומה כי המלנכוליה הכרוכה בהבטה- לאחור היא אחד הצירים המבריחים את הספר כולו; ציר אחר הוא היחסים העמוקים עם האם, והאבל על מותה.

פדיה מצליחה להנכיח את המעשה השירי כדבר מה הנעשה בשדה המאבק להבסת הכאב, לניצחון החיים על המוות. בריאת האמנות יש מאין, יצירת היופי בעולם, הם התחמושת שאינה נגמרת לעולם, אולם מניה וביה הם מסגירים את “כוחות האימה” נגדם הם נדרשים לפעול.

ספר השירים הגהינום הוא גן עדן ברוורס ממוקם באופן סימבולי ב"אמצעו" של ספר השירים הקודם של פדיה, מוקדמים ומאוחרים (הוצאת גמא, 2015) שכינס את שיריה המוקדמים ביותר - עוד בטרם פרסמה את ספר שיריה הראשון- מתיבה סתומה (1996ׂ) -ואת העכשוויים, שנכתבו בימים אלה.
בדיפטיך שיוצרים שני הספרים מצליחה פדיה "למתוח את הזמן" ולפסל אותו לצרכיה. הזמן השירי אינו חופף לזמן הכרונולוגי, וההווייה, ההתקיימות בזמן, נמתחת עד לכדי כמעט קריעה.

שירתה המורכבת של פדיה נעה בגמישות בין מרחבי אסוציאציות עשירים להפליא, בין הרגיסטרים השונים של העברית, ויוצרת למעשה באר עמוקה אשר נשאבים אליה ושואבים ממנה בו זמנית. שדה המתח בשיריה של פדיה מבקש לנקב את לב לבו של המצב האנושי, ולהגיע הלאה, הלאה, אל מחוץ לעולם, אל הטרנסנדנטי, אל הרליגיוזי, אל המיסטי. השורה החותמת את הספר כולו, "וַאַנִי בְּתוֹךְ אֵינְסוֹף", מותירה גם אותנו, הקוראים, במקום הגדול ממידתנו, מידת האדם.

קציעה עלון

שם הספר
מתיבה סתומה
השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור - עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים
מוצא הנפש
הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש
המיתוס ביהדות